בשבוע הבא ימלאו ארבע שנים למהפכת MeToo, ששינתה באופן חסר תקדים את השיח סביב אלימות מינית והוציאה את הנושא הכל כך חשוב הזה מהמחשכים. הבושה עברה צד, ועבור מיליוני נפגעים ברחבי העולם הבדידות והבושה הוחלפו בקהילה ענקית של אנשים שאמרו - גם אני עברתי את זה. הנושא המושתק הפך לקול זעקה, שהרעיד את השטח ויצר שינוי תודעתי בלתי נתפס.
אבל לצד השינוי הדרמטי בשיח החברתי, השינוי המערכתי והחקיקתי המשיך לדדות הרחק מאחור, והפער רק הלך וגדל. בכל שנה חלה עלייה משמעותית במספר הפניות למרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי אלימות מינית, וכיום עומד המספר על יותר מ-50 אלף מדי שנה. לצד הצורך והרצון של הנפגעות והנפגעים לקבל סיוע וצדק, הן נתקלות שוב ושוב באוזלת היד המערכתית, שלא פעם פוגעת בהן לא פחות מהפגיעה עצמה.
שוטרים שמנהלים חקירות בחוסר רגישות ומסיתים את האשמה אל הקורבן, תיקי עבירות מין שנסגרים לצד כתבי אישום מופחתים ועונשים מגוכחים, חודשים על גבי חודשים עד לקבלת מענה נפשי, צוותי חינוך נטולי הכשרה ומקומות עבודה שממשיכים להיכשל במיגור התופעה - כל אלו ועוד מוכיחים כי המערכות בישראל ממשיכות לקבל בלתי מספיק בטיפול בנפגעי ונפגעות עבירות מין.
המשטרה: משבר אמון עם רשויות החוק
לצד העלייה הדרמטית בבקשות לסיוע לנפגעות, מספר תיקי עבירות המין וההטרדה המינית שנפתחו במשטרה בארבע השנים האחרונות כמעט ולא השתנה, ואפילו ירד מעט - מה שמצביע על משבר האמון המתמשך של הנפגעות עם רשויות החוק. מספר תיקי עבירות המין שנפתחו במשטרה ב-2017 עמד על 6,030. בשנת 2020 עמד המספר על 5,903.
המגמה משתקפת גם בנתוני מרכזי הסיוע, שמראים ששיעור קטן יותר מבין הפונות והפונים למרכזים בחרו להגיש תלונה במשטרה. בשנת 2017 קרוב ל-10% מהפונות בחרו להגיש תלונה, וב-2019 הנתון התקרב ל-9%. "הנפגעות מתמודדות לא פעם עם זלזול ויחס מבזה בתחנות המשטרה, וזה חייב להיפסק", הסבירה אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית. "משטרת ישראל חייבת לעשות שינוי עומק בגישה שלה לנפגעות טראומה מינית, ולהכשיר כל יומנאי, בלש ושוטר סיור לתת יחס רגיש ומותאם. לצורך כך, יש להקים יחידות ייעודיות לנפגעי ולנפגעות אלימות מינית ולעשות הכשרות עומק בכל המערכת".
יערה (29) עברה על בשרה את מה שמספרים הנתונים היבשים. "הפוגע היה בן הזוג שלי, והוא הסיר את אמצעי המניעה בזמן שקיימנו יחסים, למרות שסירבתי פעמיים", היא סיפרה. "התלוננתי במשטרה חודש אחרי המקרה, ובתחנה נשלחתי לחוקרת שבכלל לא הייתה חוקרת עבירות מין. המשטרה לא הצליחה לזהות שום עבירה, והתיק נסגר כמעט מיד. הרגשתי פשוט מטומטמת, לבד, קטנה וחסרת קול. היו לי סיוטים שאני צורחת אבל אילמת, רצה אבל אין לי רגליים.
