"עבדתי באותה תקופה במועדון סנוקר ברחוב שונצינו בתל־אביב, במקביל ללימודי המשחק שלי ב'ניסן נתיב'. אחרי אחת המשמרות תיכננתי לישון אצל חברה שגרה באזור הבורסה ברמת־גן, אז הזמנתי מונית. הנהגת שהגיעה לאסוף אותי התחילה מיד להטיף לי: 'את עוד צעירה, את עוד יכולה לבנות לך חיים נורמליים'. בהתחלה ניסיתי להבין למה היא מתכוונת, שיתפתי אותה שאני לומדת משחק ובסך הכל נוסעת לחברה, אבל היא לא השתכנעה והמשיכה להסביר לי שכדאי לי מאוד 'לצאת מזה'. מהר מאוד הבנתי שהמבטא שלי, בצירוף מקום האיסוף והיעד שלי, הספיקו לה כדי להסיק מסקנות לגבי תחום העיסוק המתבקש מבחינתה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
השחקנית תמרה קליינגון עלתה לארץ בגיל 12 מאומן שבאוקראינה, אחרי שהתייתמה מאמה. היא גדלה עם אבא שעבד בכל משרה מזדמנת שמצא כדי לקיים את המשפחה, נאבקה כדי לסלול לעצמה דרך בעולם המשחק, וראתה איך בתחילת הקריירה הקולנועית שלה הכישרון המגוון שלה צומצם - באופן קבוע, סטיגמתי וגזעני - לתפקיד של אישה בזנות. "את פשוט מתאימה לדמות הזו", היה הפזמון החוזר ששמעה מהמלהקים.
ואז הקריירה שלה נסקה, היא שיחקה בסרט המצליח 'אפס ביחסי אנוש', השתתפה ב'סברי מרנן' וחיפשה דירה לשכור יחד עם חברה. "נתקלנו בבעלת בית שאמרה לנו שהנכס שלה 'לא מתאים לתעסוקה'. צחקתי, אמרתי לה, 'מה נראה לך שאפתח פה, מכון יופי?' ואז קלטתי שהיא מדברת על מכון מסוג אחר לגמרי. את הדירה היא השכירה בסוף לאיזה הייטקיסט, ואני זוכרת את תחושת התסכול שליוותה אותי. כבר עשיתי משהו בקריירה, כבר מכירים אותי, אז איך זה עדיין קורה לי ומה צריך לקרות כדי שזה ישתנה?"
קליינגון (40), נשואה ואם לשניים, חזרה השבוע לאותן תחושות כששמעה את 'קאקדילה' של עומר אדם, שיר שמטפח את אותם הסטריאוטיפים הגזעניים כלפי נשים יוצאות ברית־המועצות, ועורר בהתאם סערה וביקורות כלפי הזמר הפופולרי בישראל.
הפזמון בשיר נפתח במילים: "והיא אומרת קאקדילה לה לה / מה קרה לה לה / והיא שותה לה לה", ואז מגיעה השורה "והיום היא בכלל לא בטו... חה חה חה", עם פאוזה משמעותית אחרי "בטו...", שבה מתבקש מצד המאזינים להשלים ולחרוז את המילה ל"היא בכלל לא בתולה". מופע מרהיב של טעם רע.
השחקנית תמרה קליינגון: "נתקלתי בבעלת דירה שאמרה שהנכס שלה 'לא מתאים לתעסוקה'. צחקתי, אמרתי לה, 'מה נראה לך שאפתח פה, מכון יופי?' ואז קלטתי שהיא מדברת על מכון מסוג אחר. אני זוכרת את תחושת התסכול, הרי כבר עשיתי משהו בקריירה, אז למה זה עדיין קורה לי?"
