ארמון הצדק בהאג – כך הוא קרוי – עמד אתמול, קפוא. מינוס ארבע מעלות בעיר היפה והשקטה הזו. בתוך האולם, לישראלים, היה קפוא יותר. הדרום-אפריקאים הגיעו מוכנים. בעבר, הפלסטינים התמקדו בנאומי תעמולה פוליטית נמלצים. עורכי הדין מפרטוריה וקייפטאון הגיעו עם אסטרטגיה יעילה יותר נגד ישראל: ציטוטים וראיות. הם לא היו מומחים במצב במזרח התיכון, בישראל או אצל הפלסטינים; עורך הדין הדרום-אפריקאי, רונלד למולה, התקשה לבטא את המילה "כנסת".
טורים קודמים של נדב איל:
אך הם היו מומחים בהחלט בקריאה דרוכה של התקשורת ברחבי העולם. תחקירניהם גלשו דרך הרשתות החברתיות בישראל. מסרטון של חיילים רוקדים ושרים שצריך למחות את זרע עמלק ושאין בלתי מעורבים, דרך ציטוטים של ניסים ואטורי, יצחק הרצוג, ישראל כץ, יואב גלנט, עמיחי אליהו וכמובן בנימין נתניהו, ועד לתיעודי הווידיאו מתוך רצועת עזה של פיצוצי מבנים חגיגיים – הכל נאסף, תויק והוצג בפני שופטי בית הדין. הם הגיעו עד הווידיאו האחרון של ח"כ משה סעדה, והעדות שלו על שיחות שבהן נאמר שצריך "להשמיד את כל עזה". הם התגאו שלא יקרינו סרטי זוועה של אזרחים שנהרגו ברצועת עזה, כדי שבית הדין לא יהפוך ל"הצגה". זו הייתה עקיצה לטקטיקה הישראלית.
בין אם יינתן צו ביניים, ובין אם לאו, הדרום-אפריקאים כבר ניצחו בקרב הזה. את חמאס נכריע ברצועת עזה, אם ננהג בתבונה; בקרב הבינלאומי הפסדנו. זה עצוב מאוד, משום שבעזה לא מתרחשת השמדת עם. בעזה מתרחשת מלחמה קשה עם אויב אכזר, שנתמך בידי חלקים גדולים מהאוכלוסייה האזרחית, והתחפר בתוכה. ישראל, בניגוד לטענה היסודית של דרום־אפריקה ויריבות ישראל בכלל, איננה מחזיקה את עזה תחת כיבוש; זה מגוחך לטעון כך לאחר נסיגת צה"ל וההתנתקות ב־2005. אין לישראל שליטה אפקטיבית בעזה, ואם הייתה לה – לא היה קם שם משטר חמאס רצחני. המספר הגבוה של אזרחים פלסטינים שנהרגו הוא טרגדיה יוצאת דופן, והמלחמה נוראה. זו איננה הוכחה לרצח עם.
בקרב הזה הפסדנו, והראיה לכך היא עצם הדיון הבינלאומי, התיוג, הדיווחים באולפנים. ישראל יצאה למלחמה צודקת מאין כמותה, אחרי שהותקפה במפתיע ואזרחיה נרצחו, נשרפו, נחטפו ונאנסו. אבל הנה, בהאג, ובתקשורת העולמית, נפתח דיון עולמי בשאלת הג'נוסיידיות של ישראל.
מי ששוחחו לאחרונה עם אהרן ברק מספרים שאירועי 7 באוקטובר העירו בו את הטראומה מאקציית הילדים ב־1944, בגטו קובנה, שממנה נמלטו אמו והוא בעור שיניהם. זו הטראומה של רצח עם, אמיתי
הרבה אירוניות עצובות יש באירוע הזה. הראשונה היא שישראל היא מדינתו של העם שספג את רצח העם החמור בהיסטוריה. השנייה היא שחמאס, בבוקר 7 באוקטובר, ביצע פיילוט ברצח עם בגבולותינו. ואילולא צה"ל הוא היה ממשיך וממשיך. והנה, הקייס המשפטי הראשון שקשור ב-7 באוקטובר מובא נגד מדינת ישראל, ולא נגד הרוצחים, ומממניהם, מאיראן ועד קטאר. עוד אירוניה, יתקפו הדרום־אפריקאים ועוזריהם: שאתם, הקורבנות, הפכתם בעצמם לעבריינים.
