זמני האוטובוסים לא מותאמים לשעות העבודה של נשים, התחנות לא מספיק בטוחות - וגם השכונות שמתוכננות עבור מחזיקי רכב פוגעות בנשים שבמשפחתן יש רק רכב אחד. זה לא רק המזגן ברכבת, כך נראית תחבורה ציבורית מגדרית.
"לתחנה המרכזית אני לא נכנסת בלילה, נקודה", אומרת ארנה מתל אביב, שמתניידת רק בתחבורה ציבורית - אך עם כללים שגיבשה במיוחד לעצמה. "אם אני צריכה להיות באזור חשוך, תמיד אזמין מונית ולא אלך לבד. באופן עקרוני אשתדל גם לא לשבת ליד גבר בנסיעה, ואם כן - אז כמה שיותר צמודה לצד ועם רגליים שלובות. פעם חששתי לעלות על אוטובוס ריק, ואם נאלצתי - אז מתיישבת רק בסופו", אמרה ארנה והוסיפה כי בגיל 16 נהג אוטובוס הטריד אותה.
ארנה ציינה כי היא נמנעת מלשבת גם ברביעיית מושבים: "מלחיץ אותי שמישהו עלול לשים עליי יד. כבר שמעתי על אירועים בעבר".
תחנות אוטובוס ללא צל ברחוב ההגנה בתל אביב
(צילום: נדב אבס)
גם דליה, שמתגוררת בכפר יונה ואחראית על פיזור הילדים במסגרות החינוך מדי יום, חייבת לחזור בזמן מעבודתה שמחוץ ליישוב כדי להיות איתם אחרי שעות הלימודים. בנוסף, היא צריכה לחשב גם את ירידת תדירות התחבורה הציבורית בין שעות השיא בבוקר לאלה שאחרי הצהריים.
"ההסתכלות המגדרית בתחבורה היא חשובה, וכוללת גם את תחושת הביטחון האישי בדרך לתחנות התחבורה הציבורית", מסבירה עו"ד תמי גנות רוזנשטריך, סמנכ"לית הארגון אדם טבע ודין. "דוגמה אחת היא קישוריות גרועה לאמצעי התחבורה: אני מתגוררת בחדרה, וכדי להגיע מהאוטובוס לרכבת בנו גשר זמני להולכי הרגל מעל כביש החוף. זה גשר צר, חשוך ומגודר - כך שאם גבר יעבור מולי יווצר חיכוך לא נעים. אולי לגבר שעובר שם זה לא משנה, אבל בוודאי שלי זה יפריע.
"היבט נוסף", מסבירה גנות רונזשטריך, "הוא יעילות התחבורה הציבורית. ככל שהתחבורה פחות יעילה ואי אפשר לסמוך עליה שתוכל להביא אותך תוך זמן קצר ליעד - זה פוגע יותר בנשים שאחראיות על הטיפול במשפחה אך עדיין רוצות להשתלב בשוק העבודה. הסיבה לכך היא שלא מתכננים מספיק מתחמים עם עירוב שימושים (שילוב בין מסחר, מגורים, תעסוקה ומוסדות ציבור - א"ז), והכל מופרד ורחוק זה מזה. אז יש נשים שנאלצות לוותר מלכתחילה על עבודה. המחקרים מראים שהנושא התחבורתי הוא חסם עיקרי בפני השתלבות מלאה יותר של נשים בעבודה".
עו"ד גנות רוזנשטריךצילום: אדם טבע ודיןכדי לשפר את השירות והתדירות של התחבורה הציבורית, וכן את הקישוריות בין נותני השירות, גנות רוזנשטריך מציעה להכניס יותר נשים למוקדי קבלת ההחלטות - אך בעיקר לחשוב על התכנון קדימה. "אסור לייצר עוד שכונות מנותקות ללא תחבורה ציבורית יעילה, כי זה פוגע בעיקר בנשים", הדגישה.