שוב זו אישה עם מבטא רוסי שלא יודעת עברית, שוב היא אוהבת לשתות אלכוהול וכמה שיותר ממנו, שוב היא "זורמת". לכל סטריאוטיפ עלוב נמצא מקום. זו רמת המסרים בשיר, שיצא לרגל השנה האזרחית החדשה וכנראה יככב במסיבות ובאירועים שבהם תבקרו בתקופה הקרובה. "נחרדתי מזה", אומרת קליינגון. "כשזמר בסדר גודל של עומר אדם, בעל השפעה גדולה מאוד על הדור הצעיר, בוחר לדקלם סטיגמות מכוערות וסקסיסטיות וחושב שזה אמור להצחיק מישהו - הוא ככל הנראה לא מבין את האחריות הגדולה שיש לו כאומן כה מפורסם בישראל. אני מדמיינת את הבת שלי שתגדל קצת ויצעקו לה בבית הספר, 'רוסייה מסריחה, תחזרי לרוסיה!' רק כי לאמא שלה יש מבטא או שהיא יודעת רוסית, וזה כואב לי, כואב לי מאוד".
"השיר של עומר אדם הוא טריגר שהחזיר אותי שנים אחורה", אומרת גם קסניה סבטלובה, לשעבר חברת כנסת ועיתונאית. "רק קראתי את המילים שלו, וזה כבר הספיק לי כדי שאקבל פלאשבק מכוער לשנות ה־90, כשדודו טופז סיפר בדיחות על רוסיות בערוץ המוביל במדינה, וזה היה נחשב אז לנורמה".
באותן שנים, הרבה לפני שהגיעה לכנסת, סבטלובה הייתה תלמידת אולפנה. לא משנה כמה ביקשה להיות כמו כולן, היו מי שטרחו להדגיש בפניה שהיא שונה. "התלבשתי צנוע כמקובל, אבל היה לי שיער בלונדיני, אז זה הספיק כדי ששובל של הערות גזעניות והטרדות מיניות ילווה אותי. זו הייתה טראומה איומה לנערה מתבגרת. עברו שנים, עבדתי כעיתונאית ושמעתי מכל עבר כמה העלייה שלנו תרמה לישראל, וכמה מעריכים אותנו, וחשבתי שזה מאחורינו. ואז נבחרתי לכנסת מטעם המחנה הציוני - ונתקלתי בגזענות בממדים שלא דמיינתי שקיימים עדיין".
סבטלובה זוכרת היטב איך חבר הכנסת אליעזר מוזס מיהדות התורה, עיוות בכוונה את שמה כדי ללעוג לה מעל לדוכן הכנסת: "זאת, איך קוראים לה? סבטלניה? טטיאניה?" גם התנצלותו, שלא מיהרה להגיע, לא מנעה את שטף הזוהמה; סבטלובה קיבלה מאות תגובות לועגות ברשתות החברתיות - היו שהציעו לה להחליף ל"שם יהודי", ומתלהמים אחרים טענו שגם זה לא יעזור לה, "למה שתחליף? היא לא יהודייה".
"ברור שזה פגע", היא אומרת. "גם העובדה שחברי כנסת דוברי רוסית שהיו אז בקואליציה לא מיהרו להתערב ולגנות. במקרה אחר, ליאור הררי - איש ליכוד ותיק שמקורב לנתניהו - שיגר לרשתות סרטון עם אישה רוסייה רוקדת בצורה די פרובוקטיבית וכתב שזאת אני. לא היה לזה סוף".
שרת התחבורה מרב מיכאלי הייתה הפוליטיקאית הראשונה לבקר את אדם. הופתעת שזה לא הגיע מפוליטיקאים דוברי רוסית, שחלקם נמנע מלהתייחס לנושא?
"לפעמים מי שנחשף ראשון הוא גם זה שמגיב מהר ומקבל את רוב תשומת הלב, אבל במחנה הציוני (שמפלגת העבודה הייתה חלק ממנו - נ"ל) תמיד התייחסנו להופעות של גזענות, לכן הגיוני וגם נכון שיו"ר העבודה הגיבה גם הפעם".
