שאלה של שפיות. זה מה שנותר מחמש וחצי שנות משפט. זה מה שנותר מחיים שלמים, ממערכת יחסים, שהסתיימה ברצח אכזרי ומפתיע במיוחד. השנים עוברות, והכרעה עדיין אין. גם לא ממש מניע. יש עצב גדול, חלל שנפער ולא יתמלא לעולם. יש כעס, איך הוא העז לעשות לה דבר כזה? יש סימני שאלה, איפה היו תמרורי האזהרה? יש כלי רצח. יש גופה. יש הודאה. ויש שאלה של שפיות.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות קודמות במדור "ברומו של אולם"
בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בקומה ה-18, באולמו של השופט גלעד נויטל, התקיים בשבוע שעבר דיון נוסף בהליך הפלילי הבלתי נגמר של ישראל קטון. הוא מואשם שרצח את בת זוגו, מיה גורן, כשהייתה בת 41 ונשאה עובר של שניהם ברחמה. על העובדות אין ויכוח. הרי קטון, היחיד שיצא בחיים מהאירוע, מסר אותן בעצמו לחוקריו, לקרוביו וכן בעדותו באולם בית המשפט הזה.
גורן וקטון, שצעיר ממנה ב-11 שנים, היו בזוגיות במשך שש שנים. הם גרו בדירה ברחוב הגליל, רחוב קטן ושקט בבת ים. כמה ימים לפני הרצח הביא קטון לדירה המשותפת אקדח 0.25 מ"מ, שהיה שייך לאביו ושלא היה לקטון רישיון לשאת, וכדורים. ב-10 ביוני 2017, סמוך לחצות, כשגורן שכבה במיטה בחדר השינה, הוא הכניס את המחסנית ודרך את הנשק בסלון. לאחר מכן הוא נכנס לחדר השינה, ניגש לגורן שהמתינה שיצטרף למיטה וכיסה את פניה בשמיכה.
לאחר מכן הוא חזר לסלון, נטל את האקדח, כיסה אותו בחולצה וחזר לחדר השינה. שם קירב את האקדח לראשה של גורן וירה ירייה אחת. למרות הפגיעה הקשה, גורן קמה בבהלה והחלה לנוע בדירה. גם קטון נבהל. כנראה מכך שבת זוגו לא מתה. גורן ניסתה להתקשר למד"א לא פחות מ-12 פעמים, אך לא הצליחה. בזמן הזה קטון יצא מהדירה ודפק על דלת של שכן, אך לא נענה ושב לדירה.
הוא הבחין שגורן עודנה בחיים ועומדת על רגליה. הוא שב וירה ירייה נוספת בראשה, והיא התמוטטה וצנחה לרצפה. גם לאחר מכן הבחין בסימני חיים. הפעם הוא עמד מעליה וירה ירייה נוספת בראשה – שלישית במספר. משהבחין בסימני חיים אחרונים הוא נטל סכין יפנית, שכמה ימים קודם לכן שימשה אותו לחתוך בריסטולים כדי להסתיר את האור שבקע מהחלון והפריע לחברתו לישון, שיסף בה את גרונה וחתך את פרקי ידיה.
קטון התקלח בזריזות, לבש בגדים נקיים ויצא לרחוב כשנעליו בידיו. הוא הבחין בשוטרים, שהגיעו למקום בעקבות תלונות של שכנים על רעש, פנה אליהם ואמר: "רצחתי את בת זוגי".
קטון נשלח להסתכלות בבית החולים אברבנאל ונמצא כשיר לעמוד לדין. אחר כך באו דחיות עקב חוסר שיתוף פעולה מצידו עם מומחי בריאות הנפש שביקשו לבדוק אותו; ואז באה הקורונה והאריכה עוד את ההליך המשפטי. למרבה המזל, לא היה צורך בהרבה עדים במשפט הזה. הרי העובדות מוסכמות. קטון עצמו עלה לדוכן העדים וסיפר וסיפר.
הוא סיפר כיצד הכיר את גורן, כשהשניים היו שכנים בבניין משותף בתל אביב. גורן ידעה על ההיסטוריה הפסיכיאטרית של בן זוגה, שהחלה בגיל צעיר וכללה בין היתר שני אשפוזים וטיפול תרופתי. האבחנות של קטון במהלך השנים היו רבות ומגוונות: הפרעת אישיות גבולית, הפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) ודיכאון.
חייו לא התנהלו על מי מנוחות. פעם חזר בתשובה, פעם התנצר. פעם עלה לגג של עזריאלי לקפוץ, פעם נסע לכפר ערבי ליד ירושלים כדי לדבר עם אלוהים. בשנים שקדמו לרצח קטון היה במצב של שתיקה פסיכיאטרית. אולי הזוגיות עשתה לו טוב. הוא לא עבד וחי מקצבת הביטוח הלאומי. גורן עבדה בתיאטרון בית ליסין ובהוסטל בתל אביב של אקי"ם למבוגרים עם מוגבלות שכלית.
