יום רביעי האחרון היה היום המאה שבו רוני מרץ שובתת רעב במאהל להצלת החטופים - אחד מארבעה מוקדי מחאה שעוטפים את הכיכר המובילה לכנסת. "כיכר ההפקרה" בלשונם. כלוב המבקש לדמות את תנאי המחיה של החטופים בעזה ניצב בצילה, אך ספק אם גם הוא יכול לזעזע מספיק. בשעת בוקר מאוחרת חלף על פניו וואן של חברת שליחויות מוכרת, ובה נהג שבין קריאת "רק ביבי" ל"ביבי המלך" סינן קללות שאפילו השתיקה לא יפה להן. "יש גם תגובות לא חיוביות, אבל הן לא רבות", אומרת מרץ. "מדי פעם עוברים פה אנשים וצועקים שחמאס מממן אותנו ושאנחנו מחזקים את האויב".
מעבר לכביש נמצאים מאהלי המשפחות השכולות, שביתת הרופאים למען החטופים ומשמרת מקצועות הטיפול. בתחילת הרחוב ניצב האוהל של פורום גבורה, מיסודן של משפחות שכולות שדורשות להמשיך ולהרחיב את התמרון הקרקעי ברצועה. ב-300 המטרים האוויריים והתהום האידיאולוגית המפרידה בין מוקדי המחאה נמצאת הישראליות העכשווית שכל כך התייאשה מהיום, עד שכל מה שיש לה הוא המוכנות לשבות רעב למען המחר.
פעם, בימים שבהם היה פה פחות רע, היו כאן רק משרדי הפנים והאוצר. כעת, קרבתם הפיזית אך ריחוקם בכל מובן אחר של מבני הקבע השלטוניים מהמאחזים האזרחיים הארעיים הללו מספרת את סיפורה של ישראל 2025. אלו בנויים מאבן ירושלמית כבדה, ואלו מיריעות בד, אך שניהם כאן כדי להישאר. מאהל המשפחות השכולות הוקם לפני 14 חודשים על-ידי יעקב גודו, שבנו תום ז"ל נרצח בכיסופים. ביום ה-30 הוא נדר שלא יתפנה משם עד שהממשלה תקבל עליה אחריות. הוא עדיין כאן. גם היא.
מרץ (56), ממבשרת ציון, שותה מים עם תוספת אלקטרוליטים, ויטמינים ואבקות חלבון, ונמצאת תחת פיקוח רפואי צמוד. היא לא מתכוונת למות, אבל בעיקר היא לא מתכוונת לתת לאנשים אחרים למות. אין לה קשר משפחתי לאף אחד ממאה החטופים בעזה, אבל יש לה קשר שהוא אולי חזק באופן דומה – מוסרי, חברתי, ישראלי.
"הביאה אותי לכאן מצוקה מאוד גדולה", היא מסבירה. "חוסר היכולת להשלים עם הפיצול הגדול בחיים שלנו. מצד אחד אנחנו אומרים שזה בלתי אפשרי להמשיך כרגיל כל עוד אנשים נמצאים בעזה. מצד שני, כנראה שזה אפשרי אם אנחנו ממשיכים כרגיל. הדיסוננס בין מה שמרגישים למה שעושים יצר קושי מוסרי שהביא אותי לכאן".
השנים האחרונות הפכו את המחאה לשפה רשמית בישראל, אבל לא מספיק בשביל לשנות את המציאות. יותר משנה אחרי 7 באוקטובר, ייתכן שהמחאה הופכת מאמצעי המוני ופרקטי לשינוי מציאות, לדרך של אנשים פרטיים לחיות בשלום עם עצמם. "מחאה של מעטים מול השלטון זה עניין של המעט מול עצמו", ממשיכה מרץ. "זה גם חשוב, אבל מבחינת היכולת להשפיע על המציאות התנאי הוא הצטרפות של רבים ואני מאמינה שיש רבים. צריך לצאת מהפסיביות לאקטיביזם".
מרץ היא אחת משמונה שובתי רעב במאהל שלה, שאליו היא מגיעה בכל בוקר ונשארת עד אחר הצהריים, אז היא אוספת את הבן שלה מבית הספר. איך משלבים את זה עם עבודה? לא משלבים. היא לקחה חופש ממקום העבודה שלה כי בעיניה יש דברים חשובים יותר. זה לא אומר שהיא משלה את עצמה לגבי מידת ההשפעה שלה, כאדם פרטי, על מהלך העניינים.
המחאה באזור הכנסת:
"זה עוד כלי של מחאה, וכמו כל המחאות שאנחנו עושים בעידן של דיכוי, גם לה אין הרבה השפעה כרגע", היא אומרת בצער מהול בתקווה. "אבל אני לא מאבדת את האמונה שמשהו יתכנס ותהיה לזה השפעה. אם יש משהו שמרפה את הידיים זו התחושה שהציבור רדום, שהוא לא מבין את גודל השעה והסכנה, מה יקרה לנו אם החטופים לא יחזרו. זה אסון לדיראון עולם. יהיה מאוד קשה להשתקם ולחנך פה דורות לערכים. אני לא רואה איך מורה יכולה לחנך ילד להתערב אם שני ילדים רבים כשכולנו נוכחים להיעדר הסולידריות".
