נכון לשעת כתיבת שורות אלה עומד מספר הנרצחים בחברה הערבית בחצי השנה הראשונה של 2022 על 45, אבל עד שתקראו אותן ייתכן שהוא כבר גבוה יותר. תחושת הפחד האיומה ביישובים שלנו היא רק אחת משורת בעיות קיומיות של הציבור הערבי: אנחנו הראשונים בתאונות דרכים, הראשונים במוות מהתקפי לב, ראשונים במחלות הנגרמות על ידי עישון. תוסיפו לכך את מצוקת הדיור, ואת בעיית הבנייה הבלתי חוקית הנלווית אליה, את היעדר התשתיות, ההזנחה של איכות הסביבה, צפיפות המגורים, משבר התעסוקה והיעדר הכוונה מקצועית.
וכל זה קורה במדינת ישראל, דמוקרטיה המשתווה ברמתה הכלכלית למדינות המפותחות בעולם. הערבים בישראל הם כמעט הערבים היחידים במזרח התיכון הנהנים מחופש ביטוי ופולחן ומשתתפים באופן פעיל בבחירת נציגות ארצית ומוניציפלית. אז איך זה קורה?
הסיבה היא שהגוף הדמוקרטי שאמור היה לשרת אותנו – ההנהגה הערבית - לא מביא לקידומה. במקום שתהיה המתווכת והאמצעי לקירוב המדינה לציבור, היא מעדיפה להתנגח ולהרגיז את הממסד, ובמקביל להסיט את תשומת לב מהבעיות האזרחיות לסוגיות חוץ-ישראליות. כאן הרווח שלה: הכאוס והבעיות נשארים ללא פתרון, וההנהגה יכולה להמשיך לדוג במים העכורים קולות שיבטיחו לה קיום מתמשך. גם לקראת הבחירות המתקרבות.
הנהגה צריכה לחבר בין כל חלקי העם ולהגביר את ההבנות והכבוד ביניהם. אלא שהערבים בישראל זכו לנציגי ציבור שהתמקדו בלהרגיז 80% מהאזרחים ועשו כל שביכולתם להרחיק את המדינה מהציבור הערבי. אחד קורא לשוטרים ערבים לזרוק את נשקו ולמרוד, אחר מחבל בעבודת שוטר ודוחף אותו מול המצלמות ועוד ועוד.
הפרדוקס הוא שהנציגים הללו מנצלים עד תום את זכויותיהם הדמוקרטית כדי לטעון שישראל מדינת אפרטהייד. כך חברי הרשימה המשותפת וכך גם רע"מ, מפלגתו של מנסור עבאס, שחלק מחבריה נושאים מסר כפול ומעורפל, במתק שפתיים ובלשון חלקה, מתוך מגמה לשרוד ולאו דווקא כדי להתפתח באמת כחלק מהחברה הישראלית.
למצב הזה יש מן הסתם שני צדדים. מדינת ישראל לא נוכחת באופן קבוע ומסיבי בחברה הערבית. לא בחינוך, לא בתרבות, לא בבניית תשתיות ולא בקידום רווחת הפרט. יש תחושה שאנחנו חיים במדינה בתוך מדינה. הנושא הזה הוא קריטי וחובה לטפל בו באופן מיידי כדי להחזיר למדינה משילות מלאה בכל רבדי החיים.
נאיל זועבימנגד, האוכלוסייה הערבית צריכה להכיר ביהדותה של ישראל. המדינה לא יכולה להתעלם מהיותי יליד הארץ ובן של יליד הארץ, ושזכותי להיות אזרח בארץ הזאת, ושאין לי ארץ אחרת, ואני גם לא מחפש להיות אזרח במדינה אחרת, לא במזרח הרחוק ולא באירופה, וגם לא בארצות מוסלמיות או ערביות במזרח התיכון. אבל כן, אני מבין שזה הבית הלאומי של העם היהודי. וכן, אני יכול ורוצה וצריך להיות אזרח מלא של מדינת ישראל, כזה שנהנה מדמוקרטיה וממצה אותה באופן לגיטימי ובקומה זקופה.
הרי היותי ערבי גאה ומוסלמי גאה לא סותר ולא מתעמת עם היותי ישראלי גאה: ערבי ישראלי שמציב את טובת בני עמו על סדר היום הציבורי ומזהה את טובת המדינה עם טובת אחיו.
- נאיל זועבי הוא מנהל בית ספר ומרצה. בבחירות האחרונות שוריין במקום ה-39 ברשימת הליכוד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
