מ-12:50 דק' בריאיון של נתניהו ל-CNN
בראיון ל-CNN השבוע, כשנשאל אם עליו לקבל אחריות על מחדל 7 באוקטובר, ענה ראש הממשלה בנימין נתניהו בתהייה: האם שאלו שאלות אלה את נשיאי ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט לאחר המתקפה על פרל הארבור וג'ורג' בוש הבן לאחר פיגועי 11 בספטמבר? לכאורה, אנלוגיות היסטוריות ראויות מבחינתו, במיוחד בהתחשב בעובדה שהשניים הללו נבחרו לקדנציות נוספות לאחר האירועים (רוזוולט ב-1944, בוש הבן ב-2004). אלא שכפי שאנסה להסביר כאן, ההקבלה הזאת, כמו כל השוואה היסטורית, מעוותת חלק מהעובדות.
בזמן מתקפת הפתע על פרל הרבור בדצמבר 1941 לא הייתה לארה"ב מערכת מודיעין כפי שיש לה היום. למעשה, קהיליית הביון האמריקנית, ובמרכזה ה-CIA, נבנתה כלקח מהמתקפה היפנית. בימים ההם היא לא הפעילה מרגלים ביפן ולא הייתה טכנולוגיה שצפתה על האוקיינוס השקט. למודיעין של הצי האמריקני הייתה רק מחלקה קטנה שהתקשתה לפענח את הצופן הימי היפני. מבחינת מודיעינית, ארה"ב הייתה חירשת ועיוורת בכל הקשור למסעו של הצי היפני לעבר המפרץ בהוואי. בשום פנים אי אפשר להשוות זאת לתמונה המודיעינית של ישראל מול חמאס ב-6 באוקטובר.
מבחינה מדינית, בתחילת שנות ה-40 ניהלו האמריקנים מו"מ מול יפן על מנת שתפסיק את תוקפנותה במזרח אסיה. מחד, המגעים הללו היו אגרסיביים וכללו אמברגו נפט, אך מאידך הם נוהלו על ידי דרגים דיפלומטיים נמוכים, משום שתשומת הלב של הממשל בוושינגטון הייתה נתונה עדיין לחילוץ החברה האמריקנית מהשפל הכלכלי הגדול ולמתרחש באירופה. אמנם היו תוכניות למלחמה נגד יפן ("התוכנית הכתומה"), אבל היא לא הוגדרה אויב ישיר, אלא בעיקר איום על האינטרסים הכלכליים של ארה"ב באסיה. כאן דווקא אפשר למצוא דמיון למה שהתרחש בישראל: הקשב האסטרטגי של נתניהו היה מופנה לאיראן, ואילו העיסוק היומיומי שלו הוקדש לעניינים פוליטיים פנימיים כגון המהפכה המשפטית.
אירועי 11 בספטמבר מתאימים יותר להשוואה במיוחד בשל העובדה שבתקופה זו כבר הייתה לארה"ב מערכת מודיעינית משוכללת שנכשלה בזיהוי מוקדם של תכנון המתקפה. אבל גם האנלוגיה הזו לא יכולה לשרת את נתניהו. ראשית, בוש הבן מונה לנשיא רק כשמונה חודשים קודם לכן, בניגוד לכמעט עשור וחצי ברציפות במקרה שלנו. בנוסף, בוש לא עיצב קונספציה פייסנית-כלכלית מול ארגון אל-קאעידה שביצע את הפיגועים, אלא המשיך את מדיניות קודמו ביל קלינטון שנלחם בארגון.
נקודת הדמיון היחידה היא שכחודש לפני 11 בספטמבר קיבל בוש, כחלק מהתדרוך היומי, הערכה שלפיה אל-קאעידה שם לו למטרה לפגוע בקווי תעופה אמריקניים. בשום מקום לא נכתבה הערכה מודיעינית שצפתה חטיפת מטוסים ושימוש בהם כנשק התאבדות. החקירה בשנים הבאות זיהתה כשלים מודיעיניים רבים, כולל ממשק עבודה לא יעיל בין גופים שונים (ובעיקר העברת מידע בין ה-CIA ל-FBI), אך בשורה התחתונה - הנשיא בוש לא הזניח את האיומים שנשקפו מהארגון. לגבי ההתרעות שנתניהו קיבל או לא קיבל לגבי כוונות חמאס, הדיון כבר בעיצומו וייתכן שייבדק בוועדת חקירה ממלכתית.
ויש עוד הבדל שצריך לזכור: בשני המקרים הנ"ל, הציבור האמריקני התייצב מאחורי הנשיאים שלו. רוזוולט המשיך באותם ימים את "שיחות ליד האח", סדרת שידורי רדיו שהחלה בראשית כהונתו במקביל למשבר הכלכלי, ובמסגרתה דיבר ישירות אל העם האמריקני והרגיע אותו. התנהלותו של בוש אחרי פיגועי התאומים זיכתה אותו בשיעור התמיכה הציבורי הגבוה ביותר שלו זכה נשיא אמריקני מעולם. נתניהו, מנגד, ואף שמדובר בשלב זה בסקרים בלבד, נמצא בנקודת שפל בתמיכה הציבורית.
אנלוגיה היסטורית מפוקפקת אחרת שבה משתמשים בשבועות האחרונים, ורווחת בקרב פרשנים כפי שהיא פופולרית אצל גולשים ציניים ברשתות, גורסת ש"נתניהו רצה להיות צ'רצ'יל והתגלה כצ'מברלין". במה דברים אמורים?
ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברלין התפטר ב-1940 בעקבות פלישת גרמניה לצרפת וברקע ההאשמה שמדיניותו הפייסנית עודדה את תוקפנותו של היטלר מאז סיפוח חבל הסודטים וכיבוש צ'כוסלובקיה. אלא שמחקרים חדשים מצביעים על העובדה שאנגליה כלל לא הייתה מוכנה צבאית למלחמה ב-1938, ואת התקופה עד פרוץ מלחמת העולם ניצל צ'מברלין לחיזוק הצבא, ובמיוחד חיל האוויר, שלימים היה בעל תרומה מכרעת בקרב על בריטניה ובהדיפת גלי ההפצצה הגרמניים. תרומה זו היא שאפשרה למחליפו ווינסטון צ'רצ'יל להגיד את המשפט המפורסם: "מעולם בהיסטוריה האנושית לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך".
נקודת דמיון לישראל 2023 אפשר למצוא דווקא באקלים החברתי המסוים שבו פעל צ'מברלין. בבריטניה של סוף שנות ה-30, שהציבוריות והפוליטיקה שלה טרם התאוששו מהטראומה של מלחמת העולם הראשונה, שררה רוח פציפיסטית שהתנגדה למלחמה נוספת. סביר להניח שנתניהו, גם לו רצה, היה מתקשה לשכנע את הציבור בנחיצות הנחתת מכה מקדימה על חמאס ופתיחת מלחמה.
וממילא, התפטרותו של צ'מברלין נבעה בסופו של דבר משורה של כישלונות צבאיים שהעיקרי שבהם בניסיון לכבוש את צפון נורבגיה, מה שהוביל למשבר בממשלה ולמחאה אפילו מצד חבריו למפלגה השמרנית. המציאות הקשה שמולה ניצבה בריטניה חייבה ממשלת אחדות עם מפלגת הלייבור, אך זו התנתה את כניסתה לממשלה רק בהתפטרותו. צ'מברלין, שהבין את גודל השעה, הניח את המפתחות. בישראל קשה לדמיין בשלב כזה מהלך דומה.
ובכלל, דרושה התייחסות לאופן ה"צ'רצ'יליאני" שבו נתפס נתניהו בעבר בקרב חלק מהציבור בישראל, שראה בו מנהיג קשוח המסרב להתקפל או להתפשר בפני האויב. ווינסטון צ'רצ'יל כאמור נכנס לתפקיד ראש ממשלת בריטניה באחת משעותיה הקשות ביותר, עת עמדה לבדה מול גרמניה מקיץ 1940 (כניעת צרפת) ועד קיץ 1941 (הפלישה הגרמנית לברה"מ). באישיותו ובכריזמה שלו, יחד עם כישורי נאום מופלאים, הוא הצליח לאחד את הציבור ולהדוף את הניסיון הנאצי לחצות את התעלה. בישראל אוהבים לזכור אותו כמושיע העיקרי, אבל ההיסטוריה כמובן קצת יותר מורכבת.
כבר באמצע 1941, עוד לפני פרל הארבור, התייצבה ארה"ב לצד בריטניה וסייעה לה במשלוחי מזון ונשק. בהדרגה החלו אוניות הצי האמריקני ללוות שיירות בריטיות באוקיאנוס האטלנטי ואף להילחם מול צוללות גרמניות. תקופה זו, עד הצטרפותה הרשמית של ארה"ב, מכונה "המלחמה הלא מוכרזת". לאחר מכן, ההתגייסות האמריקנית הטוטאלית, יחד עם ההתאוששות הרוסית מאז קיץ 1943, הן שהביאו בסופו של דבר לניצחון על גרמניה הנאצית. אין בכך כדי לזלזל בחלקה של בריטניה במלחמת העולם השנייה, אבל פרופורציות ראוי שיהיו.
ד"ר טל טוביאחרי המלחמה, בבחירות 1945, הפסיד צ'רצ'יל למועמד הלייבור קלמנט אטלי, וחלק מהיסטוריונים מסבירים זאת בכך שהעם הבריטי ראה בו מנהיג לזמן מלחמה, אך לא כזה שיוכל לשקם את החברה והכלכלה בזמן שלום. לימים הוא חזר לקדנציה שנייה (1955-1951), אך היא אופיינה בדעיכה אישית במקביל לניהול מדיניות אנכרוניסטית שבמסגרתה ניסה להחזיר את בריטניה לגדולתה כמעצמת על. לבסוף, מסיבות רפואיות, פיזיות ומנטליות שלהן היה מודע, העביר צ'רצ'יל את מושכות השלטון לאנתוני אידן. ספק אם נתניהו היה חותם גם על החלק הזה בהשוואה.
שימוש באנלוגיות היסטוריות הוא בעייתי אם מנצלים את חוסר הידיעה של הקהל, ובמיוחד אם מעוותים את העובדות למען שיקולים פוליטיים. ההיסטוריה יכולה לספק הבנה מסוימת של ההווה או הכנה לעתיד, אך היא לא יכולה לצפות אותו. חקר ההיסטוריה אינו מדע אמפירי, ושימוש בהשוואות מסוג זה מחייב את השומע אותן להפעיל חוש ביקורתי וללמוד את העובדות.
- ד"ר טל טובי הוא מרצה בכיר במחלקה להיסטוריה כללית באוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
