בשבוע שעבר פורסם שחיזבאללה הקים שני אוהלים ובהם פעילים חמושים בגזרת הר דב, מעבר ל"קו הכחול" שמפריד בין ישראל ללבנון. קו זה סומן על ידי האו"ם כשישראל נסוגה מלבנון במאי 2000. אין ספק שישראל לא צריכה להשלים עם הפרה בוטה של החלטת מועצת הביטחון 1701, שסיימה את מלחמת לבנון השנייה, ומחייבת את שתי המדינות ל"כיבוד מלא" של הקו הכחול. יש שהביעו פליאה על שישראל לא מיהרה להשתמש בכוח מול תקרית האוהלים ובמקום זאת בחרה להצהיר שהיא פועלת לסיום האירוע בערוצים דיפלומטיים. ואולם, אם נעצור לחשוב על ההקשר הרחב יותר, נגיע למסקנה שישראל פועלת בתבונה.
אין ספק שמדובר בפרובוקציה של חיזבאללה וברור שתוך שניות מרגע שתינתן הפקודה יוכל צה"ל לסיים את האירוע. מצד שני, ברור גם שמרגע שאותרה העמדה, היא מצויה במעקב קבוע ואין סיכוי שתהווה בסיס להתקפה מפתיעה. התנהלות מושכלת מחייבת לעצור ולשאול מה חיזבאללה מבקש להשיג בפרובוקציה וכיצד ניתן למנוע ממנו את ההישג המבוקש ואף לגבות ממנו מחיר על הפעולה.
העמדה מוקמה באזור שהלבנונים מכנים חוות שבעא. מדובר באזור שלפני 1967 נמצא סמוך לגבול בין סוריה לבין לבנון, וכנראה היה חלק מסוריה, אף שגם לבנון טוענת לריבונות בו. בעקבות מלחמת ששת הימים עבר האזור, יחד עם רמת הגולן, לשליטת ישראל. כך או כך, החלטת מועצת הביטחון 1701 חד-משמעית: היא מחייבת את ישראל ולבנון לכבד את הקו הכחול ששרטט האו"ם ולא לחצות אותו. פתרון המחלוקת בנוגע לחוות שבעא הושאר להסדר עתידי. חיזבאללה, אם כן, יכול לטעון שהוא נמצא ב"שטח לבנוני כבוש", ואולם, גם אם הייתה הטענה צודקת, נוכחותו מעבר לקו הכחול מפרה את החלטת מועצת הביטחון.
ההחלטה הישראלית להימנע משימוש מיידי בכוח ולערב את יוניפי"ל בפרשה הביאה לבדיקת המצב בשטח על ידי האו"ם, שהגיע למסקנה חד-משמעית כי הקו הכחול נחצה והופרה החלטת מועצת הביטחון. קביעה זו על ידי גורם אובייקטיבי היא חשובה. בנוסף, שגריר ישראל באו"ם פנה בתלונה למועצת הביטחון בגין הפרת החלטתה, תוך צירוף ראיות מצולמות. ישראל מפנה זרקור להתנהלות מתגרה וחסרת אחריות של חיזבאללה, שחושפת במערומיה גם את ממשלת לבנון, שלא מנסה אפילו להשליט את ריבונותה על דרום המדינה.
נוכחות חמושה וגלויה של חיזבאללה במקום, תוך הנפת דגל הארגון, מהווה כשלעצמה הפרה של החלטת מועצת הביטחון, אף אם הייתה נעשית ללא חציית הקו הכחול, שכן ההחלטה אוסרת נוכחות חמושה מדרום לנהר הליטני על ידי כל גורם למעט צבא לבנון ויוניפי"ל. ככל שלחץ חיצוני או פנימי בלבנון, או פעולה נחושה של יוניפי"ל, לא יביאו לפינוי עמדת חיזבאללה - תהיה לישראל מלוא הלגיטימציה לפעול בכוח, משום שמיצתה את הדרישה במשפט הבינלאומי להשתמש בכוח כמוצא אחרון לאחר מיצוי דרכי פעולה דיפלומטיות.
ד"ר לירון ליבמןהאירוע ממחיש את המורכבות שבהתמודדות עם אתגרים ביטחוניים בחזית הצפונית לאור ריבוי השחקנים המעורבים (חיזבאללה, לבנון, יוניפי"ל וסוריה), וקיומן של מחלוקות היסטוריות בנוגע לתוואי הגבול. תגובה צבאית במצבים אלה צריכה להיעשות באופן מושכל ותוך הכרת דיני השימוש בכוח של המשפט הבינלאומי.
במחקר שלי, "מצפון תיפתח הרעה? אתגרים בדיני השימוש בכוח של המשפט הבינלאומי", שראה אור החודש בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, הוצגו הכללים העיקריים בתחום והלקחים שניתן ללמוד ממלחמת לבנון השנייה ולאורם נותחו חמישה תרחישים, דמיוניים אך אפשריים, של הגפרור שעלול להצית את האש. הניתוח הניב המלצות לגבי צעדים שיכולה ישראל לנקוט על מנת להיערך מראש לעימות ואף לצמצם את האפשרות שיתרחש. מבלי לגרוע מזכותה של ישראל להשתמש בכוח צבאי על מנת להגן על עצמה, התנהלות חכמה תעשה שימוש גם בכלים אחרים, משפטיים, כלכליים ודיפלומטיים.
- אל"ם (מיל') ד"ר לירון ליבמן היה ראש מחלקת הדין הבינלאומי בצה"ל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