הדיון יימשך שנים. הנקודה היא צו הביניים. הרף הנדרש למתן צו כזה נמוך להפליא; די בכך שיוכח שהפלסטינים יכולים להיפגע, באופן כללי, כדי שבית הדין יוכל – אם ירצה – לתת צו. אם יינתן צו, הוא יהדהד מקצה העולם אל קצהו, כלי תעמולה פלסטיני מהסוג המשובח ביותר; "הוכחה" שישראל רוצחת אותם, או שואפת לחסל את קיומם כעם, באופן מאורגן. לידיעות החדשותיות יתלוו הציטוטים של הבכירים הישראלים, שמצוטטים כבר בכל מקום. לך תסביר לעולם ששרי הממשלה, חברי הקואליציה ושופרות התעמולה שלהם רק רוצים לקושש פיברוטים בטוויטר, ושבעצם כל הפעלת אש מתבצעת בליווי משפטי צמוד.
6 צפייה בגלריה
ישראל יצאה למלחמה צודקת מאין כמותה, ובהאג, נפתח דיון עולמי בשאלת הג'נוסיידיות של ישראל
(צילום: EPA/REMKO DE WAAL)
קל להסתפק בכך, ולומר שהבעיה שישראל חטאה בה היא רטוריקה; אילו בכיריה היו שומרים על שליטה מינימלית במה שיוצא להם מהפה, ומתחנפים פחות לסנטימנט ציבורי של נקמה, הקייס הדרום־אפריקאי היה נקטע באיבו. התחושות הקשות בישראל מובנות: הדם הישראלי בעבע אחרי 7 באוקטובר. זה לא יוצא דופן, היסטורית, לאחר התקפות כאלה. אחד מעוקביי בטוויטר, אבי פוזנר, הפנה את תשומת ליבי לשורה של ציטוטי בכירים במלחמת העולם השנייה, בקרב בעלות הברית, שמבטיחים פגיעה המונית ומזעזעת במדינות הציר ובעריהן. וגם לסקר הזה: בדצמבר 1944, 13% מהאמריקאים רצו, לפי סקר אחד, שהצבא האמריקאי יהרוג את כל היפנים, עד האחרון. 33% רצו שיפן תושמד, כיישות פוליטית.
אך היתלות בהשוואות בינלאומיות, נוכחיות (רצח העם בסודן, לדוגמה) או היסטוריות (מלחמת העולם השנייה) איננה טיעון בעל ערך. הטענה שישראל מבצעת רצח עם היא עלילת דם. אך ההנהגה הישראלית איננה אשמה רק במופקרות. השאלה שישראלים צריכים לשאול את עצמם מדוע, באופן עמוק, מנהיגים, אזרחים ואנשי תקשורת חשים בעקביות שזה לגיטימי ורצוי לדבר במינוחים של עונש קולקטיבי מזעזע נגד הפלסטינים. הדברים האלה נכתבו כאן בעבר, וייכתבו כאן שוב: בעזה יש חפים מפשע, רבים. כל ילד הוא חף מפשע, אבל לא רק הם. תמיכת אוכלוסייה (אגב, רחוק מכולה) בחמאס, איננה מכשירה פגיעה צבאית בה. אלה דברים מובנים מאליהם, והם עמדת ישראל הרשמית: יש חובה להגן ולא לפגוע במי שאינם מעורבים בלחימה. המלחמה איננה נגד כל הפלסטינים. התכלית שלה איננה גירוש, או הרג, אלא ניצחון על חמאס. את הדברים האלה אמר, באיחור רב, באנגלית, ראש הממשלה נתניהו השבוע. מעט מדי, מאוחר מדי.
כל הביצה הרעילה הזו מבעבעת עכשיו. היא מפחידה את מקבלי ההחלטות, יותר ממה שהם מוכנים להודות. עניינים של פשעי מלחמה יכולים להידרדר במהירות רבה, ובצורה אישית מאוד עבורם. "המחשבה מתחדדת אל מול טריבונל בינלאומי", העיר לי עורך דין שעוסק בכך, "כמו הצטללות המחשבה על חבל התלייה".
מתוך המחשבה המחודדת הזו נקרא המאור המשפטי הגדול ביותר שצמח בישראל, נשיא העליון לשעבר אהרן ברק, אל הדגל. ראיתי אותו אתמול, בתוך כיסאו כשופט בהאג, שומע את העדויות והנאומים. דמיינתי לעצמי מה עובר בראשו, אל מול המתקפה הרהוטה והנרחבת של דרום-אפריקה.