עובדת במשרה חלקית? הנסיעה הביתה תיקח יותר זמן
מתכננת הערים גלי פרוינד, המתמחה בתחבורה בת קיימא, הסבירה שמחקרים על דפוסי תנועה מצביעים על כך שגברים משתמשים ואוהבים יותר את הרכב פרטי, לעומת נשים שנוטות יותר להשתמש בתחבורה ציבורית וללכת ברגל. "הנשים נכנסות להריון, מביאות ילדים, והרבה פעמים מצופה מהן להישאר איתם יותר בבית, לטפל בהם ולצמצם את אחוזי המשרה. ומי נשאר לעבוד וסטטיסטית מרוויח יותר? גברים", מסבירה פרוינד. "לכן יש למשפחה כולה אינטרס שהגבר יעבוד במשרה מלאה, וסביר שאם למשפחה יש רכב אחד, הגבר יהיה זה שייקח אותו לעבודה ויחזור איתו. לכן נשים עובדות קרוב יותר לבית, במה שנקרא 'משרת אם', שלרוב מסתיימת ב-16:00-15:00, חוזרות להוציא את הילדים מהגן ולעשות את הסידורים. הן מגיעות ליותר יעדים קרובים לבית ולגנים לאורך היום". פרוינד הדגישה כי למרות שיש נשים עם רכב צמוד לטובת אותם הסידורים, הדבר תלוי מאוד ברמת ההכנסה ובאפשרות להחזקת רכב נוסף.
גלי פרוינד "כשמתעלמים מסוגיית המגדר בתכנון, מותירים נשים להסתדר עם שכונות שקשה ללכת בהן, כשהיעדים לא תמיד קרובים והתחבורה הציבורית משרתת את רובן בצורה חלקית אם בכלל", הוסיפה פרוינד, שמאמינה כי יש לפתח את התחבורה הציבורית לצד שבילי אופניים ותשתיות הליכה לצד בנייה צפופה ועירוב שימושים שיגבירו את חופש התנועה של הנשים. "אם את עובדת במשרה חלקית בשביל לטפל יותר בילדים, הנסיעה שלך בתחבורה ציבורית תיקח זמן רב יותר, כיוון שהיא מחוץ לשעות השיא. מעבר לתדירות הנמוכה של התחבורה הציבורית, בשכונות הישראליות יש הפרדת שימושים חדה שמאלצת אותך להתרוצץ ממקום למקום אם את רוצה לקנות מתנה וגם ללכת לתופר. אין דבר כזה מרפאה ליד מספרה אם את לא בעיר עירונית, ורובנו לא גרות במקומות העירוניים ביותר, כי לרוב הם יקרים מאוד".
מחקר בקרב להט"בים: 83% חוו אלימות בתחב"צ
אך לא רק הרחובות ושעות התחבורה הציבורית מושפעות ממקבלי ההחלטות הגברים. גם תכנון האוטובוסים עצמם פחות מותאם לנשים. עמוס ויינטראוב, מתכנן תחבורה ציבורית בחברת נתיבי איילון, הסביר כי אפילו המפרט הטכני של האוטובוסים נלקח לפי מידותיהם של גברים: מגובה החלון, דרך שקע ה-USB ועד המרווח בין שפת האוטובוס למדרכה שלעיתים קרובות מצריך דילוג. יחד עם זאת, במחקר שערך באוניברסיטת לידס באנגליה עולים ממצאים שלצד הנשים גם הקהילה הגאה נפגעת מהתכנון של התחבורה הציבורית. 83% מהנשאלים בישראל דיווחו על כך שהיו עדים או קורבנות למקרה אלימות אחד לפחות על רקע נטייה מינית או זהות מגדרית במרחבי התחבורה הציבורית - אוטובוסים ותחנות המתנה.
