המשבר הדיפלומטי בין ישראל לרוסיה ייפתר בסופו של דבר. בינתיים גם הוא עובר אצלנו דרך הפריזמה היחידה של החיים הישראליים - ביבי/לא ביבי כמובן - ומעיד עלינו הרבה יותר מאשר על כוונותיו הנסתרות ומניעיו האפשריים של ולדימיר פוטין.
אם קוראים את ההתייחסויות למשבר בתקשורת הישראלית, מתברר שלפוטין, המצוי עכשיו בעיצומו של מאבק גורלי על המשך שלטונו, מורשתו, עתידה של כלכלת רוסיה ומקומה בהיררכיה הבינלאומית - אין דבר חשוב כרגע יותר מאשר לספק תחמושת לתומכי ראש הממשלה לשעבר או למתנגדיו. שהרי אם סוגיית ביבי היא הגורם הפועל היחיד של הפוליטיקה הישראלית, ברור מאליו שגם מעשיו של מנהיג מעצמה נגזרים ממנה.
ואולם בבחינה קצת פחות קרתנית של הדברים, נדמה שהם נובעים ממשהו שמשותף לחלוטין לבנימין נתניהו וגם ל"ממשלת השינוי": מדיניות צרת אופק ופחדנית, שחלקה שיקולים טקטיים צרים כמו "האם חיל האוויר יוכל להמשיך להפציץ" (ובואו לא נשאל מה התועלת בדיוק בהפצצות האלה, שהרי הפצצה היא ערך מקודש), וחלקה מנטליות קבועה של "ללכת בין הטיפות", שמא חס וחלילה נצטרך להתייצב מאחורי אינטרס אמיתי, תפיסת עולם רחבה או שיקול מוסרי.
כמה שבועות אחרי שרוסיה פלשה לאוקראינה אמר "גורם מדיני" (ראש ממשלה או חליפו, שהתחלפו ביניהם מאז) ל"הארץ", ש"עשינו את המינימום כדי שנוכל לחזור לעשות קולות של שטיח". אמרתי אז שמי שעושה קולות של שטיח מתייחסים אליו כמו לשטיח, אז מה יש להתפלא? פוטין ראה שטיח, ופוטין דורך.
מהיום שבו נחתו הרוסים בסוריה, לפני כמעט שבע שנים, ישראל מתייחסת לנוכחותם שם דרך הפריזמה הטקטית והחשש לנקוט עמדה כלשהי. נתניהו התגאה בתיאום המופלא שיצר עם פוטין ובתמונות של שניהם בכיכר האדומה; אבל כשהציע היועץ לביטחון לאומי הרוסי פטרושב למקבילו הישראלי מאיר בן שבת ב-2018 שרוסיה תתחשב באינטרסים של ישראל בהסדרת סוריה, ובתמורה תסייע לה ישראל לחדש את הדיאלוג עם ארה"ב בשאלות אחרות, ובהן אוקראינה, נסוג נתניהו בבהלה מהרעיון. לא פלא שאת ההסדרה של סוריה עשה פוטין עם מנהיגי איראן וטורקיה, אותו הרכב שפגש בשבוע שעבר בפסגה שככל הנראה ממנה החל החיכוך שלו עם ישראל.
(צילום: סטס קופולו)
"ממשלת השינוי" הקטינה לעשות. המלחמה באוקראינה היא אירוע אדיר ממדים, במסגרתו נקבעים כללי משחק שלפיהם יתנהלו דברים רבים בעולם בשנים הבאות. ישראל מיהרה לברוח מקביעת עמדה, כמובן בנימוק שיש סכנה למטוסי חיל האוויר ובתירוץ הידוע שיש יהודים פה ושם. ראש הממשלה דאז נפתלי בנט אף זכה לשבחים על הפטנט, שבו התיימר לתווך בסכסוך רק כדי ליצור עוד תירוץ למה אנחנו הולכים בין הטיפות.
האמת היא שההפצצות בסוריה מעולם לא הטרידו את הרוסים, והן אף עולות בקנה אחד עם חלק מהאינטרסים שלהם. הם גם יודעים היטב שישראל יכולה לגרום נזק לאינטרסים שלהם שם בלי להוריד טיל אפילו במרחק שמיעה מחייל רוסי. מנגד, איראן וטורקיה הן היום חלק מהמפלט שמנסה פוטין לבנות אל מול הבידוד הבינלאומי והסנקציות הכלכליות.
עפר שלחצילום: הדר יואביאןלאיראנים יש סיבות משלהם לרצות להציק לנו, ולרוסים לא מפריע להיענות. הם לא מתרשמים מ"דיון רב משתתפים שכינס רוה"מ" או מאזהרות מ"צעדי תגובה מדיניים". כל מה שהראינו להם עד כה הוא חולשה וחנופה, אז הם פועלים בהתאם.
מה שמדאיג עוד יותר הוא שתיקת הדרג המקצועי. אותו דרג שרבים בתוכו מפקפקים כבר מזה זמן בתועלת חלק לא קטן מפעולות הכוח של ישראל, הן בסוריה והן באיראן, ובהיעדר המדיניות שלה. הם גם רואים את חוסר הרצינות והשיקולים הזרים בהחלטות – ואינם פוצים פה. אותו דרג שממשיך לקדש את השיקול הטקטי, למרות שהוא אמור גם להבין את האיוולת האסטרטגית. ממנו אפשר וצריך לצפות ליותר.
- עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. לשעבר ח"כ מטעם יש עתיד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
