בצדק הפך יוקר המחיה לנושא מרכזי במערכת הבחירות, אבל השיח הציבורי נוטה להתמקד בנתונים הכלליים של מחירי הדיור, התחבורה והמזון, ומתעלם מהעובדה שהקושי הכלכלי בישראל אינו אחיד: הוא חמור יותר בקרב האזרחים הערבים. כחצי מהמשפחות חיות מתחת לקו העוני (לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, 58% מהילדים הערבים נכללים בתוכן, לעומת 21% מהילדים היהודים. לפני בנק ישראל, הוצאותיהם של 40% ממשקי הבית הערביים גדולות מהכנסותיהם (לעומת 10% ממשקי הבית היהודיים).
מדינות מסייעות למשפחות עניות באמצעות הענקת זכויות סוציאליות, אולם בחברה הערבית בישראל שיעור המיצוי שלהן נמוך: חצי מהמשפחות נמצאות מתחת לקו, אבל רק רבע מקבלות קצבה ממשלתית. איך פותרים את זה? ראשית, המדינה יכולה להקים מרכזי מיצוי זכויות במודל "One Stop Shop" בכל רשות מקומית באשכול חברתי-כלכלי 4-1 (קטגוריה הכוללת 95% מהרשויות הערביות!). "כל-בו זכויות" כזה ירכז במקום אחד את הסיוע במיצוי זכויות סוציאליות מול כל המוסדות ויספק מענה לחלק לא מבוטל מהחסמים שמונעים זאת כיום, כגון שפה, ידע ונגישות.
אולם סיוע ממשלתי לא מחליף קיום בכבוד שמתאפשר באמצעות יכולת השתכרות נאותה. לפי נתוני הלמ"ס, שיעור ההעסקה בקרב נשים ערביות עומד על כחצי מזה של נשים יהודיות (לא חרדיות) - 42.5% לעומת 85.2%. אלה שכן עובדות מרוויחות רק 60% מהשכר הממוצע של עובדות יהודיות.
אצל הגברים הערבים המצב חמור גם כן: שיעור התעסוקה שלהם עומד על 73% לעומת כמעט 90% בקרב יהודים, ושכרם נמוך בממוצע ב-45% ממקביליהם היהודים. גם בקרב אלו בעלי רמת השכלה זהה יש פערים גבוהים: עובדים יהודים בעלי תואר ראשון מרוויחים 24% יותר מערבים בעלי אותה השכלה.
(צילום: אסף חן)
לממשלה יש כלים להגדלת שיעור ואיכות התעסוקה בחברה הערבית. לדוגמה, מנגנון הרכש שלה מאפשר לה לרכוש את המוצרים והשירותים מהשוק הפרטי. אם היא תתעדף ספקים שמעסיקים לפחות 30% עובדים ערבים, יותר ספקים יעסיקו יותר אזרחים ערבים, ובמשרות בכירות בעלות שכר גבוה יותר. את זה הממשלה יכולה לעשות בקלות באמצעות הטמעת חובת דיווח במסמכי המכרז על אודות שיעור העובדים הערבים במצבת כוח האדם ובדרגים השונים.
אך גם אם האזרחים הערבים ירוויחו בדומה ליהודים, וימצו את זכויותיהם באותו שיעור, מצבם הכלכלי לא ישתפר משמעותית ללא טיפול ביוקר המחיה ודוגמה בולטת לכך הוא תחום התחבורה. אצל משפחות ערביות חלה עליה של פי 2.5 בהוצאות תחבורה בין 2004 ל-2017 (על פי נתוני אגודת אלגליל). הסיבה היא התלות ברכב הפרטי כתוצאה ממדיניות ממשלתית מפלה המונעת ומעכבת פיתוח תשתיות ושירותי תחבורה ציבורית הולמים ביישובים ערביים.
נדב דגן יש מגוון פתרונות למצב כזה: למשל הפעלת שירות תחבורה ציבורית מותאמת באמצעות רכבים קטנים (בגלל הכבישים הצרים המאפיינים את השכונות ביישובים הערביים), והשקעה תקציבית מסיבית בתשתיות כגון מדרכות, תחנות אוטובוס וגם תחנות רכבת.
כדי לשפר באופן משמעותי את מצבה הכלכלי של החברה הערבית המדינה צריכה לטפל בבעיות העומק שמונעות את צמצום הפערים ולהתייחס למאפיינים הספציפיים שלה. יוקר המחיה הוא בעיה של כל אזרחי ישראל - אבל לא כולם סובלים ממנה באופן זהה. על הממשלה להתערב באופן יזום ולאפשר לכל אזרחיה להתמודד איתו ולחיות בשוויון ובכבוד.
- נדב דגן הוא מנהל שותף של המחלקה למדיניות שוויונית בעמותת סיכוי אופוק, המקדמת שוויון ושותפות בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
