ההסכם בין כחול לבן לבין תקווה חדשה הוא המהלך המשמעותי במערכת הבחירות עד כה ובמקביל גם התמוה שבהם. המילים החמות שהרעיפו גדעון סער ובני גנץ האחד על השני ניסו בעיקר לטשטש את העבר ולהסתיר את העובדה שמול החוט הבודד המקשר ביניהם, יש יותר מדי קצוות פרומים.
כאשר נכנס לפוליטיקה ניסה גנץ להימנע מהתוויות הפוליטיות של "ימין" ו"שמאל". סער, אז עוד חבר ליכוד, תקף אותו בטוויטר: "גנץ אומר: אין יותר ימין או שמאל. אבל יש ימין ויש שמאל והם תמיד יהיו... גנץ אדם ראוי, אבל מי שאומר שאין ימין או שמאל - או שאין לו השקפת עולם או שהוא מסתיר את עמדותיו". בהמשך הצליח סער לעמוד על דעתו של גנץ, ובמהלך בחירות 2019 א', כשנשאל על ידי עופר חדד באירוע של עיתון בשבע אם גנץ הוא ימין או שמאל, הוא חשב לרגע וקבע: "שמאל".
זה נמשך גם כשכבר ישבו יחד בממשלה. בהסכמים הקואליציוניים קיבעה תקווה חדשה הקצאת תקנים ייעודיים במינהל האזרחי למניעת השתלטות פלסטינית על קרקעות ביהודה ושומרון, כשגנץ נתן לה אור ירוק. כששר הביטחון נפגש עם יו"ר הרשות אבו מאזן, סער – נגיד זאת בלשון המעטה - לא היה במברכים. זאב אלקין היה חריף יותר: "אני לא הייתי מזמין אליי הביתה מישהו שמשלם משכורות לרוצחי ישראלים". אלקין גם היה מי שקידם את מתווה הקמת אביתר, שאותו טרפד גנץ.
בכלל, הציטוטים של אלקין נגד גנץ פזורים ברחבי הרשת. באולפן ynet הוא הגדיר אותו "פתטי", בהזדמנות אחרת קבע שהוא יחלק את הארץ, ובמקרה נוסף, בהקשר של דרישת יו"ר כחול לבן לשנות את חוק הלאום, קבע כי גנץ נגד מדינת ישראל (אגב, המחלוקות בין המפלגות לא מסתכמות רק בסוגייה המדינית, ע"ע ההבדלים בין מיכאל ביטון, שנאבק ברפורמות בחקלאות בזמן ששרן השכל ניצבה באגף הליברלי ביותר בכנסת ותמכה בהן).
אז ההערכה הדדית בין שני הצדדים לוקה בחסר והפערים האידאולוגיים ניכרים. איך הם מצאו עצמם יחד? למה תקווה חדשה וכחול לבן מתאחדות לרשימה אחת? הסיבה היחידה שגרמה לסער ולגנץ למצוא את עצמם זה בזרועותיו של זה מסתכמת בשלוש המילים הקליטות: רק-לא-ביבי. גנץ שבע מרורים מבנימין נתניהו, שלא עמד בהתחייבות הרוטציה אחרי הצעד האמיץ של הצטרפות כחול לבן לממשלה הפריטטית. הוא איבד את היכולת להאמין להסכמים שנתניהו חתום עליהם. גם סער סבל מנחת התנהלותו של נתניהו. כך גם יוצאות הליכוד האחרות שעברו עם סער למפלגתו.
בהכרזתם על הריצה המשותפת סימנו גנץ וסער את גבולות הגזרה ומיקמו את עצמם במרכז המפה. שלא לומר "המרכז הממלכתי". בניסיון יומרני לשחזר את קווי בן גוריון, טענו שיותירו את הקיצוניים בחוץ. בתדרוכים סיפרו על איתמר בן גביר והרשימה המשותפת כמי שאינם מותרים לבוא בקהל, אך במו פיהם שללו גם את מרכז הציבור הישראלי: הליכוד.
עקיבא לםדניס ויסלפוגנץ אמר כי "הכוונה שלנו להקים לאחר הבחירות ממשלת אחדות מרכזית יציבה וממלכתית, שתגיד לא לגזענות ולקיצוניות, וכן לאחדות בין כל חלקי העם ואזרחי המדינה - חרדים, דתיים, חילונים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים ויהודים". בה בעת הוא תקף את ראש המפלגה הגדולה בכנסת, שלפי כל הסקרים תמשיך להיות כזו: "יותר מדי זמן שנתניהו גורר את הליכוד והמדינה לכרסום בממלכתיות ופגיעה בעקרונות הדמוקרטיים. ישראל ראויה ליותר מזה".
גנץ צודק. ישראל ראויה ליותר מזה. ישראל במצבה הפוליטי המעורער ראויה ליותר ממפלגה שהדבק היחיד שמאחד אותה הוא פסילת אדם אחד, גם אם היא מתבססת על יריבות והיסטוריה פוליטית. ישראל ראויה ליותר מממשלה שהדבר היחיד שמחבר אותה יחד הוא רק-לא-ביבי. בשנה האחרונה ניסינו ממשלה כזאת וראינו – הניסוי כשל. הגיע הזמן לגישה אחרת.
- עקיבא לם הוא יועץ תקשורת ובעל הבלוג "קצת על הרבה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה: 07:22, 12.07.22