"אחרי ערעורים, טרטורים ואינסוף שיחות, התיק נשלח להשלמת חקירה וזומנתי לתחנה לעדות נוספת. אני ואמא שלי היינו שם שש שעות. הזמן שלנו לא עניין אף אחד. כמה ימים לאחר מכן זימנו אותי לעימות עם התוקף. עבדתי אז ברמת הגולן וביקשתי שהעימות יידחה בחודש עד שאחזור, אך סורבתי בתוקף. החוקרת אמרה שהיא 'חייבת להעיף את התיק'. לקחתי חופש של כמה ימים מהעבודה והגעתי, אבל התוקף לא הגיע. במשטרה ביקשו שאשאר במרכז ואגיע לעימות נוסף, אז נשארתי, הפסדתי ימי עבודה, קבעתי שוב עם חברות ומלווה מהאיגוד. הגעתי לתחנה, ושוב התוקף לא היה".
יערה סיפרה על התסכול שחשה. "כל כך כעסתי. בכל פעם הובטחו לי הבטחות ריקות שייעשו מאמצים כדי שהתוקף יגיע לעימות, ובסוף הגעתי שלוש פעמים לעימות שהתוקף לא הגיע אליו. בכל פעם עצרתי את החיים שלי, קראתי את היומנים שלי, החזרתי את עצמי אחורה, העברתי את עצמי שוב את החוויה הבלתי נסבלת הזאת והכנתי את מה שאגיד. הרגשתי שלמשטרה לא אכפת לרגע מההשפעה של ההכנה לעימות על המצב הנפשי שלי.
"יש למשטרה אפשרות להוציא צו מעצר ולהכריח את התוקף להגיע, אבל נאמר לי ש'התיק שלי ממש לא מצדיק צו מעצר'. אני מקווה שהפרקליטות תכיר בשיתוף הפעולה שלי, ושההברזות של התוקף שלי ייחשבו כסירוב לעימות. אני אמשיך ואיאבק עד שאתייאש, עד שזה יהיה יותר מידי, עד שלא אצליח יותר להכיל את כמה שלבעלי התפקידים יש לב של אבן".
הפרקליטות: סגירת תיקים סיטונאית
משבר האמון המתמשך של נפגעי אלימות מינית עם מערכות אכיפת החוק הוא תוצר ישיר גם של כמות התיקים שנסגרים מדי שנה על ידי הפרקליטות. במהלך השנים שעברו מאז מחאת MeToo עמד מספר התיקים שנסגרו על 84%, כלומר - רק ב-16% מהמקרים הוגש כתב אישום. כ-70% מהתיקים נסגרים עקב חוסר ראיות.
במקביל, עררים שמוגשים על סגירת תיקים נדחים כמעט באופן אוטומטי - רק כ-0.5% עד 3% מהעררים שהוגשו בשנים האחרונות התקבלו ונשלחו להשלמת חקירה או הגשת כתב אישום. בנוסף, במרבית התיקים שבהם כן מוגש כתב אישום, נחתם הסדר טיעון - 74% בתיקי הטרדה מינית ו-66% בתיקי עבירות מין. המשמעות היא שחומרת העבירות מרוככת במסגרת ההסדר. כך ניתן לראות כי בשנים שחלפו מוגשים פחות כתבי אישום בגין עבירת אונס - ב-2017 רק 11.1% מתיקי עבירות המין, ב-2018 - 8.7% ו ב-2019 - 7.6%.
"מחאת MeToo הבהירה כמה אלימות מינית מעסיקה את הציבור, אבל אי אפשר לראות לזה זכר במערכת המשפט”, הסבירה סוליציאנו. "כל כך מעט מהנפגעות ומהנפגעים מגישים תלונה. אבל גם כשהם עושים את זה מתוך אמונה שרק כך ישיגו צדק, הם מגלים שמערכת המשפט לא מצליחה, במקרה הטוב, ולא מעוניינת, במקרה הרע, למצות את הדין עם הפוגעים. התשובה חייבת להיות בתי דין לעבירות מין, כולל מחלקות ייעודיות במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט".
