גם 22 שנה אחרי יציאת צה"ל מלבנון זוכרת ג'ולי אבו-עראג' בפירוט מדהים את אירועי אותו יום. "זה היה יום קשה, אני זוכרת אותו כיום אפור", היא משחזרת. "קשה לי לתאר את הרגשות שעלו בי באותו יום. הכל קרה בהפתעה גמורה. פתאום אמרו לי: 'יאללה, את צריכה לעזוב את הבית, את השכונה ואת המדינה שלך'. אני זוכרת בלבול וכאוס. משפחות צד"ל הבינו שבתוך שעות ספורות צה"ל נסוג, אנשי חיזבאללה חודרים לאזור, ושעליהן לברוח. עזבנו ביום הזה בלי כלום. לא לקחתי אפילו בגדים להחלפה. כשאמרתי שאני לא רוצה לעזוב אמרו לי: 'זה רק לשבוע, וכשהכל יירגע נחזור הביתה'. לרגע לא העליתי בדעתי שנעזוב לנצח".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
היום אותה ילדה שנאלצה לנטוש בבהילות את ביתה ומולדתה היא אזרחית עובדת צה"ל שמשמשת כראש מדור דיגיטל לעולם הערבי בחטיבת דובר צה"ל. "אני מנהלת את הרשתות החברתיות של דובר צה"ל בערבית", היא מסבירה, "אחראית לקידום קמפיינים, פרויקטים ומסרים, ולעיצוב המסרים לפי קהל היעד. המטרה היא להגיע לעולם ההשפעה והתודעה בשפה הערבית, ובגלל שאני מגיעה עם רקע תרבותי מיוחד יש לי הבנה יסודית בתחום המזרח התיכון, וזה היתרון המשמעותי שלי. אני מטמיעה ומצליחה להביע מסרים בשפה ערבית-ישראלית במקום להשתמש בטרמינולוגיה של האויב".
בראיון מספרת ג'ולי אבו-עראג' על הילדות בלבנון; על אביה – מהבכירים והנועזים בלוחמי צד"ל – שנרצח שם; על המעבר לישראל; על מאבק אנשי צד"ל להכרה בהם; וגם על כאבה האישי של אמה המנוחה, שאמנם נמלטה לישראל אך ליבה נותר בלבנון, ובצוואתה ביקשה להיקבר באדמת מולדתה, במרג' עיון.
משפחת אבו-עראג' נחשבה לסמל בלבנון. משפחה נוצרית מהעיירה מרג' עיון, המרוחקת כשישה קילומטרים מגבול ישראל. ג'וזף אבו-עראג', אב המשפחה, היה אחד המפקדים הבכירים בצבא דרום לבנון (צד"ל). הוא היה עוזרו של מייג'ור סעד חדאד (מייסדו של צבא לבנון החופשית שלימים הפך לצד"ל – ע.ח).
הבת, ג'ולי, מספרת כיצד ב-1976, עם הקמת צבא לבנון החופשית, נשלח חדאד על ידי ממשלת לבנון לבקש עזרה מישראל. "סיפרו לי", נזכרת ג'ולי, "ששמו פתק בגבול עם ישראל, וכך למעשה החל שיתוף הפעולה בין צד"ל לישראל".
ההצעה לישראל באותו מסר הייתה לשתף פעולה במלחמה נגד אש"ף, שלאחר שגורש ממקום מושבו בירדן החל להתבסס בדרום לבנון במטרה לירות משם קטיושות על ישראל ולצאת לפיגועים בשטחה.
"אבא שלי התקדם מאוד בדרגותיו בצבא והיה לאישיות בכירה ונאמנה לאידיאולוגיית הלחימה וההגנה על הבית", מספרת ג'ולי. "הוא היה ידוע כפייטר אמיתי שלא מפחד מאף אחד. עד היום לבנונים וישראלים רבים זוכרים אותו. הוא התייצב בשורות הלוחמים שרצו להגן על הבית".
גם לאחר מותו של מייג'ור חדאד ומינויו של הגנרל אנטואן לאחד למפקד צד"ל, שימש האב כעוזרו הבכיר של לאחד, וגם כמפקד מרכזי הפיקוד המזרחיים של הגזרה הדרומית בלבנון. "כשהגנרל לאחד נפצע, או כשהיו ניסיונות לרצוח אותו, הוא היה מבקש מאבי שישמור על ילדיו אם יקרה לו משהו", מספרת ג'ולי. "לאבי הייתה נאמנות נדירה, בזמן שחיזבאללה והפלסטינים שתלו בתוך צד"ל מחבלים שניסו לרצוח את הפיקוד הגבוה של צד"ל".