ברשת נשמעים קולות שתוהים מדוע בעדה הזו "מותר לפגוע" ואיש לא יחשוב לצאת ולהפגין ולחסום את איילון.
"חקרתי את הנושא הזה ולא ראיתי שהקהילה שלנו התאחדה בעבר גם בסוגיות בוערות יותר. גזענות היא לא משהו נקודתי, יש לה שורש משותף; ערבים, יוצאי אתיופיה ויוצאי ברית־המועצות אלה שלוש קבוצות שסופגות עלבונות על בסיס קבוע בישראל. אסור לחשוב שאם נתעלם זה ייעלם ולא ישפיע. זה כבר משפיע".
וכמו שהגזענות כלפי דוברי רוסית לא פסה מהתרבות, היא נוכחת עדיין גם בכנסת. הדוגמה הטרייה התקבלה בשבוע שעבר, אז במהלך דיון בהצעת חוק הגיור של ח"כ יוליה מלינובסקי מישראל ביתנו, קרא לה ח"כ מאיר פרוש מיהדות התורה "שיכורה", והוצא החוצה. כמה חודשים קודם לכן היה זה חבר הכנסת ולדימיר בליאק מיש עתיד ש"זכה" לטעום את הגזענות במשכן. הוא נשא נאום בנושא התקציב וקיבל מטח קריאות "וודקה! תארגן וודקה!" מצד ח"כים באופוזיציה.
"הגזענות הזו היא תופעה רחבה יותר מהשיר הזה", אומרת ח"כ מלינובסקי. אנחנו בשנת 2022, ורק לפני כמה ימים חברי כנסת חרדים צעקו עליי במליאה שאני שיכורה, ושכדאי שאסתום את הפה כי אני אנטישמית. במהלך הדיונים ברפורמת הכשרות שהעברתי, קיבלתי אלפי הודעות שקראו לי לחזור לרוסיה, או שאני לא יהודייה, או זונה רוסייה, ועוד שלל אמירות שעדיף לא לכתוב בעיתון".
כמי שספגה גזענות באופן אישי ופומבי, ח"כ מלינובסקי ודאי לא הופתעה מהשיר של אדם, אבל גם היא לא מסוגלת לעבור לסדר היום. "הזדעזעתי מהשיר הזה, שמלבד הרדידות שלו, הוא סטיגמתי כלפי נשים בכלל, וכלפי העולות מברית־המועצות לשעבר בפרט. הרמיזות המיניות והגזעניות בשיר פשוט מבחילות, לשפה המזלזלת הזו כלפי נשים אין מקום. הפופולריות של זמר כמו עומר אדם, בתוספת האמירות הגזעניות והשוביניסטיות של חברי הכנסת, משפיעות ומחלחלות לציבור כאילו הן נורמה. אין לשיח הזה מקום, אנחנו עם אחד".
יוליה פלוטקין, שקראה להחרים את השיר: "הילדות האלימה שחוויתי הולכת איתי תמיד, ופה זה נגע בי אישית. זה לא משהו שמצחיק אותי. הפוך, זה מזכיר לי שעדיין צוחקים עליי"
מי שלא מוכנה לקבל את השיר כנורמה, היא השחקנית יוליה פלוטקין שעלתה לארץ בגיל שנתיים מבלארוס. "גועל נפש. בתור רוסייה, אני מחרימה את השיר של עומר אדם. חד וחלק", כתבה בפוסט השבוע. בשיחה איתה, היא מתלוננת על חוסר האחריות לדבריה מצד היוצרים, ומסבירה שגם אותה השיר החזיר אחורה, לתקופות שהיא מעדיפה לשכוח בתהליך ההתאקלמות בישראל. "הילדות האלימה שחוויתי הולכת איתי תמיד. לא חסרים שירים מחפיצים שרואים בנו - עולות מברית־מועצות לשעבר - אובייקט מיני ותו לא, אבל פה ספציפית זה נגע בי אישית. צירוף המילים 'קאק־דילה' במבטא רוסי - זה לא משהו שמצחיק אותי. הפוך, זה מזכיר לי שעדיין צוחקים עליי".