בריאות הנפש: זמן המתנה בלתי סביר
על פי דו"ח של מרכז ארגוני הסיוע שפורסם השבוע בכנסת על נגישות טיפול נפשי בקהילה לנפגעי אלימות מינית, 20% מהנפגעים שפנו לרשויות הרווחה ויתרו על קבלת טיפול בעקבות ההמתנה הארוכה. 27% דיווחו שהמתינו לטיפול יותר משנה, אף שהצהירו על דחיפות גבוהה לקבלת טיפול. זמני ההמתנה לטיפול במרפאות בריאות הנפש עומדים על עד 18 חודשים. "מדובר בפרק זמן בלתי סביר להתמודד עם התפרצות טראומה, שעלול לפגוע באפקטיביות הטיפול. סוגיית ההמתנה הארוכה והבירוקרטיה הכרוכה בה עלתה בקרב הנפגעים כגורם מצוקה מרכזי", נכתב בדו"ח.
הדו"ח העלה את בעיית הנגישות, ועל פיו ההיצע והפיזור הגיאוגרפי המצומצם של מטפלים המתמחים בטיפול בטראומה מינית הוא חסם לקבלת הטיפול לנפגעים רבים, ובפרט בפריפריה, שם המחסור ניכר במיוחד. בנוסף לכך, קיים מחסור במטפלים בעלי התמחות בטיפול בטראומה מינית ומחסור במענים מותאמים לגברים שנפגעו מינית. בנוסף, במרבית המרפאות שנבדקו הצהירו כי הטיפול מוגבל בזמן או במספר מפגשים, כשהמגבלות משתנות ממרפאה למרפאה, מצב שמייצר חוסר אחידות בשירות שניתן לנפגעים.
מערכת הבריאות: בלי עזרה ראשונה
פריסה רחבה של חדרים אקוטיים - חדרים בהם מרוכז הטיפול הרפואי והמשפטי הראשוני בנפגעי תקיפה מינית - במרכזים רפואיים ברחבי הארץ משמעותית למלחמה באלימות מינית. נשים וגברים שהותקפו לא אמורים לנסוע מרחקים ארוכים כדי להגיע אליהם ולקבל טיפול ראשוני, רפואי ומשפטי, אחרי האירוע הקשה שחוו, אך בישראל פועלים היום בסך הכל שבעה חדרים כאלה. ולא רק זאת - מרבית הצוותים הרפואיים לא מתודרכים למתן מענה ייחודי לנפגעים.
"על מערכת הבריאות להפוך למערכת מיודעת טראומה מינית, כך שצוותים רפואים בתחום הבריאות ובריאות הנפש יבינו ויכירו מהי טראומה מינית, ויידעו לתת טיפול רפואי מותאם", הסבירה סוליציאנו. "יש צורך באופן ספציפי ברופאי שיניים וגינקולוגיים ייעודיים שיכירו את התחום וייתנו טיפול מותאם".
אתמול קיימה הוועדה לקידום מעמד האישה דיון מיוחד אודות התמודדות מערכת בריאות הנפש עם פגיעות מיניות, והעלתה נתונים מטרידים. לדיון צירפה נציבות שירות המדינה מצגת נתונים מאגף המשמעת, שחשפו כי בין השנים 2016 ל-2020 נפתחו 44 תיקי משמעת בחשד לעבירות מין בבתי חולים פסיכיאטריים ממשלתיים. לפי הנתונים ישנם שבעה תיקי משמעת פתוחים - שלושה תיקים בהליך פלילי. מבין כל התיקים, שבעה הועברו להליך פלילי ואחד מהם הומר מפלילי למשמעתי. בשנת 2021 נפתחו 11 תיקים נוספים.
