זה לקח יותר מדי זמן. אין שום הסבר הגיוני ומניח את הדעת לשאלה מדוע רק ביום העצמאות ה-74 יזכה אביהו מדינה בפרס ישראל. אולי כי הוא לא חיפש כבוד, אולי כי תמיד היה ישיר, אולי כי לא עשה חשבון ואמר בדיוק מה שהוא חושב גם כשידע שישלם על כך מחירים. אביהו לא רצה להתנחמד אף פעם, גם אם המחיר היה ששיריו לא יושמעו וגם אם לא יזכה בשום פרס.
בן לעולי תימן, נולד בשכונת שבזי בתל אביב, ילד שלישי מתוך שמונה, עם סיפור כואב ופתוח של אח אחד שנלקח מבית חולים. הודיעו למשפחתו שנפטר, הם משוכנעים שנחטף. אחרי ילדות בחולון הגיע לקיבוץ כיסופים, כילד חוץ. המפגש בין הילד הדתי לחינוך האתאיסטי לא היה פשוט והוא הודה שהיה ילד בעייתי. אבל בקיבוץ לא ויתרו עליו. "המתנה הכי יפה בחיי הייתה הילדות בקיבוץ", אמר לימים.
צחוק הגורל הוא שכאשר ניסה להיבחן מוזיקלית בקיבוץ הודיעו לו שנכשל. אבל אבא שלו, שהבין בשירה וידע לדקלם בעל פה את הדיוואן, ספר השירים התימני, לא ויתר. האבא ירד לכיסופים באוטובוס עם גיטרה חדשה לילד. "אתה לא צריך מורה", אמר לו, "תלמד לבד".
למרות המאבק האדיר שהוביל, הוא לא כתב בימי חייו ולו שיר מחאה אחד. למה, שאלתי אותו פעם. והוא השיב בפשטות: "לא רציתי להשאיר צלקות"
מגיל 15 כתב למגירה. אחרי ששת הימים התגייס, תחילה קיבל זימון לקורס טיס אבל רצה להיות מפקד טנק בשריון. מלחמת יום כיפור תפסה גם אותו בבית כנסת. אביהו התגייס למילואים וירד להילחם בסיני. שבע פעמים ניצל ממוות. ארבעה טנקים החליף במלחמה. תיפקד בקור רוח יוצא דופן תחת אש כשהטנק שלו חטף טיל נ"ט ולאביו סיפרו בטעות כי בנו נהרג. המ"פ שלו, יצחק בריק, לימים אלוף בכיר בצה"ל, מספר שנדהם מאומץ ליבו. עד לפני שנתיים לא הסכים לדבר על המלחמה ההיא. בתו שכנעה אותו לפתוח את סגור ליבו.
שמונה חודשים נשאר במילואים ובמקביל החל לכתוב שירים. ואז גילה מדינה שהפרידו את מצעד הפזמונים לפעמי המזרח ולמצעד הפזמונים הרגיל. "אפרטהייד", הוא אמר, "מי שעשה את זה פגע במרקם החברתי". הוא שלח עשרה שירים למצעד, שלושה זכו בפסטיבל הזמר המזרחי. זו הנקודה שבה החליט לקחת על עצמו את המאבק החברתי ההיסטורי לקידום המוזיקה הים-תיכונית.
יוסי יהושוע"אני, שבאתי מהקיבוץ, אמרתי להם: 'חינכתם אותי לחופש ביטוי, למה לא מגיע לי חופש ביטוי?'". את המאבק הזה ניהל לבד. מהרגע הזה ואילך הוא פרץ כנגד כל הסיכויים. גם אם ימשיך להצטנע, צריך לזכור ולהזכיר: בלי אביהו אין זוהר (ארגוב), אין חיים (משה) ואין שימי (תבורי).
לצלילי העוד ולצלילי הכרם לא היה רפרטואר, והדור שהגיע אחריהם, זה של אייל גולן ומשה פרץ, היה נאלץ להמתין להזדמנות אחרת. מדינה פרץ את הדרך לבדו בזמן שאחרים הרכינו ראש והסתתרו מאחוריו. הוא עשה זאת מבלי לבקש לעצמו דבר. ולמרות המאבק האדיר שהוביל, הוא לא כתב בימי חייו ולו שיר מחאה אחד. למה, שאלתי אותו פעם. והוא השיב בפשטות: "לא רציתי להשאיר צלקות".
- יוסי יהושוע הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות" ו-ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
