אנחנו הדור שמחבר בין יום השואה ליום הזיכרון. כולנו בנים להורים שנולדו לפני קום המדינה. הורים שחלקם הגיעו כאודים עשנים ממחנות ההשמדה, הורים שעבורם מדינה יהודית ולוחם יהודי היו למעלה מחלומותיהם.
אנחנו הדור של אוקטובר 73'. דור הבנים הראשון של מדינת ישראל. הדור שקיבל את הנס האחד אין שני כצוואה לחירוף נפש. כתפילה חרישית של הורים גאים, שחוו בהתרגשות עצומה את מימוש חזון הבית השלישי. שהעניקו לנו את התחושה שמדינת ישראל היא הפיקדון היקר ביותר המופקד בידנו. שהבינו בתוך תוכם שייתכן והבנים לא ישובו. שחיבקו אותנו בחיל ורעדה לפני גיוסנו לצה"ל כשבליבם מאכלת העוברת אלינו כאילו הותכה לתוך הדי-אן-אי שלנו והתמזגה עם רוח ההקרבה והערכים שספגנו מהם.
עבורי, תרועת השופר של יום כיפור לעולם מתמזגת עם תחינותיו של אחי ערן, המוטל מדמם ליד הטנק הבוער בדרכו לתל סאקי, וטלית חייו כרוכה בסרבל השריונאים העוטף אותו לעד
עבורי, תרועת השופר של יום כיפור לעולם מתמזגת עם תחינותיו של אחי ערן, המוטל מדמם ליד הטנק הבוער בדרכו לתל סאקי, וטלית חייו כרוכה בסרבל השריונאים העוטף אותו לעד. רוח הלחימה שלו ושל חברינו, דור מלחמת יום כיפור, הפכה לקיר המגן האחרון להצלת הבית השלישי. ביטוח החיים היחיד, שהיה ונשאר, לקיומה של המדינה היהודית היחידה בעולם.
אנחנו גם הדור של אוקטובר 23'. שבעה חדשים לאחר הטבח הנורא שבצעו מחבלי חמאס באותה שבת של שמחת תורה 7 באוקטובר, ועדיין לא רואים את סופה של המלחמה שנכפתה עלינו בהפתעה. זהו המשבר הגדול ביותר שאליו נקלעו העם היהודי ומדינת ישראל מאז הקמתה. תושבי הדרום והצפון טרם חזרו לבתיהם. חטופים עדיין מוחזקים בשבי החמאס. מעשי הזוועה עדיין בלתי ניתנים לעיכול. שניים מבני משפחתי נרצחו בכפר עזה: נדב גולדשטיין-אלמוג (49) וביתו ים, חיילת (19). חן (49), אגם (18), גל (11 ) וטל (9 ), נלקחו לשבי חמאס וחזרו לאחר 51 יום עם נפש פצועה עטופה בשבועה לחזור לביתם בקיבוץ כפר עזה, למרות איומי שוביהם במנהרות חמאס לחזור ולרצוח בהם שוב.
כמו אז בימי השבר הגדול של מלחמת יום כיפור, כן עתה, במלחמת חרבות ברזל - חירוף הנפש של הלוחמים שעמסו על כתפיהם את ההשפלה והכישלון הנורא של הימים הראשונים הוא הערובה היחידה לקיומה של מדינת ישראל.
אנחנו דור יום כיפור ודור שמחת תורה, אנחנו הכוס המתנפצת בחג שעליה כבר לא אומרים "כפרה". ושברי הזכוכית של אחי, ואחיו גיבורי התהילה, הפכו לשטיח האדום של דור הגבורה. ורוח לחימתם וחירוף נפשם, ממשיך להיות, חומת המגן האחרונה.
יום הזיכרון השנה כואב יותר מכל שנה אחרת. עדיין חטופים בשבי חמאס. ניצולי שואה מהעוטף שחוו שוב רגעי אימה וטבח בני משפחה כמו אז בימים שלפני קום המדינה. המדינה האהובה שלנו, הנס האחד אין שני, התקווה לביטחון וחברת מופת כמו קרסה לתוך גאוותה המושפלת באותה שבת שמחת תורה.
ביום הזיכרון השנה, הלב שבור יותר.
פתאום הבדמייך חיי של ליל הסדר, הבכול דור ודור קמים עלינו לכלותינו, ההגדת לבנך ביום ההוא והמשפט המלווה כל סיום שיחה - עם ישראל חי - מקבלים משמעות חדשה. שבריריות ורגעיות החיים של כולנו כמו שואבים כוחות על ממשהו הגדול מאיתנו, כמו המת-החי בשיריו של אלתרמן. כמו כוחות העל היצוקים בעם ישראל לצאת מכל משבר חזק יותר.
אנחנו מצווים יותר מאי פעם להמשיך את עוז רוחם של הנופלים. מתוך הכאב והשבר הנורא להעניק כוחות זה לזה, להילחם בגבורה, לחבק, להכיל, לאהוב. להמשיך לבנות את הנס האחד מתוך צדקת דרכנו. לשבור חומות של אנטישמיות ושנאה. לתקן עולם. לבנות מדינת ישראל ערכית, מוסרית, צנועה, ישרת דרך, מתקדמת ואמיצה המתברכת לעולמי עד ברוח הלחימה והגבורה של אלו שמסרו נפשם למענה.
דורון אלמוג הוא אלוף במיל' ויו״ר הסוכנות היהודית