שוק העבודה: דילמה בלתי אפשרית
למרות השיח המשמעותי והמודעות החברתית לנושא, שוק העבודה, במגזר הפרטי והציבורי כאחד, נשאר אחת הזירות המרכזיות להתרחשותן של הטרדות מיניות. "מאפיינים כמו היררכיה, פערי כוח ותלות כלכלית מגבירים את פגיעות העובדות והעובדים להטרדות, ומצמצמים את יכולת ההתנגדות שלהם", הסבירה עו"ד הלה נויבך מאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. "נוסף על כך, הטרדה מינית במקום העבודה נושאת בחובה לעיתים קרובות השלכות כלכליות ישירות ועקיפות על מי שהוטרדה".
את המשמעות של הדברים שמתארת עו"ד נויבך ניתן לראות בשטח, כאשר כמות התביעות על הטרדות מיניות בבית הדין לעבודה נשארה נמוכה, גם בעידן MeToo. בשנת 2017 הוגשו 77 תביעות, ב-2018 הוגשו 114 תביעות ואילו ב-2019 עמד מספר התביעות על הטרדות בבית הדין לעבודה על 106 מקרים.
"זה מספר זעום שאינו משקף אפילו לא את קצה קצהו של היקף התופעה של הטרדות מיניות בעבודה", הוסיפה נויבך. "כשבעל הכוח מנצל לרעה את מעמדו, ניצבת העובדת בפני דילמה כמעט בלתי אפשרית, כי היא יודעת אילו תגובות ויחס מקבלות נשים שמעיזות להתלונן. החשש להיות מתויגת כבעייתית והידיעה כי במקרים רבים הארגון יעדיף לגבות את בעל הכוח ולפטר את המתלוננת, כי אולי הוא חשוב יותר לארגון, מרתיע נשים רבות מלהתלונן. בכך בעצם הופכת תופעת ההטרדות המיניות בעבודה לעוד גורם המונע השגת שוויון בשוק העבודה".
"אני עובדת בשירות הציבורי, ונפגעתי במקום העבודה על ידי המנהל הישיר שלי", סיפרה תמר (49), שהפכה גם היא לחלק מהסטטיסטיקה. "הוא פגע בי יותר משנה, הוא היה גורם לי לעבוד שעות מטורפות. הייתי כל כך לויאלית לארגון ולמערכת והסכמתי לעבוד גם עד אחרי חצות. במקביל הוא חשב שאני הרכוש שלו, שמותר לו לעשות לי מה שהוא רוצה. אני לא מאחלת לאף אחת לעמוד במקום הזה. הסיפור התגלה כי הגיעו לנציבות שירות המדינה תלונות עליו, ואז הם הגיעו גם אליי. פחדתי להתלונן עליו. הוא היה מאיים ש'מי שיתלונן עליי - אני אדאג להרוס לו את החיים'. פחדתי ממנו, פחדתי לאבד את מקום העבודה שלי".
"נציבות שירות המדינה לא עושה שום דבר", המשיכה תמר. "אחרי שהתלוננתי עברתי התנכלויות קשות מבכירים במקום שעבדתי, ואני לא מצליחה להתקדם בעבודה. ידעתי שאני אעבור ייסורים ולכן העדפתי לא לדבר, ולצערי צדקתי. אם אני בתור אישה אומרת דבר כזה, זו תעודת עניות לשירות המדינה. קשה לי להסביר מה עובר עליי מאז. אני בטיפול פסיכיאטרי, סובלת מהתקפי חרדה והתפרצה לי פיברומיאלגיה. אף אחד לא רואה אותי ממטר, עושים לי את המוות. המערכת בהתנהלות שלה אומרת לנשים לא להתלונן. מסתכלים עליי ורואים מה עברתי, אז איזו אישה תתלונן אחרי?".