מי שהתקשר לברק לבקש אותו להתגייס לשירות המילואים הוא המקורב מספר אחת, השר רון דרמר. דרמר הבהיר שזה על דעתו של ראש הממשלה נתניהו. ראיתי את השופט ברק אתמול, בדרך לטיסה. לחצנו יד ולא יותר; ברק עבר למצב רוח שיפוטי ומרוסן. לא מתראיין, לא מדבר. הוא הבהיר למשרד החוץ שיישאר בהאג עד שייצא צו הביניים, או כמה שצריך לפי הנחיות בית הדין. מי ששוחחו איתו בחודשים האחרונים מספרים שאירועי 7 באוקטובר העירו בו את הטראומה החבויה ההיא, מאקציית הילדים במארס 1944, בגטו קובנה. אקציה שממנה נמלטו אמו והוא בעור שיניהם. זו הטראומה של רצח עם, אמיתי. אתמול, בדין בהאג, ישבו שופטים מכל העולם, אבל רק שופט אחד שחווה על בשרו שואה. אולי הוא יוכל להסביר להם מה ההבדל בין זה, לבין מלחמה נוראה עם חמאס ברצועת עזה, שבה מתים גם אזרחים רבים. אולי הם יקשיבו לו; אולי לא.
הלילה הזה היה יכול לשנות את הכל. ייכתבו עליו ספרים. אם רוצים להבין מדוע הרמטכ"ל הקים צוות תחקיר חיצוני, עם רמטכ"ל וראש אמ"ן לשעבר, צריך להביט באירועים באותו לילה, שבין 6 ל־7 באוקטובר. מאז הלילה שהוביל למלחמת יום הכיפורים, לא היה אירוע כזה בצה"ל. אך במובנים רבים, מה שהתרחש בישראל לפני כשלושה חודשים היה חמור יותר. בשנה שלפני מלחמת יום הכיפורים, צה"ל נכנס ויצא מכוננות שוב ושוב מחשש למלחמה. ערב השבת השחורה, צה"ל היה בהיערכות חג. הגזרה הייתה דלילה. לא הייתה התלבטות אם חמאס הולך למלחמה; הייתה קונספציה, חד משמעית, שלא. הזלזול בחמאס ב-2023 היה גדול בהרבה מהזלזול במצרים ובסורים ב-1973.
אירועי אותו הלילה תוארו בכמה תחקירים, בין היתר של רונן ברגמן פה בידיעות אחרונות ובניו יורק טיימס, ואילנה דיין בערוץ 12. אך היה פרט מסוים, חשוב, שנחשפתי אליו רק בשבוע האחרון. כאשר סיפרתי עליו לבכירים לשעבר בקהיליית המודיעין הישראלית, צנחה להם הלסת. התגובה שלהם הייתה, בתחילה, חוסר אמון גמור. "וואו", אמר לי אחד מהם, "זה לא יכול להיות". ואחר אמר: "אם מקבלים סימן כזה, בצד של האויב, כל אמ"ן אמור להתעורר. כל הצבא. זה סימן שצריך להוביל לצרחות בטלפון". מה שאתאר לא פשוט, והוא נכתב כאן תחת מגבלות. אך הוא מסביר היטב מדוע צריך – מאוד, בדחיפות – שאנשי מקצוע כמו רא"ל במיל' שאול מופז, או אלוף במיל' זאבי-פרקש, ייכנסו לעובי הקורה.
בצה"ל נמנעים מהעלאת כוננות. זו הטעות הקריטית. זה קשור לקונספציה, לתחושה שיש זמן. הלוחמים במוצבים, המג"דים, הטנקיסטים, התצפיתניות - אף אחד לא מקבל התרעה
בליל 6 באוקטובר מתחילה התרחשות ברצועת עזה. במודיעין נהוג לדבר על "סימנים מעידים" להתקפה, או מלחמה. בתחילת הלילה מתקבל סימן מעיד, כתוצאה מפעילות מבצעית שביצע השב״כ. הוא העלה חשד להתקפה קרקעית לשטח ישראל.
חובה לציין: דברים כאלה נראו בעבר – ולא הייתה כל פשיטה או פיגוע שחצה את גדר הרצועה. ולכן, מצד אחד, מתייחסים לדבר הזה ברצינות (בין היתר, ראש השב"כ מגיע למטה, ומתחיל התייעצויות), ומצד שני - אי אפשר לומר שזה סימן מוחלט לכך שעומדת להיות פשיטה קרקעית, או אפילו רק פיגוע. אל הסימן הזה מצטרפים עוד סיגנלים. מנגד עולים גם "סימנים מצננים", כאלה שמורידים את הסיכוי שמדובר בהכנה להתקפה. אני לא יודע מה הם בדיוק, אבל יכול לדמיין. מחד, פעיל חמאס שעוזב את ביתו באמצע הלילה. מאידך – שיחה שמשתמע ממנה שלא עומד לקרות שום דבר.