את משפחתה מגדירה ג'ולי כ"משפחה גיבורה ולוחמת שלא ידעה מנוחה ויציבות ביטחונית". "יש לי שלושה אחים ואחות", היא מספרת. "אני נולדתי בתקופת מלחמת לבנון. אבא היה מבוקש גם על ידי הפלסטינים וגם על ידי חיזבאללה. אפשר לומר שאנחנו משפחה שנרדפה. אבא שלי נחטף כמה פעמים. לקחו אותו מהבית והחזירו אותו בכל מיני מבצעים ופעולות צבאיות. זה היה לפני שנולדתי, אבל תמיד סיפרו לי את זה בבית, ואמא והאחים שלי חיו תחת הטראומה של הרדיפה".
3 צפייה בגלריה
ג'וזף אבו־עראג', אביה של ג'ולי, אחרי שחרור הבופור מידי המיליציות הפלסטיניות
(צילום: באדיבות ג'ולי אבו-עראג')
מה את זוכרת מילדותך בלבנון?
"גדלתי בבית נוצרי, והלכתי לבית ספר של נזירות. שתי החברות הכי טובות שלי היו ילדה שיעית וילדה דרוזית. הייתה אווירה של אחדות ואחווה. כך התחנכנו. אבל גדלנו גם בצל המלחמה ותחת הפגזות. אני זוכרת שהיו באים לקחת אותנו מבית הספר כי היו הפגזות".
אירוע אחד נצרב במיוחד בזיכרונה: "ישבתי במרפסת בבית וממול היה כביש מהיר. ג'יפ ישראלי שחלף שם נפגע משני מוקשים. החייל שראה אותי במרפסת ביקש ממני עזרה. אז לא ידעתי עברית בכלל ורצתי לקרוא לאמא שלי ולשכנים. היה מרכז של הצלב האדום באזור, רצתי לקרוא להם, ובדרך נתתי לחייל שמיכה. עד היום אני מחפשת את החייל הזה שניצל, למרות שהיו הרוגים באותו אירוע".
ביוני 1998, כשנתיים לפני יציאת צה"ל מלבנון, ספגה משפחתה של ג'ולי מכה קשה, כשחיזבאללה הצליח לממש את תוכניתו ולרצוח את אביה.
איך הוא נרצח?
"חיזבאללה, שידע שאבא הוא דמות מפתח בפיקוד של צד"ל, החליט לרצוח אותו. אחרי ניסיונות רבים שלא צלחו הפעילו בחיזבאללה מישהו שהיה שכן שלנו. הוא ביקש להתגייס לצד"ל, והצליח כי אחיו היה לוחם בצבא. אבי חשד בו ונזהר מפניו, אבל הוא לא האמין שהוא יעז לעשות מעשה. ואז יום אחד הוא רצח את אבא יחד עם ארבעה מאנשיו. אבא היה בן 50 במותו".
כשנתיים לאחר מכן הגיע יום ההימלטות החפוזה מלבנון. "הזיכרון החזק ביותר שלי מאותו יום הוא דגלים של חיזבאללה בכל מקום", מתארת ג'ולי. "זה לא גרם לי לפחד, אלא לתחושה שאני מפקירה את הבית לאויבים ולרוצחים. את התחושות של אותו יום קשה לי עדיין לבטא. אנשי צד"ל ציפו שישראל לא תעזוב לעולם את דרום לבנון. הייתה אכזבה, במיוחד בקרב הדור הראשון, המבוגרים. אבל היה עדיף לעבור לישראל מלהישאר בלבנון תחת שלטונו של חיזבאללה".
עם הגעתה לישראל נקלטה משפחת אבו־עראג' בקיבוץ כברי ובהמשך עברה לנהריה, שם למדה ג'ולי בתיכון יהודי.
מה קרה לבית ולנכסים שהותרתם מאחור בלבנון?
"הבית ותכולתו נשרפו על ידי אנשי חיזבאללה שהקפידו להניף את דגלם מעל הבית שלנו, שבגלל שהיה הבית של אבי היה לסמל של צד"ל. יש משפחות שיש להן עדיין נכסים על שמות הוריהם ששמרו על הבתים, ויש משפחות אחרות, כמו המשפחה שלנו, שחיזבאללה נכנס לבית, שרף אותו ולא השאיר ממנו כלום".
אתם בקשר עם קרובי משפחה שעדיין גרים שם?
"בין משפחות צד"ל שחיות בישראל יש אנשים שבקשר עם קרובי המשפחה שלהם בלבנון, ויש אחרים שמפחדים. לי יש עדיין חברים ומשפחה שם שאנחנו עדיין בקשר איתם, אבל זה קשר זהיר. חברות שלי בדרום לבנון ניתקו איתי קשר לגמרי, ועם קרובי המשפחה אנחנו בקשר דרך הרשתות החברתיות. זאת הדרך היחידה לחיבור בינינו".