בתאגיד השידור הציבורי הודיעו, בתגובה למכתב תלונה מצד ח"כ יבגני סובה מישראל ביתנו, כי השיר לא יוכנס לפלייליסט של 'כאן גימל'. "שירו של עומר אדם, 'קאקדילה', עלה בישיבת העורכים וההחלטה המקצועית היא שהוא לא ישולב ברשימות ההשמעה של התחנה", מסר סמנכ"ל חטיבת הרדיו בתאגיד, לי־אור אברבך. גם בגלגלצ החליטו שהשיר, לפחות בשבוע הקרוב, לא יקבל מקום בפלייליסט של התחנה.
דוד בן בסט, יו"ר התאחדות תחנות הרדיו האזוריות, בעלי התחנות 'רדיוס' ו'לב המדינה', הודיע גם הוא שלא ישמיע שיר "שפוגע ברגשותיו של ציבור שלם. אנחנו אף פעם לא משדרים שיר שפוגע באדם כלשהו, וברגע שהבנתי שהוא פוגעני כלפי אוכלוסייה מסוימת, היה ברור שלא נשמיע אותו".
לפי נתוני חברת 'מדיה פורסט', שסוקרת את רשימות ההשמעה בתחנות הרדיו בישראל, השיר אינו מושמע בשום תחנה. מצד שני, גם שיח שלילי מביא פרסום, והשיר עצמו זכה ליותר ממיליון השמעות ביוטיוב בשבוע הראשון להשקתו, וגם כיכב בפסגת ההשמעות באפליקציית ספוטיפיי.
אדם, שגם בימי שגרה לא מתראיין לתקשורת, נמנע בהתחלה מלהגיב באופן מוחלט למשבר התקשורתי שעבר. לביקורת מצד השרה מיכאלי, שמייצגת קול שאולי בו נוח יותר לזמר להתנגח, הוא החליט - כלומר, בעצת מנהליו - להגיב. "תנשמי, תתעסקי בעניינים שלך", המליץ אדם למיכאלי, ואיזכר גם את בן זוגה, ליאור שליין, תוך שהוא צירף קטע מ'גב האומה' שבו שליין והפאנל בתוכניתו לעגו לליברמן. "מוזמנת לצפות בתוכנית בכיכובו של בן זוגך, שבניגוד אליי מנסה לצחוק על כל המדינה במודע וגם על הקהילה הרוסית", הגיב אדם.
הזמר ציין בפוסט שהוא בן לעדה הקווקזית, ושלעולם לא הייתה לו כוונה לפגוע באף אדם. איש לא חשב שהייתה לו כוונת זדון לפגוע, אבל זה לא אומר שלא היו נפגעים, ובעיקר נפגעות. נכון לרגע הדפסת הגיליון, לא נרשמה התנצלות מצד הזמר על הפגיעה שחשו רבות ורבים מיוצאי ברית־המועצות.
לא רק דרישה להתנצלות נשמעה השבוע, אלא גם קולות של תמיהה. רבים לא הצליחו להבין איך קרה שזמר שמוקף במערכת משומנת של אנשי מקצוע, מכותבים ועד יחצנים, נופל מקרה שבקלות ניתן היה למנוע. "ראיתי שחמישה אנשים היו מעורבים בכתיבת השיר ההזוי הזה, ועצוב שלעומר ולהם לא נדלקה נורה אדומה שמבהירה שזה פשוט לא מצחיק ולא מכבד", אומר הפרסומאי ואושיית הרשת יבגני זרובינסקי. "מן הראוי שאדם יוריד את השיר הזה גם מיוטיוב - ויתנצל. אין לי מושג איך אחרי 30 שנה, עומר אדם חושב שסטיגמות על נשים - ובמיוחד עולות מברית־המועצות - עדיין מצחיקות".