הקשר לא החל בהתאהבות גדולה, אלא לטענתו של קטון וכפי שהעיד בבית המשפט היה "כמו יין שהלך והשתבח עם הזמן". שניהם רצו להביא יחד ילד לעולם ועשו מאמצים לשם כך, שהסתיימו בהיריון של גורן, שעליו נודע לקטון רק יומיים לפני הרצח. על פי עדותו, היחסים בין השניים היו "מעודנים ומתחשבים". לדבריו, "כל מי שהכיר אותי ואת מאיה ידע טוב מאוד לגבי טיב היחסים שלנו. אם היא הייתה נעדרת או נרצחת, אף אחד לא היה חושד בי לעולם".
את הרצח ביצע, לדבריו, בגלל "מחשבה פוקדת". קטון סיפר שצצה במוחו מחשבה שחזרה על עצמה ופקדה עליו להיפטר מהדבר הכי חשוב לו בחיים – אהובתו מיה. הוא ניסה להתמקח, חיפש רמזים בדמות מסרים בתוכניות טלוויזיה לכך שמדובר בטעות – אבל המחשבה לא עזבה. "אלו לא מחשבות שאתה שולט עליהן, זו ידיעה", לדבריו.
הספקות החלו לצוץ אצלו רק אחרי הירייה הראשונה, משנוכח שמה שהיה אמור לעשות לא קרה. גורן לא מתה. אבל עכשיו, על פי עדותו, היה מניע אחר למעשיו – המצב של חברתו אחרי שירה בה בראשה. על פי קטון, הוא הבין כי "אין דרך חזור מהבחינה הפיזית שלה, העובדה שהיא נשארה בחיים ובצורה כזו הוסיפה המון לחץ עליי, כי ידעתי שדבר כזה יגרום לנכות עתידית".
קטון תיאר על דוכן העדים בפרוטרוט את הדקות הארוכות שארך הרצח. את העינוי שעברה גורן, עד שנשמה נשימות אחרונות. את המחשבה שעברה במוחו ליטול גם את חייו, אבל שלבסוף החליט לדבוק בתוכנית המקורית ולהסגיר עצמו לשוטרים שהיו מחוץ לבית.
מלבד קטון עלו לדוכן העדים בזה אחר זה מומחים בבריאות הנפש, מטעם התביעה ומטעם ההגנה. כולם ניסו לנתח את מצבו של קטון, באופן כללי ובשעת המעשה. לחלל האולם נזרקו ביטויים מקצועיים כמו "מחשבות שווא", "פסיכוזה" ו"פסאודו-פילוסופיה". התביעה טענה שקטון היה אחראי למעשיו וביצע רצח בנסיבות מחמירות, וכי יש לגזור עליו מאסר עולם.
מנגד, ההגנה ביקשה להחיל את סייג האחריות הפלילית של אי שפיות הדעת ולזכות את הנאשם. זה תרחיש נדיר מאוד. הפעם האחרונה שבה קרה הייתה ב-2017, אז זוכה גבר מרצח גרושתו ונשלח לאשפוז כפוי של 25 שנה. לחילופין מתבקש בית המשפט להרשיעו בעבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת.
חמש שנים וחצי שהם מגיעים לכל דיון. אפילו הטכני ביותר. אפילו כשמדובר היה בעוד דחייה ועוד אחת. וגם היום הם כאן: אביה של גורן, שפניו דומות להפליא לפניה של בתו בתמונות, ולצידו בספסל הראשון יושבת עו"ד רותי אלדר, שמלווה את המשפחה מטעם הסיוע המשפטי לנפגעי עבירות המתה. גם היא לא פספסה אף דיון. בספסל מאחוריהם יושבים כמה חברים ובני משפחה של גורן. גם הם תמיד שם, כבר חמש שנים וחצי.
בטרם מתחיל הדיון התובע, עו"ד אורן פז מפרקליטות מחוז תל אביב, והסניגור של קטון, עו"ד שי נודל, עסוקים כמו יתר הנוכחים באולם בשיחת חולין כזאת או אחרת. על הנסיעה האחרונה לחו"ל, על הפקקים בדרך לכאן. כשקטון מוכנס לאולם, מלווה בשני אנשי יחידת נחשון של שב"ס, הם בקושי מגניבים אליו מבט. מישהי מנסה לצלם אותו, אבל השב"סניקים צועקים "לא לצלם!".
רק אישה אחת, מבוגרת, רזה מאוד, מכווצת, שערה אסוף ברישול, שישבה עד עכשיו לבדה בספסל האחורי, ניגשת למחיצת הזכוכית שתוחמת את ספסל הנאשמים. היא מתקרבת לזכוכית, עולה לקצות האצבעות ואומרת דבר מה כשפיה פונה לכיוון שלושה חורים שבחלק העליון של המחיצה. קטון לא מסב אליה מבט, הוא עונה לשאלותיה שמביעות דאגה כבדרך אגב, כאילו היו עדיין הנער המתבגר ואימו שמציקה לו.