הקונספציה – חמאס מורתע ולא רוצה מלחמה – ממלאת את חלל האוויר. חונקת אותו. כפי שפורסם, רל"ש הרמטכ"ל מעיר את הרמטכ"ל. מאוחר יותר, מעירים את ראש אמ"ן האלוף אהרון חליוה, שנמצא בחופש באילת. חליוה לא מתרשם. הרמטכ"ל מבקש לקיים שיחה מסודרת. שותפים לה מפקד פיקוד הדרום, האלוף ירון פינקלמן, ראש אגף המבצעים, האלוף עודד בסיוק. השיחה מתרחשת בסביבות ארבע לפנות בוקר. עד רגע זה לא ברור מדוע ראש אמ"ן איננו על הקו, או גורם בכיר אחר מאגף המודיעין. הרמטכ"ל בשיחה מבקש, בסיומה, להטיל ספק בהנחה שחמאס לא רוצה מלחמה, ולבדוק מודיעינית. בפיקוד הדרום ובאגף מבצעים מורים על פעולות שקטות: מוקפצים מפקדים לגזרה, ואלוף פיקוד הדרום נוסע מיסוד המעלה אל הפיקוד, באמצע הלילה. במקום כטב"מ אחד באוויר, מעלים שלושה. בשב"כ מקפיצים לגזרה צוות טקילה, שכל תכליתו היא היתקלות וחיסול.
בצה"ל נמנעים מהעלאת כוננות. זו הטעות הקריטית. זה קשור לקונספציה, לתחושה שיש זמן (הרמטכ"ל מסכם שתהיה ישיבת חיתוך מצב ב־08:30 בבוקר), אך גם לצורך אחר, מודיעיני. הלוחמים במוצבים לאורך גזרת עזה, המג"דים שלהם, הטנקיסטים שעומדים לצאת לכוננות שחר, התצפיתניות – אף אחד לא מקבל התרעה, כי בשלב הזה, בעצם, יש תחושה של סימן לא חד משמעי, מוזר. והאמת? אפשר להבין מדוע. הסימן הזה "עלה" בעבר, ולא קרה דבר. הסימנים האחרים יכולים להעיד על תרגיל. איך יודעים שהדרג הצבאי איננו חושש מאירוע אסטרטגי, או אפילו פיגוע גדול? הוא לא מעיר אף אחד מהדרג המדיני.
אבל הנה החוליה החסרה. באותה שעה שהרמטכ"ל, אלוף פיקוד הדרום ומפקד אגף המבצעים שואלים את עצמם מה קורה, ב־8200, בבסיס ובזירה שאחראים לכך, קורים דברים משמעותיים. בצה"ל אומרים לי שככל שהלילה מתקדם, "המוטרדות" עולה, ועולים עוד ועוד סימנים אצל האויב ברצועת עזה. אפשר להעריך כי הועברו סימנים באמצעי תקשורת שמעלים אפשרות למתקפה קרובה על ישראל. לישראל יש מודיעין חזק ועוצמתי; מתחילת המלחמה, דובר צה"ל מפרסם שוב ושוב הקלטות של שיחות בין אזרחים עזתים ומחבלים.
קשה לדעת מה הערך האמיתי, התוכני, של אינדיקציה פתאומית. המודיעין, בימים שבשגרה (ובטח בלילה לפני חג) מתרגם, מפענח ומנתח את רוב המידע רק כעבור כמה ימים. אבל "המוטרדות" הזו הייתה חד משמעית. אחת הסיבות שיש משמרות באמ״ן, אמרו לי שני קצינים בכירים לשעבר, ״זה הצורך לזהות חריגה משגרה. זו הסיבה שהם שם בלילה ובכל שעה. אם מתקבלות אינדיקציות כאלה (באמצעי תקשורת, נ"א), זה סימן מעיד שיכול להקפיץ את כל אמ"ן, ואת כל צה"ל".