מי שלא מסכים עם זרובינסקי, הוא כוכב רשת אחר, סמיון גרפמן, שפירסם השבוע סרטון רווי קללות שנועד לטעון שההתנפלות על אדם אינה מוצדקת. "לאנשים נדפק השכל, הם מחפשים רק רע. אני בתור רוסי חושב שהשיר מצחיק ולא גזעני", אמר גרפמן. השניים מכירים היטב, וגם שיתפו פעולה בסרטון בן חמש שנים שבו גרפמן לימד את הזמר הצעיר מילים בסיסיות בשפה הרוסית. "עומר אדם הוא הבן אדם האחרון בעולם שהיה רוצה לפגוע במישהי או מישהו", סיכם.
הפרסומאי ואושיית הרשת יבגני זרובינסקי: "חמישה אנשים היו מעורבים בכתיבת השיר ההזוי הזה, ועצוב שלעומר ולהם לא נדלקה נורה אדומה שמבהירה שזה פשוט לא מצחיק ולא מכבד"
"הוא לא שם לעצמו מטרה לפגוע במישהו, זו פשוט אינפנטיליות מצד יוצרי השיר", אומרת קליינגון. "עומר אדם הוא מיינסטרים וכמות המעריצים שלו אדירה, והוא צריך להבין את גודל האחריות שמגיעה עם המעמד".
קליינגון וחבריה באנסמבל ציפורלה, החליטו להגיב לאדם בשיר פרודי שנשען על אותו לחן, והפזמון הולך כך: "מה יהיה עם הבורות / שמעודדת גזענות / מיליון צפיות לשיר של פוץ / נוהג בקאדילק לק לק / What the fuck fuck fuck / ובגללך קוראים לילדה רוסייה זונה / גם היום, כמו לפני 30 שנה נה נה / כלום לא השתנה נה נה נה / מה שמגדיר אותך זה הלאום".
האירוניה הגדולה היא ששנת 2021 סיפקה שתי מדליות זהב היסטוריות של השחיינית אנסטסיה גורבנקו באליפות העולם בדובאי, מדליית זהב אולימפית למתעמל ארטיום דולגופיאט בטוקיו, זהב כפול של השחיין הפראלימפי מארק מליאר - ודווקא כשהיא מסתיימת, מתקבלת התזכורת שיש מי שעדיין רואים ביוצאי ברית־המועצות לשעבר נטע זר, שונה, מושא ללעג.
'קאקדילה' מגיע אחרי חגיגות 30 שנה לעלייה הגדולה בשנות ה־90, והכרזות מקיר לקיר על תרומתם העצומה של העולים לשגשוגה של מדינת ישראל. אלא שמי שחשב שהשיר יגרום לדוברי הרוסית בישראל לעלות להתקפה ויאחד אותם למפגן זעם משותף, ימצא גם קולות שלא הבינו מה הצורך לספק תשומת לב לאמן או לשיר.
"מי זה בכלל עומר אדם שנתייחס לשטויות שהוא פולט", "לא לרמה שלנו להתעסק בתת־רמה כזאת", "צריך להתעלם מזה לגמרי ולא לסייע לו בחשיפת השיר המטומטם" - אלה רק מקצת הדוגמאות לאלפי התגובות שפורסמו בנושא באתר ‘וסטי’, האתר בשפה הרוסית מבית 'ידיעות אחרונות'.