לדרוש ממישהו שאין לו לב
מעבר לכביש, במאהל המשפחות השכולות, יש כמעט כל מה שדרוש לשובת רעב – קפה שחור וסיגריות. תת-אלוף (מיל') דוד אגמון, 77, שובת רעב כבר 102 יום. הוא לא מנהל תחרות עם מרץ – ממילא כולם מפסידים. כשקבוצה מאורגנת בדרכה לסיור בכנסת עוצרת כדי להביע הזדהות, הוא שואל אותם בחיוך אם הביאו משהו לאכול. ב-7 באוקטובר 2023 הוא לקח אקדח, ירד דרומה והצטרף לצוות ימ"מ באופקים, משם לשדרות ולכפר עזה.
"אחרי שחזרתי הבנתי שאני לא יכול לחזור לחיים נורמליים", הוא מספר, ולא בהכרח במובן של הנעה לפעולת מחאה, אלא במובן של פוסט טראומה, "למרות שעברתי בחיי חמש מלחמות והרבה מבצעים, מה שראיתי שם לא דומה. מלחמות זה מלחמות, צבא מול צבא".
בשלב מסוים החליט אגמון, כלשונו, "לעשות מעשה מוטי אשכנזי", קצין מילואים שלחם במלחמת יום כיפור ולאחריה הוביל את תנועת המחאה נגד הנהגת המדינה. אגמון התקשר לאשכנזי וסיפר לו על כוונותיו: "הוא הזהיר אותי שלא אתאכזב, כי כשהוא הפגין כל העם היה מאחוריו ואילו אני הולך עם חצי עם. הבדל נוסף בעיניו זה שהוא דרש את זה מגולדה, ואני דורש את זה ממישהו שאין לו לב".
אגמון מכיר את נתניהו היטב. הוא היה מנהל הלשכה שלו בקדנציה הראשונה כראש ממשלה, עד שהתפטר. הפעם אגמון לא יתפטר. "אני כאן יום אחד אחריו", הוא נשבע ומצית סיגריה נוספת. "אני יותר עקשן ממנו. לא אכפת לו שאני פה, אבל זה כן אצבע בעין לכל חברי הכנסת שעוברים פה על בסיס יומי".
בין שאיפה לנשיפה הוא מדבר בצער על מה שהוא מגדיר אדישות והשלמה ציבורית עם המצב. הוא עצמו, כמו מרץ, שובת רעב בשם מצפונו. "יש לי יתרון עצום", החיוך שלו מריר. "אני חי לבד. אשתי נפטרה לפני שלוש שנים ואני יכול לעשות מה שאני מרגיש. כשרציתי לבוא לפה אמרו לי שיש מישהו מנען שהבן שלו נרצח בכיסופים והוא נשבע לשבת מחוץ לכנסת עד שהממשלה תקבל עליה אחריות". כך נוצר החיבור העצוב והמדמם בין גודו לאגמון.
"אני לא אופטימי ולא פסימי", הוא מעיד בניסיונו לחזות את האופן שבו המחאה תעצב את העתיד. "אני ריאליסט, והריאליזם לא טוב. אני דורש שני דברים – החזרת החטופים בכל מחיר, ואת סוף דרכה של הממשלה. למנהיגים אני אומר להפסיק לכתוב ולדבר ולבוא בעצמם. כשיבואו לפה רמטכ"לים, מפכ"לים, ראשי מוסד ושב"כ, יבוא גם ההמון. יאיר לפיד הבטיח לי שיבוא אבל כף רגלו לא דרכה כאן. נזפתי בו והוא שאל מה אני מצפה שהוא יעשה. הצעתי לו להקים כאן לשכה".
20 דוחות חניה
דבריו של אגמון נאמרו בקול שקט, אך הם כמו נישאו על גבי גל בלתי נראה וזימנו אליהם את אחד הרמטכ"לים לשעבר שהוא כל כך מייחל לראות כאן. מאי שם – או שמא נכון יהיה יותר לומר, מהכנסת – הגיע גדי איזנקוט, לשעבר חייל של אגמון. "המחנה הליברלי צריך לבוא", הוא מפציר בח"כ מהמחנה הממלכתי שבתגובה טפח על שכמו והנהן בראשו.
איזנקוט עונה לו: "אומרים שנתניהו קיבל את ההחלטה להחזיר את גלעד שליט כי הוא ראה ש-80% תומכים בלפיד. הנה, יש 75% שתומכים בעסקה וזה לא קורה. נתניהו לא רוצה להשיב את החטופים? הוא רוצה, אבל בתנאים שלו. איתמר בן גביר יתנגד לכל עסקה באשר היא, אבל ביבי גם יכול להעביר כל עסקה".
שמואל, אחד משוכני המאהל, מתריע בפני אגמון שפקח עירייה מתכוון לכתוב דו"ח למכוניתו שחונה בקרבת מקום, אבל זה לא יכול לעניין אותו פחות. הוא כבר קיבל יותר מ-20 רפורטים עד שניתן לו האישור להחנות את כלי הרכב במקום. כן, גם המדינה התרגלה לכך שאגמון כאן כדי להישאר. ואולי זה בדיוק מה שעצוב כאן.
פורסם לראשונה: 02:00, 03.01.25