"התחושה הכי פחות בטוחה ללהט"בים, בדומה לנשים, היא באוטובוס", מסביר ויינטראוב. "מי שחווה אלימות בתחבורה הציבורית משתמש בה הרבה פחות, או מבצע התאמות בנראות. כשמדברים על היעדר האמינות בתחבורה הציבורית, אנחנו מראים שיש אוכלוסיות שמשלמות מחיר בלתי-נראה כדי להתנייד בצורה בטוחה. ואם המידע המבוסס והרחב שקיים לגבי תחושות הביטחון בקרב נשים בתחבורה ציבורית לא מקבל מקום, אז על אחת כמה וכמה בקרב להט"בים שמשתמשים בתחבורה הציבורית".
ויינטראוב הדגיש כי התחבורה הציבורית היא לא רק עניין של מוצא ויעד, וצריך לתת דגש על היחס של הנהג, תחושת הביטחון, התאורה בתחנה ומצלמות אבטחה באוטובוס לצד התדירות שתספק המתנה סבירה יותר בשעות הלילה - וייצוג לכל האוכלוסיות בפרסומי התחבורה הציבורית. "בלונדון, למשל, חברת הרכבת התחתית ערכה סקרים שמכוונים ללהט"בים - וגילתה שהם מרגישים הכי פחות בטוחים לא בלילה, אלא בשעות הצהריים, כשתלמידי תיכון חוזרים מבתי הספר. הם למדו מזה המון - וגם בישראל אפשר לעשות עוד הרבה עבודה בנושא", אמר.
עמוס ויינטראובהתאמת התחבורה הציבורית למשתמשות העיקריות שלה, שמחלחלת לישראל באיטיות, מתורגמת בינתיים לתוכנית אסטרטגית לשוויון מגדרי שמפתחים בעיריית תל אביב-יפו, ובמסגרתה יקודמו 30 פרויקטים תחבורתיים תוך שנתיים. בין הפרויקטים שיקודמו: מסופי תחבורה מוארים וחשופים, השקעה בשירותים ציבוריים ומצלמות, עבודה משותפת עם נת"ע על התחנות התת-קרקעיות של הרכבת הקלה כדי להבטיח את הביטחון לנשים, שיפור התאורה בחניונים התת-קרקעיים של העירייה - ובחודשים הקרובים גם שיפור הקליטה הסלולרית בהם.
בנוסף, בשל תנועת האופניים הערה בעיר, ישולבו גם אופניים חשמליים קטנים יותר להשכרה, וייסללו שבילים גם בצירים פחות ראשיים, בדרך למקומות תעסוקה, גני ילדים ופארקים, והשילוט לאופניים יכלול גם דמויות נשיות. "בקנדה היו מפנים שלג שנערם קודם כל בצירים ראשיים, אך שינו את התפיסה והחליטו לפנות קודם את הדרכים למוסדות החינוך ורק אז את הצירים הראשיים כדי לתת הזדמנות שווה לגברים ולנשים לצאת לעבודה באותו הזמן", הסבירה לאורה הופמן שפטלר, אדריכלית ומתכננת ערים בעיריית תל אביב-יפו. "לא תמיד מדובר בתשומות וכסף, אפשר לשנות סדרי עדיפויות עם אותם המשאבים", אמרה.
שרת התחבורה מרב מיכאלי הגדירה עם כניסתה לתפקיד כי "האמון ותחושת הביטחון של כל אדם בדרך, הם יסוד להצלחה של מערך התחבורה, מההליכה הרגלית ועד להסעת המונים".
"מעבר לעבודת מטה שתחל בשנה הקרובה, והטמעת ההתייחסות לנגישות, מגדר והתאמה תרבותית, בתקציב המשרד מיועד סכום של 220 מיליון שקל להכשרת נהגות ונהגי אוטובוסים. חלק מהתקציב ייועד להכשרות לנהגים הקיימים, וההתייחסות לזווית המגדרית בשירות וליצירת תחושת ביטחון לנוסעות והנוסעים יהוו נדבך גם בהכשרות", נמסר מטעם השרה.