הנה הנקודה הכי חשובה: באותה שיחה של הרמטכ"ל לפנות בוקר, האינדיקציות מאמצעי תקשורת לא ממש עולות. הסימן המעיד הנוסף לא מדובר ואין בכיר מאמ"ן בשיחה. זו שיחה שלמה שעוסקת בכוונות האויב – בלי הגורם שאחראי במערכת הביטחון על הערכת כוונות האויב. בהתאם לחוסר הנוכחות של אמ"ן, אלוף פיקוד הדרום והרמטכ"ל לא יודעים שיש עוד סימנים, לבד מאלה שעולים מהפעילות של השב״כ, והם דרמטיים. זה לא ברור מדוע; האם דיווחים על כך לא הופצו, או לא הודגשו בידי בכירי אמ"ן. זה לא רק קשור לבכירים בשיחת הרמטכ"ל: בפיקוד הדרום לא יודעים על המתרחש באמצעי התקשורת של האויב, למרות שיחות תכופות במהלך הלילה. גורמי המודיעין החשובים ביותר של פיקוד הדרום לא מודעים לכך בליל 6 באוקטובר; נודע להם על "האינדיקציות" הקריטיות האלה רק ימים מאוחר יותר – לתדהמתם.
ועכשיו, הנה נאום הגנה על אמ"ן. אם חושבים שחמאס בדרך לתרגיל צבאי נרחב, ושבויים בקונספציה, קל להירדם. הסימנים המעידים יכולים להיקרא כחלק מהתרגיל. הרי בצה"ל בכלל לא חשבו על האפשרות שחמאס יפתח בפלישה נגד ישראל. היו מיומנים בעיקר בזיהוי האפשרות של פיגוע, או מתקפת טילים; פלישה לא התרחשה מעולם ולא דוברה. נוח לחשוב שמדובר בתרגיל. בטח שלא להעריך שזו פשיטה קרקעית לאורך הגבול כולו. בנוסף, באותם ימים, היו פרסומים על האפשרות של כינוס קבינט לקראת מהלך בעזה, ודיבורים על יוזמה התקפית נגד חמאס בתום שמחת תורה. יש גורמים במודיעין שחשבו שזה מה שהם רואים באותו הלילה: חמאס, בחישוב מוטעה. מיס-קלקולציה. הוא חושש שצה"ל עומד לתקוף אותו, או את המשגרים שלו. וזה היה ההסבר שלהם. למעשה, חמאס הכין אלפי רקטות להתקפת הפתע על ישראל.
כל אלה הסברים לא טובים, כושלים. "אם קורה דבר כזה, האתוס היסודי של אמ"ן הוא שחייבים לשלול מעבר לכל ספק סימנים מעידים כאלה. סימנים באמצע הלילה? תקפיצו את כולם. תתחילו לבדוק מה המודיעין עצמו, במהות", אומר בכיר לשעבר באמ"ן.
בפיקוד הדרום, נניח, בשוב שלב לא מתקבלת הודעה מ־8200 או מאמ"ן, באף אחת משלוש דרגות החומרה האפשריות, על כך שהצד השני התעורר. מה היה עושה אלוף פיקוד דרום אילו היה יודע? קרוב לוודאי שהוא והרמטכ"ל היו מתמקדים פחות בחשש ממיסקלקוציה של חמאס, ויותר בהעלאת כוננות בגזרה. זה היה יכול לשנות הכל.
אני רוצה להדגיש שאין כל טענה לחיילות וחיילי היחידה, או לקצינים הצעירים, המסורים והמבריקים. הרי מישהו, מעבר אליהם, ידע על אינדיקציות חריגות, או היה צריך לדעת. לראש אמ"ן אהרון חליוה יש זכויות רבות. ייאמר לזכותו שלקח אחריות מלאה. באותו לילה, אם היה מתקיים חיתוך מצב שלו, תחת הנחה מחמירה, והיו דואגים לכך שהמידע יופץ לבכירי צה"ל, הרבה היה יכול להיראות אחרת.
לסיכום. בידי ישראל היו סימנים אפשריים מרכזיים להתקפה של חמאס באותו הלילה. סימן אחד היה משמעותי אך בעייתי. הוא עלה בעבר, ולא קרה שום דבר. הסימנים האחרים היו צריכים להקפיץ את אגף המודיעין לבחינה עמוקה. באגף המודיעין היו התייעצויות, אבל המידע לא יצא ממנו החוצה בצורה מסודרת ומתריעה לכל צה"ל. על הרבה פחות מזה מוציאים, גם בארבע בבוקר, מסר מודיעיני. בנוסף, לא נעשה מאמץ כביר, לילי, להוציא מידע מהותי, "ערכי", מתוך הגלם שהחל נקלט.
