בשבוע האחרון של אפריל 2018 הסתיימו כל מהדורות החדשות באזהרות חוזרות על סכנה לשיטפונות חריגים בנחלי הנגב והערבה. האזהרות המפורשות לא מנעו את היציאה של 25 נערים ונערות, תלמידי המכינה הקדם צבאית והמועמדים להשתלבות בה, לטיול גיבוש בדרום. במהלך הטיול בנחל צפית הם נקלעו לשיטפון רב עוצמה, שגבה את חייהם של עשרה מהם, תשע נערות ונער אחד, שנספו במוות מחריד.
אסון צפית הותיר נפגעים במעגלים רבים: ההורים השכולים ובני המשפחות, חברי ההרוגים בבתי הספר ובני מחזורם במכינה. אתמול ניתנה הכרעת הדין בבית המשפט המחוזי בבאר שבע לגבי האחריות לאסון של מנהל המכינה והמדריך שהוביל את הטיול: הנאשמים הורשעו בעשר עבירות של גרימת מוות ברשלנות ונקבע כי הם אחראים למותם של עשרת המטיילים. אך לאירוע הטרגי הזה יש גם היבטים ציבוריים נוספים, ואחד מהם, המחייב התבוננות מעמיקה, נוגע לדרך שבה פועלים כלי תקשורת באירועים של אסון אזרחי רב-נפגעים. גם בתחום זה ניתן ליישם את אמירת השופט: "לא הכל משמיים, אלא גם מבני אדם".
התקשורת המסורתית, הממלכתית, מקפידה ומחויבת לדווח רק על מידע העומד בעקרונות האתיקה העיתונאית: הצלבת מקורות, פרסום בשלבים ושמירה על פרטיות המעורבים. מקובל בתקשורת המושג "דגל אדום", שמשמעותו ציווי אזהרה לעיתונאים לפני פרסום ידיעה בשל מגבלה אתית או חוקית. "דגל אדום" הוא לעיתים הבלם היחיד העוצר את הפרסום. הרשתות החברתיות, לעומת זאת, אינן כפופות לכל תקנון אתי, פרט לכללי ההתנהגות של החברה המסחרית שמפעילה את הפלטפורמה. המידע, גם סביב אירועים חדשותיים, זורם בהן ללא בקרה וללא מגבלות.
השיטפון הקטלני בנחל צפית התרחש במפתיע. בני הנוער הניצולים יצרו קשר מיידי עם משפחותיהם, בעוד הורי ההרוגים נותרו בחרדה עצומה ללא מידע מהימן על ילדיהם - עד הגעתה של הבשורה המרה. אתרי החדשות והתקשורת הממלכתית לא חרגו באירוע הזה מכללי האתיקה, ונצרו את המידע המלא על אודות זהות ההרוגים עד קבלת אישור רשמי שבני המשפחות עודכנו בפרטים. זאת, כדי למנוע מהם את עוגמת הנפש הנוראה בגילוי על דבר מות אהוביהם דרך אמצעי התקשורת. בכל הזמן הזה, ומיד בדקות הראשונות אחרי האירוע, הופץ ברשתות החברתיות מידע לא מאומת, שכלל גם את שמות ההרוגים. משפחות רבות חוו "אובדן עמום" – מצב של אי-ודאות ועמימות, שהגבירו את סבלן הרב.