בסיום לימודיה פנתה אבו-עראג' ללימודי תקשורת ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים, התקבלה לקורס כתבים בערבית ברשות השידור, וב-2013 החלה לעבוד כעיתונאית ברשת I24NEWS. במקביל כתבה לאתרים לבנוניים וישראליים, והשמיעה את קולם של אנשי צד"ל שפעמים רבות הוצגו באופן שלילי בעולם הערבי והוגדרו לא אחת כ"בוגדים".
את עבודתה העיתונאית המירה אבו-עראג' בעבודה כאזרחית עובדת צה"ל אצל המתפ"ש (מתאם פעולות הממשלה בשטחים), תפקיד שאותו מילא באותה עת אלוף (מיל') יואב (פולי) מרדכי, שאותו הכירה עוד כילדה בלבנון, בתור "קפטן איוב", איש יחידת המודיעין 504 שעבד רבות מול אביה.
אחרי שהקימה במתפ"ש את יחידת ההסברה בשפה הערבית עברה אבו-עראג' לעבוד בשורות משטרת ישראל והייתה אחת ממקימי יחידת הניו-מדיה בשפה הערבית, וגם ניהלה אותה.
לצד עבודתה כיום בחטיבת דובר צה"ל משמשת אבו-עראג' גם כדוברת עמותת יוצאי צד"ל בישראל – כ-3,500 אזרחים לבנוניים שנלחמו לצד ישראל נגד אויב אחד, והגיעו לכאן כשהם נרדפים עד היום על ידי חיזבאללה.
בכובעה זה היא מנהלת גם מאבק להכרה סמלית בחללי צד"ל. משפחות צד"ל השכולות אמנם מקבלות קצבה ממדינת ישראל, אך נופלי צד"ל אינם מופיעים באתר ההנצחה של משרד הביטחון. על פי העמותה, בזכות ברית הדמים שהייתה בין צד"ל לצה"ל צריכים גם חללי צד"ל להיות חלק מחללי מדינת ישראל ולהיות מוזכרים בימי הזיכרון.
3 צפייה בגלריה
ג'ולי אבו-עראג' בהפגנה למען זכויות אנשי צד"ל. ''רבים מהצד''לניקים מאמינים שזה טוב שעזבו את לבנון''
(צילום: באדיבות ג'ולי אבו-עראג')
הצד"לניקים בארץ התמקמו בנהריה, בקריית-שמונה, בטבריה. אתם עדיין בקשרים חברתיים אחרי כל כך הרבה שנים?
"יש כאן כבר דור שלישי שעדיין שומר על הזהות הלבנונית שלו. יש כאן דור ראשון של המבוגרים שמתגעגעים ללבנון ומלאים בכיסופים והם חיים לפי המסורת והתרבות הלבנונית. הדור השני הוא הצעירים שחיים כאן ושם. הם נושאים באמתחתם את המסורת של צד"ל ועושים הסברה לצד"ל, והדור החדש הוא הישראלי לכל דבר ועניין. יש עדיין מפגשים של לבנונים, במיוחד בכנסייה. רבים מהצד"לניקים מאמינים שזה טוב שעזבו את לבנון, מאחר שהם ראו את השתלטות חיזבאללה על מוסדות המדינה".
מי שהתקשתה כל חייה להשלים עם העובדה שנאלצה לעזוב את מולדתה הייתה אמה של ג'ולי. "אמא שלי מתה לפני כארבע שנים. בצוואתה היא ביקשה להיקבר בכפר שלה, בלבנון. לאמא היה הכי קשה לעזוב את לבנון, כי יותר ממחצית מחייה היו שם. אחרי פרוצדורה מסובכת, דרך קרובי משפחה והצלב האדום, הגופה שלה הוכנסה ללבנון לקבורה. אחרי שטקס האשכבה נערך בכנסייה בעכו, נערך לה עוד טקס גם שם, בלי שנהיה בו, והיא נקברה כמו שביקשה – באדמתה".
מה דעתך על האמירות שלפיהן "מלחמת לבנון השלישית" היא רק שאלה של זמן?
"אני לא יודעת אם יש מלחמה על סדר היום, אבל מה שכן – לא הממשלה שם קובעת את זה אלא חיזבאללה. הוא זה שמחליט, והוא עושה זאת לפי האינטרס האיראני. בשביל להבין מה קורה על הגבול צריך להתעמק בסוגיה האיראנית ובכל ההשלכות שלה, כדי לקבוע אם יש אפשרות למלחמה עם ישראל. אחרי מלחמת לבנון השנייה חיזבאללה הכתיב מדיניות של הגנה. הוא חושב פעמיים אם לתקוף את ישראל או לא. הוא מנסה פה ושם לעורר פרובוקציות ביטחוניות, אבל המסר מופנה לתושבים הלבנונים, להגיד להם: אנחנו כאן, הנשק שלי מופנה לאויב הישראלי ולא אליכם".
