ברשותכם, מוודא שהבנתי: המחנה הדמוקרטי, שעשה את הלא-ייאמן בחודשים האחרונים כשהוציא לרחובות מאות אלפי ישראלים מכל גווני הקשת הפוליטית, האמונית והמדינית, עד "השהיית" ההפיכה-מהפכה – המחנה הזה בחר להמר על קמפיין נגד הציבור החרדי כדי שתנורי הזעם הציבורי ייוותרו חמים, גם אם לא לוהטים?
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• כשנתן אשל כתב על האריה העייף והחלש
• כך תביא קרן הארנונה לפגיעה בתושבים שלי
• אין שלום – אין שטריימל
• למרות הכול, תודה לאיימן עודה
הקריאה היא כבר לא "דה-מו-קרט-יה", אלא "עוצרים את הביזה". שקמה ברסלר, שהקפידה בתחכום רב ומעורר השראה לדאוג לייצוג מגוון של דוברים בהפגנות השונות, ריטווטה בשבת אחר הצהריים, בצעד לא יאומן בטיפשותו, ציוץ תמיכה ארוך בגלית גוטמן, שכינתה את החרדים מוצצי דם. "רוב העם", כתבו התומכות בגוטמן שהשתמשה בביטוי שאי אפשר שלא לכנות אותו אנטישמי, "איתך".
על כך יש לומר שני דברים: הראשון, שמישהו איבד את הדו"חות שנשלחו לו מאז 1995, כלכל אזרח, של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המתארת מדי שנה את הרכב "העם". השני, שצלחו מאמציו של בנימין נתניהו לצמק את המחאה ולמתג אותה כמאבקו של השבט הלבן ושלו בלבד, זה המשלה עצמו עדיין שהוא "העם". כשברסלר מצייצת מחדש הודעת תמיכה בתיאור 1.3 מיליון ישראלים, 13.3% מהציבור, כמוצצי דם, היד נשלחת כמעט מעצמה לקפל את דגלי ההפגנות הצודקות ביותר שהתחוללו כאן זמן רב. וזה טרגי.
מה שעוד טרגי הוא שאובדן הפוקוס של המחאה נגד הרס יסודות הדמוקרטיה הוא לא תוצאה, כפי שנדמה אולי, של מעידה תמימה של מנהיגים עממיים לא מנוסים. הוא אפילו לא תוצאה של הנואשות לאבד את הגייסות שנוצרו יש מאין, רגע לפני שהתקווה אבדה, כמו באחד מסרטי "שר הטבעות". אובדן הפוקוס הוא תוצאה של הפחד להחליט. אותו הפחד להחליט שבגינו נפלה ממשלת בנט-לפיד, שבדקה באובססיביות מי דיבר "חס ושלום" עם המפלגות הערביות ומה הוצע או לא הוצע למנסור עבאס מרע"מ; שלא לדבר על הצלחת הקמפיין הליכודי, המופרך, נגד ישיבה בממשלה "עם האחים המוסלמים" הנוראיים. הפחד להחליט היה הדבק שחיבר את רכיבי הגוש של נתניהו, שבלעדיו כבר היה מבלה את ימיו בחולצה פרחונית במיאמי כסמנכ"ל בידור וביטחון במאר-א-לאגו.
בפשטות, המחנה הפוליטי המונה את כל המפלגות משמאל לליכוד, עדיין לא החליט "חרדים או ערבים". רובו, כמו קלפן שהפסיד את ביתו וכעת מהמר על איבריו הפנימיים, עדיין חושב שאפשר איכשהו להפיל את הממשלה הנוכחית ואולי אפילו לחזור לשלטון בלי לכרות ברית ארוכת טווח שתכלול פשרות תקציביות ואחרות, כמו בכל ברית, עם החרדים או עם הערבים. המחנה הזה טרם הפנים שהציבורים החרדי והערבי מונים כיום יחד 36%, ולפי המכון הישראלי לדמוקרטיה יגיעו בשנת 2045 לכ-43%, ובשנת 2065 ל-52%.
בעז גאוןאסנת בן דבהאמת היא זו: ב-2045 ישתוו הציבור החרדי והערבי זה לזה בגודלם. הציבור היהודי הלא-חרדי ייאלץ לבחור אם חזונו לישראל כולל יריעה פוליטית שמסוגלת להכיל בשנת -2045 כ-3.1 מיליון חרדים שיחיו בישראל, ושרובם יש להניח לא יתגייסו לצה"ל גם אז, או לחילופין מספר דומה של ערבים, שגם הם יש להניח לא יתגייסו לצה"ל.
בחירת הימין ברורה: הוא כרת ברית עם החרדים, וזו כוללת, כאמור כמו בכל ברית, גם חלוקת משאבים שנועדה להותיר את החרדים ב"גוש". בחירת המרכז והשמאל היא אי-החלטה. החרדים לדידם הם מוצצי דם, והערבים יכולים לתמוך בממשלה רק מבחוץ, וגם כשהם בתוך הקואליציה, יש להתבייש בהם ובדרישותיהם המוצדקות לקבלת מיליארדים מתקציב המדינה. פוליטיקה לא עובדת כך. הדמוגרפיה אפילו פחות. המבוכה בשורות המחאה משקפת את אי-ההחלטה של ציבור שלם משמאל לליכוד, שנמנע מלכרות ברית מלא-מלא עם החרדים, או ברית מלא-מלא עם הערבים, כי הוא חושב עדיין כמו גלית גוטמן, שהוא-הוא "העם". ובכן, הגיע הזמן לומר: זו הזיה קשה.
- בעז גאון הוא סופר, מחזאי והייטקיסט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
