שמעון רימון, המוכר בכינויו כושי רימון, הלך הלילה (בין שני לשלישי) לעולמו והוא בן 84. רימון היה בעליו של הפונדק המיתולוגי הממוקם בקילומטר ה-101 בכביש הערבה. בשנות ה-50 הוא התפרסם כמי שהצליח להסתנן אל פטרה ולבקר ב"סלע האדום" - מסע שגבה את חייהם של צעירים ישראלים רבים.
אביו של רימון נרצח על ידי פורעים ערבים עוד טרם נולד. שנה אחרי לידתו אובחנה אמו כחולת שחפת ובנה הופרד ממנה. כשהיא נפטרה נשלח רימון למשפחה אומנת במושב תל עדשים. הכינוי "כושי" ניתן לו משום שהיה שחום העור היחיד במושב. בגיל 15 עזב את המשפחה האומנת ועבר לעין חרוד, שם גדל בחברת הילדים.
רימון שירת בסיירת צנחנים, ולקראת סוף השירות הצבאי, ב,1959- שכנע את חברו ויקטור פרידמן להסתנן לפטרה. השניים גנבו ג'יפ ומדים של האו"ם, הצטיידו בתעודות מזויפות של אונר"א והסתובבו בירדן במשך שלושה ימים. הם לקחו איתם מלאי גדול של סיגריות ושיחדו בהן את אנשי החוק בכל פעם שהתעוררו בעיות.
בשובם ארצה נעצרו בנקודת הביקורת של האו"ם בארמון הנציב. רימון נשלח להסתכלות בבית חולים פסיכיאטרי והועמד למשפט צבאי, במהלכו טען כי בנסיעתו לירדן ניסה להוכיח שניתן לחדור למדינות אויב בדרכים יצירתיות. נגזרו עליו 16 חודשי מאסר, שקוצרו לשישה בהתערבותו של ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון.
לאחר שהשתחרר מהכלא הצבאי יצא לטיול בעולם. באנגליה הכיר את אשתו הראשונה, ממנה התגרש ב-1974. בגרמניה הוא נעצר באשמת סחר בסמים ונידון לתשע וחצי שנות מאסר. הוא ניסה לברוח ארבע פעמים מהכלא, ושוחרר לבסוף ב-1981, אחרי שש שנים בפנים.
באותה שנה חזר לישראל והגיע לבאר מנוחה שבערבה, שם הקים פונדק על כביש 90 שבערבה, שזכה לכינוי "פונדק ה-101". משטרת אילת פשטה על המקום והחרימה כמה פעמים מכונות מזל, ב-2007 כילתה שריפה חלק גדול מהפונדק, ב-2015 נמלט מכלובו בחווה פיתון בורמזי ונמצא מת - ושנתיים אחר כך חיות הבר שהוחזקו שם פונו מהמקום.
בשנת 2022 הוא הגיש תביעת פיצויים לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד רשות הטבע והגנים. בשנותיו האחרונות היה עסוק בניהול המאבק המשפטי שלו. בסך הכול הוא תבע 4.15 מיליון שקלים. בכתב התביעה מתואר כי רימון הקים וטיפח בפונדק חוות חי מפוארת עם חיות רבות, בהם תן, צבים סודנים וחמוס, חוטמנים, צ'ינצ'ילות, חרדון מזוקן, איגואנה, תוכוני אהבה ועוד. "אחת מגולות הכותרות של חוות החי הייתה פינת הזוחלים", נכתב, "ובהם פיתון בורמזי גדול וכן נחש דו-ראשי נדיר ביותר, מהבודדים מסוגו בעולם. אצל נחש נדיר כעין זה, לכל ראש אישיות ורצונות משל עצמו והוא אף מוזן בשני עכברים שונים, אחד לכל ראש". בתביעה הבהיר כי החזיק וגידל את חיות הבר בהיתר כדין.
כושי רימון היה נשוי פעמיים והותיר אחריו 13 ילדים. "הוא היה חלק מהילדות של רבים. אין ספק שהוא הותיר אחריו חלל גדול", אמר עליו בנו דניאל. "הוא היה איש אשכולות, אדם של עשייה גדולה. רוצים אותו למעלה כנראה, עם כל החברים שמחכים לו. הגיע הזמן. זכינו להיות איתו בימים ובשעות האחרונות. זה לא מובן מאליו. במיוחד בתקופה האחרונה. אף פעם לא עניין אותו מה אומרים עליו. הוא לא התעניין בפרסום למרות שהיה אדם מאוד מוכר. הצוואה האחרונה שלו הייתה לקבור אותו בפונדק. והיום בעזרת השם נקיים אותה. הוא היה הרפתקן שלא ידע שובע. המקום הזה נתן לו מלוכה ומאוד העסיק אותו במהלך החיים. הוא עשה הרבה חסד לאנשים ברחבי הארץ. הוא היה איש של נתינה ועשייה.
"הוא היה אבא מדהים וסבא מיוחד במינו, צדיק יסוד עולם. כל כולו היה למען הזולת. אלה היו סדרי העדיפויות שלו. סביר להניח שהעובדה שלקחו לו את החיות השפיעה עליו בעקיפין. זה היה לחץ. אנחנו מצפים שיבואו לקראת המשפחה. יש המון מאבקים מול רט"ג ומול המדינה. אני מקווה שיעזרו לנו בנושא. זה לא פשוט".
רס"ן במיל' ישי צימרמן, חבר קיבוץ עין חרוד איחוד וחברו הוותיק, ספד לו היום: "הוא הגיע אלינו כנער בן 15-14, כילד חוץ, והייתה לו משפחה מאמצת בקיבוץ. אני זוכר אותו כנער צעיר והרפתקן שעשה שטויות. נפגשנו מידי פעם במסגרת של גנרלים בדימוס שנפגשים פעם בחודש, כל פעם במקום אחר, והפעם האחרונה הייתה ביום שישי של לפני המלחמה, והוא היה במצב רוח טוב".
מאיר צור, ראש מועצה אזורית הערבה התיכונה, נפרד: "איש מיוחד, צבעוני, הרפתקן, מארח למופת וגיבור. בצעירותו הושפע מאוד ממאיר הר ציון ז"ל ולוחמי ה-101 המיתולוגית. ב-1959 הגיע עד לסלע האדום וחזר בשלום, רבים הושפעו מתעוזתו. כושי אירח רבים ממנהיגי האומה, חבריו ומכריו ומטיילים רבים, בכולם נהג כחבר. צר לנו על מותו".
