מסיבת עיתונאים של "אחים לנשק" על המשך התנדבותם למילואים
(צילום: עידו ארז )
מתישהו ביום שישי חזרו טייסינו לבסיסם אחרי שהטילו פצצה חודרת בונקר. זאת הייתה פצצה בדמות מכתב עם חתימות. מהסוג שחודר אל מרחב השיקולים; ומרחב שרירות הלב של גדולי היהירים; שיוצר בקיעים אפילו בנאומי פוליטיקאים מנותקים. אגב, איזה יופי הנאומים של ראש הממשלה שלנו? מחממי לב כאלה. מפיצי אור. בא לך לרדת לרחוב, לארגן חיבוק קבוצתי עם מתנחלים וטייסים וחרדים ולהטב"ים ואיזה אלמוג כהן.
עצוב שהגענו למצב שבו אזרחים רבים כל כך במדינת ישראל, מכל כך הרבה מגזרים, מרגישים שהם עם הגב לקיר. שאין ברירה אחרת מלבד לעשות מעשה. לקום בכל דרך ולהגיד לא. בצעדה, בהפגנה, בהורדת מדים, בנטישת הקוקפיט, בחתימה. כל אחד בדרכו אומר לא.
זה מפחיד. ומסוכן. וגם מרשים. תראו כמה יצאו בסוף השבוע לרחובות ישראל, עלו לירושלים, בימים הכי חמים, על משהו שרובנו לא פוגשים ביום-יום כמו עילת סבירות. על רכיב אחד בדמוקרטיה. זה מלמד על האיכויות והאכפתיות של העם שלנו.
זה גם מלמד על היעדר מנהיגות בעת הזו. על היעדר ראש ממשלה. צריך לומר את האמת. האיש, ככל שנוקפות שנות הכהונה שלו, הולך ומקיף את עצמו. במאבטחים, במנעמים, באינטרסים, בבייס, בקיצונים, במפלגים, ביועצים רעים. הולך ומתרחק. מי שחשב להיות ראש הממשלה רק של אלו שבחרו בו, והרבה-הרבה פחות בימים הללו, הביא על עצמו ועל עצמנו את האירוע הדרמטי הזה. הביא לכך שמתוך הניסיון לחסל את הרשות השופטת תקום הרשות הטייסת והרשות הצועדת והרשות הנלחמת. הביא למשבר אמון שלא אמור לקרות בין המנהיגים לצבא העם שלהם. משבר שבמקום תקין היה נעצר קילומטרים קודם, לפני שיגיע למחוזות מסוכנים.
אגב, זוכרים את ההצהרה ההיא של נתניהו, "אני נכנס לאירוע"? אז הנה, זה מה שקרה לו ולנו מאז נכנס לאירוע.
לא הכל אנחנו יודעים על משמעות מכתב הטייסים. מי שרצה להבין באיזה צרות אנחנו, מספיק היה שיביט בתגובת אלוף (מיל') איתן בן-אליהו, מפקד חיל האוויר לשעבר, באולפן שישי. האיש הכי קר רוח נקלע לוורטיגו. "זה משול ליום כיפור. כבר התחילה המתקפה המצרית והסורית", הודיע בטון של צפירה יורדת ועולה; טון של – עזבו הכל, רוצו למלא שקי חול.
ליאור בן עמייובל חןואתה מסתכל החוצה, צרצרים, שמיים זרועי כוכבים, באופק אין חיילים מצרים או איזו גולדה להאשים. יש רק ראש ממשלה, שבזמן שארץ היהודים גועשת ומשובשת ומתפרקת, לא בתמונה.
בימים האחרונים אפשר היה לשמוע בלא מעט אמצעי תקשורת את זאב ז'בוטינסקי. לא ההוא מהאצ"ל, אלא הנכד, טייס קרב לשעבר. "אם הממשלה תעצור זה יהיה ניצחון של דיקטטורה צבאית. מהפכה צבאית רכה", הזהיר למשל בשישי בכאן 11.
עזבו שמהפכה זה בכוח, ופה לא הופכים, מקסימום מדוממים מפתח מהסוויץ' של המטוסים, הקו שהוא מציע, ואותו נוקטת בינתיים הממשלה, רק יעצים את הניתוק, הטלטלה, רעידת האדמה. אם ז'בוטינסקי המקורי היה פה היום, בעת המתפוררת הזאת, שמנווטת ומנוהלת על ידי המתיימרים להמשיך את דרכו, אולי היה מסתפק במילות "עיר שלום":
"מִזִּקְנֵי עַמִּי שָׁמַעְתִּי: / בְּיָצְרוֹ כָּל עַם וָשֵׁבֶט,
אֵל נָדַר, כִּי פֹּה בָּאָרֶץ / עַם עִבְרִי יִזְכֶּה לָשֶׁבֶת".
ליאור בן עמי הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