"אני יכולה להבין תגובות מהסוג הזה, כי כולנו נתקלנו בגזענות בישראל במהלך השנים ובשלב מסוים רצינו רק לשכוח מזה", אומרת סבטלובה. "כבר בנינו את חיינו כאן, ואנחנו פחות נחשפים לזה כמו בעבר, אז כשזה פוגש אותנו - יש רצון להתעלם ולא להגיב. ועדיין, אני חושבת שזה מצריך תגובה מאוד חריפה. גם אני חשבתי שהקהילה שלי במצב טוב, עד שנכנסתי לכנסת והוצפתי בפניות מהורים מודאגים לבנות שספגו הצקות, הטרדות ורדיפות רק בגלל המוצא או המבטא שלהן".
עוד דבר שסבטלובה גילתה בתחילת כהונתה, זה שהגורמים שאמורים להיאבק בתופעה, לא מחזיקים בשום מדיניות ברורה או תוכנית עבודה למיגור התופעה. "משרד החינוך הציג בפנינו נתונים שהראו שבנות ממשפחות של עולים, שרובן כבר נולדו בארץ, מוטרדות הרבה יותר מאשר בנות להורים שנולדו בישראל. עם זאת, לא הייתה במשרד החינוך שום תוכנית ייעודית שנועדה לטפל בתופעה".
לא רק ברשתות היו שנקטו את גישת ההתעלמות, גם סלבריטאים דוברי רוסית שקיבלו פנייה במסגרת הכנת הכתבה, בחרו שלא להגיב, בין אם מתוך חשש להתבטא נגד זמר פופולרי ובין אם מתוך סירוב להעניק לו תשומת לב. "המגזר שלנו לא מאוחד - לא בדעות שלו ולא בהנהגה שלו", אומר הסטנדאפיסט גיורא זינגר. "יוצאי אתיופיה התאחדו ויצאו להפגין ברחובות, אבל אני לא מאמין שזה יקרה עם דוברי הרוסית בארץ, כמו שזה לא קרה עד היום אחרי חקירות היהדות שאנחנו עוברים ברבנות ובנושא הגיור.
"אנשים לא נפגעים מבדיחות על המצוינות הרוסית, היחס שהחינוך מקבל אצלנו והשאיפה של כל אמא רוסייה שילדיה יהיו מוצלחים. אלה סטיגמות מעצימות, לא פוגעניות. מה שהעליב הפעם את האנשים היה השימוש בסטיגמות מעליבות שנשלפו משנות ה־90, שלא רלוונטיות לחיינו".
איפה עובר הגבול בין הצחוק ללעג? מתי זה הופך מדאחקה חביבה לעלבון?
"יש לי כלל בסיסי: מותר לך לצחוק על עצמך. אני צוחק על עצמי, כמו שבשנות ה־90 היו הרבה מאוד סטנדאפיסטים ממוצא מזרחי, כמו שלום אסייג, שדיברו על הבית המרוקאי שלהם. יש גם דוגמאות רבות בחו"ל, כמו כריס רוק ועוד. זה מותר ומתקבל, כי קשה לצאת גזען כשאתה צוחק על עצמך".
את הטענה של אדם כלפי השרה מיכאלי, שלפיה כיוון שהוא ממוצא קווקזי הוא משתייך לקבוצה שעליה הוא שר, זינגר לא קונה. "הוא מעולם לא נתפס כרוסי, ומזוהה יותר כמזרחי גם בגלל המוזיקה שהוא עושה. יש פה גם עניין של גודל החשיפה, ובדיחה עדתית גרועה באיזה מועדון הייתה עוברת בלי התייחסות, אבל זה סיפור אחר כשזה מגיע מזמר בסדר גודל כזה. אני לא חושב שתשמעי דברים כאלה בטלוויזיה היום, ואם זה קורה, מיד תגיע תגובה ויחטפו על זה".
"סטריאוטיפים על מהגרים מחזיקים במשך דורות, וזה לא חדש בהיסטוריה הישראלית", אומרת פרופ' לריסה רמניק, מרצה באוניברסיטת בר־אילן ומומחית בהגירת יהודי ברית־המועצות. "מצד אחד ישנה התפיסה של תרבות הרחוב הנמוכה - כפי שמיוצגת בשיר של עומר אדם - ומנגד התפיסה ההפוכה, של הרובד העליון והמשכיל בעלייה מברית־המועצות, שהביאה פרופסורים, מוזיקאים, מתמטיקאים והורים שדחפו את ילדיהם להצליח בכל מחיר".