מערכת החינוך: התלמידים מופקרים ללא עזרה
למרות שבעידן הרשתות החברתיות ילדים ובני נוער נחשפים הרבה יותר לאלימות בכלל ולאלימות מינית בפרט, מערכת החינוך, גם בתכניה וגם בהכשרות שצוותיה עוברים - לא התאימה את עצמה. "הדרך היחידה לעשות שינוי הוא לקבוע תוכנית אסטרטגית עבור מערכת החינוך, כך שכל ילד וכל ילדה יעברו במהלך שנותיהם במערכת הכשרות מסודרות על מיניות בריאות ועל מניעת אלימות מינית", הסבירה סוליציאנו. "לא חל שיפור בשנים האחרונות, נהפוך הוא. בתקופת הקורונה התלמידים לא נפגשו עם המורים במשך חודשים ארוכים, וכך תלמידים רבים שעברו פגיעות בתוך הבית נותרו ללא יד מושטת.
"מעבר לכך, המערכת נכשלת בטיפול במורים פוגעים שמצליחים לא פעם לחמוק מתחת לראדר, לעבור מבית ספר אחד לאחר ולפגוע שוב, בשל בירוקרטיה שלא מאפשרת סילוק מיידי מהמערכת של כל מי שפגע. על שרת החינוך לפעול סופסוף למען השינוי המיוחל כבר שנים, ולדרוש שכל בית ספר יעבור הכשרות בתחום".
ניצן, היום בת 20, עברה התעללות מינית בעת שהייתה תלמידת תיכון. "במשך שנה וחצי עברתי התעללות מינית על ידי המעסיק שלי", היא שחזרה. "הוא היה עוקב אחריי ומחכה לי מתחת לבית. נכנסתי להיריון לא רצוי, ואחרי ההפלה הייתי מאוד חלשה. אחת החברות שלי סיפרה למורה מה עובר עליי והיא עירבה את היועצת ורכזת השכבה. בהתחלה הן אמרו לי שהן יעברו את זה יחד איתי והיו קשובות אליי".
בהמשך, אמרה ניצן, תקוותיה התנפצו. "הן לא נתנו לי שום סיוע, שום תמיכה. אף אחד לא ליווה אותי ועודד אותי לפנות למשטרה או אפילו לספר לאמא שלי. הייתה התעלמות מוחלטת ממה שאני עוברת. אף אחד לא עודד אותי לפנות לטיפול, זה עצוב. אחת הסיבות שהחלטתי לספר להן זו התקווה שמישהו יתן לי כתף ויעזור לי לספר להורים, כי לא היה לי אומץ".
"שבועיים אחרי שסיפרתי להן, הן אמרו לי שאני לא מתאימה לבית הספר ושכדאי שאעבור לבית ספר אקסטרני", המשיכה ניצן. "הייתי ילדה שמתמודדת עם גבר בן 34 שמרביץ לה ומאיים עליה. הייתי צריכה עזרה והם לא היו שם בשבילי. אם בית הספר היה פועל אחרת, הסיפור הזה יכול היה להסתיים אחרת. אם היועצת הייתה מלווה אותי בזמן להליך פלילי, היה ניתן להרשיע אותו והוא לא היה יכול לפגוע בעוד נשים. במקום זה הוא מסתובב היום חופשי.
"אחרי שסיפרתי לאמא שלי, לקחו אותי לתחנת משטרה. הייתה לי חוקרת שחוקרת נפגעי תקיפה מינית, אבל היא יותר הייתה בכיוון של להאשים אותי. היא אמרה לי: 'את פיתית אותו'. היא שאלה: 'את בטוחה שלא לבשת מכנסיים קצרים?'. אמרתי לה שזה לא רלוונטי כי ילדה בת 16 עם מכנסיים קצרים היא לא אובייקט מיני. יצאתי משם בבכי ולא הסכמתי לחזור לחדר. באתי להתלונן והמערכת האשימה אותי. היו לי את כל ההוכחות מוקלטות ומצולמות לאלימות שספגתי, ועדיין המשטרה בחרה להאשים אותי. באמת תהיתי אם הבעיה בי. זה לא אנושי. המדינה נותנת לפוגעים לגיטימציה להתנהג ככה".
קו הסיוע לנשים נפגעות תקיפה מינית: 1202 | קו הסיוע לגברים נפגעי תקיפה מינית: 1203