זה כבר לא עניין של קונספציה. זה עניין של מקצועיות גרידא. וזו בדיוק הסיבה שהרמטכ"ל נוהג נכון כאשר הוא מתחיל תחקיר חיצוני. אסור שהתקלה הזו, ואחרות, ישחזרו את עצמן. יש לקחים שחייבים ללמוד כעת, ומי שצריך לחקור את האירועים חייב לבוא מחוץ למערכת. ועם מספיק פער של שנים ממנה.
צריך לומר משהו על סנסציוניות, ועל מודיעין. בכל העולם נפוצו תפיסות שצה"ל "ידע הכל" על ההתקפה הצפויה. שכל התוכניות היו גלויות. מביאים את השרשור של הנגדת ו', שבו הזהירה מכוונות חמאס למלחמה. או את תוכנית חומות יריחו, שנכתבה באוגדת עזה בתקופת מפקד פיקוד דרום הקודם, אלוף אליעזר טולדנו - וגם היא מפרטת את האפשרות של מתקפה משולבת של חמאס על ישראל. או האזהרות של התצפיתניות. כל סיפור עיתונאי מוצג כ"הוכחה"; צה"ל ואגף המודיעין מוצגים כחבורת שוטים. ידעו הכל, ולא עשו דבר.
זה עיוות גמור של המציאות. היא מורכבת בהרבה. בדיעבד, אין ספק בחשיבות כל המרכיבים הללו. אך העובדה הפשוטה היא שאף אחד מאלה לא הגיע לידי דיון בדרגים הצבאיים הבכירים ביותר, ובוודאי שלא המדיניים. זה נבע מכך שהם לא היו טעונים בדי חלקיקי מידע עובדתיים, בהירים. הם לא הפכו, מתוקף הראיות שהציגו, לחשובים מספיק. זה האתגר האמיתי: לא לספר סיפור, אלא להביא מידע ולהבין אותו נכון.
קחו כדוגמה את ההפתעה של העיתונים באמריקה מכך שישראל לא פעלה מבעוד מועד - אם ידעה שחמאס מתאמן במחנותיו, בדגמים מיוחדים, על תוכניות לרצח ישראלים. התשובה לכך היא שחמאס מתאמן בעקביות, מאז הקמתו, על רצח ישראלים. וגם מיישם זאת תכופות. אם ישראל הייתה קמה בבוקר ומחליטה לפתע לחסל את שלטון חמאס, בהתבסס על מחנות אימונים, גם עם מודל של קיבוץ, אותם עיתונים היו כותבים שהיא מחרחרת מלחמה מוטרפת.
כדי שמודיעין יהיה בעל ערך אמיתי, נדרשת הבנת הקריטיות של זמן וראיות. אם אגף המודיעין מדליק נורה אדומה לממשלה ואומר שמחר בבוקר מתוכננת פלישה ג'נוסיידית לתחומי המדינה, המדינה תפעל; היא לא יכולה אחרת. ישראל הקימה את המערכות הענקיות האלה, והיחידות האלה, לא כדי שיפציעו סימנים דקים לאפשרות של מלחמה מתקרבת. גם מסמכים שבנויים על השערות המשולבות במודיעין אמיתי, עם יכולת מרשימה להמחיש איפכא מסתברא לא מספיקים. אנחנו מחזיקים את קהיליית המודיעין כולה כדי שברגע האמת יידלקו שם אלפי נורות אזהרה. אם נדלקו רק עשר נורות אזהרה, כבר נכשלנו. אבל אם כבר נדלקו נורות אזהרה, כמו שקרה בלילה בין 6 ל־7 באוקטובר, אנחנו רוצים שהמערכות הללו יידעו לבחון אותן, ולא לנוח.
באותו לילה, האינדיקציות האלו של חמאס היו כה משמעותיות, שבסביבות 5 בבוקר מתקבלת שיחה ב־8200 מבכירים אחרים בקהיליית המודיעין שנחשפו למידע. שואלים מה קורה. הכל בסדר, עונים שם, נדבר בבוקר.
בבוקר החלה המלחמה.
מצה"ל נמסר בתגובה: "צה״ל נלחם בימים אלו בארגון הטרור הרצחני חמאס ברצועת עזה.צה״ל יערוך תחקיר מפורט ומעמיק בנושא לבירור הפרטים עד תום כשהמצב המבצעי יאפשר זאת, ויפרסם את ממצאיו לציבור".