ואכן, דוח שהוגש בשנת 2020 לוועדת העלייה של הכנסת, הראה ש־55 אחוז מהעולים מברית־המועצות שהגיעו ארצה בשנות ה־90, היו בעלי השכלה של לפחות 13 שנות לימוד, לעומת 30 אחוז בקרב האוכלוסייה הישראלית הוותיקה. אלא שבמקום לאפשר שילוב קל בחברה, עצם יהדותה של הקהילה מוטל בספק באופן קבוע על ידי פוליטיקאים, משרדי ממשלה והרבנות הראשית. "יש דימוי דו־קוטבי לקהילה כולה, אבל בפועל אף אחד לא מכיר אותנו ולא באמת רוצה להכיר, ובהחלט תרמנו רבות לבידוד הזה כקהילה סגורה", מסבירה פרופ' רמניק.
"לפני כמה שנים הזמינו אותי להופיע מול הקהילה היהודית בארה"ב", אומרת קליינגון. "או אז עידכנתי אותם שמצבה של קהילת דוברי הרוסית בישראל השתפר מאוד בשנים האחרונות: אם לפני 20 שנה הציעו לי לשחק בתפקידים שמייצגים את המקצוע העתיק בעולם, בשנים האחרונות המעמד שלי בסולם החברתי עלה והתחלתי לשחק חיילות, רופאות ואפילו סתם בני אדם, כמו אישה רגילה", היא מחייכת. "לכן, בעיניי, חשוב שנדבר - כי אם לא נדבר, לא יקשיבו ולא ישמעו. זה חלק מהשינוי".
"הזמן יעשה את שלו, ובעוד שני דורות לא יהיו פה עדות בכלל", קובע זינגר ומשתדל לראות את הצד החיובי בתהליך שבכל זאת התרחש כאן בעשורים האחרונים. "זה ש'נובי גוד' הפך לחג מקובל וראשי המדינה מברכים את הציבור לקראתו, זה הישג גדול של קבוצת 'דור 1.5' והפעילות ההסברתית שנעשתה במהלך השנים. פרויקטים חברתיים כמו הבריגדה התרבותית, מבצע וטרן ועכשיו גם אנשי 'לובי המיליון', מסייעים להכיר את התרבות הרוסית, אז כן, אני אופטימי וחושב שהמצב עבור דוברי הרוסית בישראל רק הלך והשתפר. בסופו של דבר, השיר של אדם הוא חריגה מהנורמה ולא הנורמה עצמה".
לפי נתוני משרד העלייה והקליטה, בשנה החולפת עלו ארצה כמעט 11 אלף איש ממדינות ברית־המועצות לשעבר. בדומה לעלייה הגדולה ההיא, גם הפעם העולים ברובם משכילים ובעלי מקצוע. אך בניגוד לעלייה ההיא, הם פחות תמימים, מכירים את ישראל טוב יותר, השתתפו בתוכניות כמו 'תגלית' ולחלקם הגדול יש הון התחלתי משמעותי יותר, אזרחויות נוספות ובתקווה שגם התאקלמות שעטופה בפחות סטריאוטיפים גזעניים.
נותר רק לקוות שבחודשים הראשונים שלהם כאן, הם לא ייחשפו לשירים שצוחקים עליהם, לאנשים ששולחים אותם "לחזור לרוסיה אם לא מתאים לך" ולפוליטיקאים ולגופי ממסד שמטילים ספק ביהדותם. עבר מספיק זמן כדי שנרגיש כאן שינוי, והוא יכול להתחיל מזמר אחד ושתי מילים: "סליחה, טעיתי".