"בית המשפט!", קורא איש המשמר, וכל הנוכחים קמים על רגליהם. השופטים נכנסים ומתיישבים על כיסאות משרדיים על במה מוגבהת. "תיק פלילי חמור, מדינת ישראל נגד קטון, התובע, בבקשה", אומר השופט נויטל. עו"ד פז קם על רגליו, מיישר גלימה שחורה. מדפדף בניירותיו. "גרסת הנאשם היא מרכזית בתיק הזה", הוא מרים עיניים לשופטים. "התביעה סבורה שהגרסה כשלעצמה, עוד לפני בחינתה באמצעות המומחים, מבססת את המסקנה שהנאשם לא היה חסר יכולת להימנע מעשיית המעשה".
הוא מוסיף: "כמה פעמים שמענו על הכפר הערבי ליד ירושלים, שהנאשם הלך לשם ודיבר עם אלוהים. אז קודם כל מותר לדבר עם אלוהים, זה לא מצב פסיכוטי".
עוד הוא אומר, "לנאשם יש אמירות ברורות וחד-משמעיות, כיצד הוא התחבט אם לרצוח את המנוחה, כיצד הוא מצא הצדקות שלא לרצוח אותה או לדחות את האירוע... כאשר יש לזה ביטוי בדבריו ובתיאוריו גם במישור המחשבתי, הכוונה, וגם במישור של העשייה המעשית שלו.
"יכולת הבחירה של הנאשם מתחדדת בעיצומו של מעשה ההמתה. לאחר שהנאשם ירה בראשה של המנוחה ירייה אחת ונוכח, על פי תיאורו המקיף, שהיא לא מתה, הוא למעשה שב וחידש את ההחלטה להמית אותה מתוך בחירה. הנאשם כבר לא פעל מתוך אותה 'הצדקה' מקורית, אלא קיבל החלטה פרקטית, קרה ומחושבת, שעדיפה המתתה של המנוחה על פני השארתה בחיים כי לשיטתו, באותו שיקול מאוד קר, היא עלולה להישאר נכה ועדיף מותה על כך".
ולסיום: "ההגנה ציינה שהנאשם היה אנוס, כך על פי דבריה, להביא למות המנוחה. אז אם נשתמש באותו מונח, אנחנו סבורים שההגנה מנסה לאנוס את נסיבות המקרה הקשות על הוראות דין והלכה פסוקה שלא מתאימות למקרה, עם כל הקושי הרפואי שיש לנאשם".
"אדוני הסנגור, בבקשה", אומר השופט נויטל. עו"ד נודל קם על רגליו. "הנאשם אכן רצח את הגברת מיה גורן זיכרונה לברכה, ואני חושב שאין אדם בעולם הזה שלא מצר על כך. גם הנאשם. אבל אנחנו לא דנים בזה. אני מצטער, אני לא מקריא כמו חברי. אני פשוט אענה לחברי ובזה אנחנו נסיים. אז תהיה לי קצת התמהמהות למחשבה ולברירת המילים.
"השאלה שניצבת בפני כבודכם היא אחת: אם הנאשם היה במצב פסיכוטי או במצב של הפרעת אישיות כל כך חמורה, ואם הסימפטום גרם לכך שהוא לא יכול היה להימנע מביצוע העבירה... עובדתית, הנאשם הזה מעולם לא היה ברצף אבחוני... הוא לא נטל את הכדורים, ואף אחד לא הסתכל למציאות בעיניים.
"הפעם הראשונה והיחידה שבה הנאשם היה ברצף הסתכלותי ארוך זמן היא מתחילת מעצרו של הנאשם הזה. והנה, בהוראה של הפסיכיאטר המחוזי שאבחן אותו, הנאשם הושם בתא פיקוח. הנאשם לא שהה באגפים הרגילים ששם שוהים כל האסירים, אלא היה מפוקח 24 שעות ביממה". נודל עוצר את שטף דיבורו, כי השופטים מתחילים להתלחש ביניהם.
"סליחה, רגע אדוני. סליחה", אומר מבלי משים השופט נויטל. "אני מצטער להפסיק אותך, אבל אנחנו לא העלינו בדעתנו שזה יגיע עד עכשיו". "גם אני לא", משיב לו נודל, ומיד שואל: "יש לי עוד עשר דקות?". "יש לנו כמובן שעות רבות, אבל לא עכשיו, כשהשעה 13:30 ויש תכנון אחר לבית המשפט. או שאדוני יקבע לו מועד בעל פה להשלמה, או שאדוני ישלים בכתב. כראות עיני אדוני, מה שאדוני יראה לנכון".
לבסוף, הצדדים קובעים דיון נוסף לעוד שבועיים. באי האולם שוב קמים על רגליהם, השופטים יוצאים. עוד יום בבית המשפט הסתיים. כולם מכירים את הנוהל. הם ייפגשו כאן שוב וימשיכו להתפלפל בשאלות של שפיות ושל היעדרה. כולם, מלבד מיה גורן.