במחקר שלנו גילינו כי המידע על הניצולים באסון התקבל בתוך זמן קצר, בעוד משפחות ההרוגים המתינו בין ארבע ל-16 שעות להודעה הסופית והרשמית. הזמן הזה מילא את החלל הדיגיטלי בשמועות ומידע לא מהימן
במחקר שערכנו - ד"ר תמר לביא מנט"ל, פרופ' סמדר בן אשר מהמכללה האקדמית אחווה ואני - הצבענו על פער הזמנים הגדול בין פרסום המידע בתקשורת הממלכתית לבין הפצתו ברשתות חברתיות ובתקשורת בין-אישית (טלפון, הודעות טקסט וכו'). מצאנו כי המידע על הניצולים באסון התקבל בתוך זמן קצר, בעוד משפחות ההרוגים המתינו בין ארבע ל-16 שעות להודעה הסופית והרשמית. הזמן הזה מילא את החלל הדיגיטלי בשמועות ומידע לא מהימן. התקשורת הממלכתית נקטה אחריות ופעלה ברוח אתית, והמתינה עם פרסום השמות, אך ברשתות החברתיות המידע זרם ללא פיקוח, תוך הפרה קשה של נורמות אתיות ופרוטוקולים מוסריים סביב דיווח על חדשות טרגיות.
המחקרים מראים כי רשתות חברתיות ממלאות תפקיד חשוב באירועי אסון, בעדכון על מצבם של אנשים בארץ ובעולם, וגם בפעולות סיוע. יחד עם זאת מטבען, הרשתות החברתיות הן כר פורה לזרימה של מידע מוטעה. אי-הבהירות לגבי נתוני אמת, חלקיות המידע והעובדה שברוב המקרים אינו סופי ו"רשמי", מובילה אנשים "להשלים פערים" באמצעות יצירה של גרסאות מידע משלהם לאירוע, ולהתעצמותה של חרושת השמועות, שעלולה לפגוע מאוד במשפחות של קורבנות ומעורבים באירוע.
האירוע המובהק הזה שיקף בעינינו את ההכרח החברתי-ציבורי לפתח מנגנוני פיקוח ובקרה, המתאימים לדרך פעילותן של רשתות חברתיות ולמיידיות של עדכונים בין-אישיים, שעלולים לתרום להגברת השמועות
האירוע המובהק הזה שיקף בעינינו את ההכרח החברתי-ציבורי לפתח מנגנוני פיקוח ובקרה, המתאימים לדרך פעילותן של רשתות חברתיות ולמיידיות של עדכונים בין-אישיים, שעלולים לתרום להגברת השמועות. בעולם שבו כל אדם עם סלולרי הוא איש תקשורת, יש חשיבות רבה לייסוד והפעלה של מנגנונים כאלה, דרך מערך של חינוך והסברה, והנגשה של עקרונות האתיקה העיתונאית לציבור.
המסקנה העיקרית העולה מהמחקר נוגעת לצורך להתייחס לאתיקה ברשתות חברתיות לא רק כאל סוגיה טכנית או משפטית, אלא גם כחלק מהחובה המוסרית והאזרחית של כל מי שמשתמש ויוצר תוכן במרחב הדיגיטלי. כל שימוש כזה אמור להיעשות מתוך אחריות והכרה בכוחה של התקשורת להבניית מציאות. המטרה הסופית היא ליצור נורמות חדשות, ברוח הזמן, של אחריות אישית על כל פעולת דיווח והפצת מידע, בין אם ברשתות החברתיות ובין אם בכל ממד פומבי אחר, במיוחד בכל הנוגע לבשורה מרה. בעניין הזה, אחת ההמלצות שלנו היא לייסד מערך של מתנדבים מהימנים, שיפעלו לניטור מידע פוגעני או שמועות ברשתות החברתיות.
לעולם לא נוכל להשיב חיים שאבדו, אבל אולי נוכל ללמוד לפעול באופן שבו הפצת מידע (גם מידע אמין ומדויק) על אירועים רבי נפגעים, תיעשה ברגישות בידי התקשורת, הגופים הרגולטורים – וגם, ואולי בעיקר, בידי הציבור הרחב. הימנעות מהפצה של מידע לא מאומת מכבדת את מעגלי הפגיעות הראשונים, ומכירה ומפנימה את העיקרון המוסרי החשוב, לפיו מה שלא הותר לפרסום, ככל הנראה מיותר לפרסום.
ד"ר אלה בן עטר היא מרצה בכירה וראש מסלול רדיו ופודקאסטים במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר
