התעוררנו הבוקר (שלישי) להודעה המצמררת על נפילתם אתמול של 21 לוחמי מילואים ברצועת עזה, המצטרפים לעוד עשרות רבות שנהרגו מאז 7 באוקטובר. רשימה ארוכה של אנשים שעזבו את בתיהם, משפחותיהם, מקומות עבודתם או לימודיהם, והקריבו את עצמם למען החברה הישראלית והגנת המדינה. מערך המילואים מתגלה בתקופה האחרונה במלוא תפארתו. הנופלים והמשרתים כולם מהווים פסיפס של החברה הישראלית התורמת, ובהתאם על החברה וצה"ל לטפל בהם כראוי ולהשיב להם ולו במעט על תרומתם הבלתי מותנית.
התוכניות המבצעיות של צה"ל מבוססות תמיד על משאבים קיימים: זמינות הכוחות, האמצעים (טנקים, מטוסים, חימושים), המודיעין, הלוגיסטיקה ועוד. אבל מערך המילואים הוא משאב שבו לא תמיד מתחשבים. במקרה זה, בדרך כלל ראשית מכינים את התוכנית המבצעית, לאחר מכן קובעים כמה כוחות מילואים (בנוסף לסדיר) דרושים לביצוע המשימה, ומודיעים ליחידות מתי יזדקקו להן. כך בנו בעבר את גרף התעסוקות וכך זה קורה לקראת 2024.
לאחר יותר משלושה חודשים שבהם חיילי המילואים מחוץ לבתיהם, חלקם בלחימה מתמשכת, החל צה"ל לשחרר יחידות. חלקן קיבלו צו לתקופה הקרובה ואחרות השתחררו עם אתראה לגיוס פעם אחת או יותר במהלך 2024, בהתאם להתפתחויות המבצעיות. וכפי שראינו, ישנם לא מעט אנשי מילואים שעדיין משרתים ללא צפי מדויק לשחרור.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• שוב לא למדנו את האויב
• למה חזרתי הביתה, כשמסביב עקבות הטבח
• בין מדינה פלסטינית לבין קצת גמישות
• מצאו תירוץ לפגוע בחברה הערבית
בואו נתאר מה עובר על חייל ביחידה לוחמת בעזה – שכבר איבדה חללים וספגה פצועים, חלקם חבריו הקרובים - שבמהלך 100 ויותר הימים האחרונים היה בחופשה בבית ליומיים רק פעם או פעמיים. החייל נשוי עם שלושה ילדים, עצמאי בתחום שירותי מחשוב, ובת זוגו שכירה בחברה קטנה. היא מפרגנת לבעלה הלוחם, מבינה את הצורך ומזדהה איתו, אבל היא בקושי ישנה בכל החודשים האחרונים, הן בגלל הילדים והן בגלל דאגה עצומה לבעלה שרק בשבוע שעבר יצא מעזה להלוויה של חבר שנהרג ומיד חזר ללחימה. היא בקושי מצליחה לעבוד כי בנוסף לדאגה היא צריכה לטפל בילדים ולדאוג לצורכי הבית. המעסיק מפרגן ומאד אמפתי כלפיה, אבל היא מרגישה שגם לו נגמרת הסבלנות עקב ההפסד הכלכלי שלו.
החייל עצמו רואה את אשתו על סף התמוטטות, ובנוסף הוא לחוץ כי העסק שלו לא מתפקד, אין לו הכנסה, והוא יודע שכאשר יחזור הוא ימצא שרוב הלקוחות מצאו אלטרנטיבות אחרות. ואז, לאחר שישתחרר ויסתגל לחיים האזרחיים ולמשפחתו, ולאחר שיקים את העסק מהקרשים, ואשתו תחזור לעצמה, הוא ייקרא שוב לפרק זמן ארוך נוסף של מילואים. בפועל הוא בעצם לא השתחרר, רק חזר לחופשה ארוכה. מהיכן, והאם בכלל, הוא ישאב את הכוחות לשוב ולהתגייס?
ובואו נחשוב על סטודנט צעיר באוניברסיטה שבה נפתחו הלימודים בתחילת ינואר, למשך שלושה שבועות, שלאחריהם יהיה שבוע חופש שבמהלכו המילואימניקים ישלימו את החומר החסר. זו תוכנית טובה למי שהשתחררו זמן לפני כן, אבל מה אם הסטודנט שלנו ישתחרר רק יומיים לפני תחילת השבוע המרוכז? האם לאחר שלושה חודשים בעזה הוא יצליח, כך בחטף בתוך יומיים, לעבור ממצב של לחימה לריכוז למשך שמונה שעות ביום? הסיכוי קטן, והוא עלול לאבד את הסמסטר. ומה אם הוא ייקרא שוב לשירות לאחר חודש או חודשיים של לימודים? גם במצב כזה הוא יפסיד את הסמסטר. מהיכן, והאם בכלל, הוא ימצא את הכוחות לשוב ולהתגייס? ומה עם הסטודנטים שלא משתחררים בינואר?
אלו רק שתי דוגמאות. לכל מגויס הסיפור שלו, לכל משפחה הסיפור שלה. אין מקרה אחד דומה לאחר. חלקם הקריבו את היקר מכל, חלקם נפגעו בגופם ורבים אחרים בנפשם. כשתושבי המדינה ישנים במיטותיהם הם ישנים ברצועת עזה כשנשק בידם. הם אלו שמגיע להם, לכולם, שהחברה הישראלית, צה"ל ורשויות המדינה יתגייסו למענם בכל מובן אפשרי.
ד"ר אריאל היימןבאדיבות מכון INSSלאחרונה אושרה בממשלה תוכנית בהיקף של תשעה מיליארד שקל לתגמול חיילי המילואים. זה יפה וראוי אך צריך גם שינוי דרמטי ביחס תוך הפליית המילואימניקים לטובה. הממשלה צריכה להקים גוף, בדומה למינהלת תקומה, שיטפל בכלל הנושאים הנוגעים להם. זה חייב להיות טיפול מותאם אישית, והמערכת צריכה לפנות אל החייל ביוזמתה ולמנוע ממנו את הבירוקרטיה. בעגה הצבאית, הטיפול צריך להיות "בדחיפה" לחייל, ולא "במשיכה" מייאשת שלו. וחשוב שכל זה יהיה מגובה בחקיקה ובתקציב מתאים ומשמעותי.
במקביל, צה"ל חייב להבין שמערך המילואים הוא משאב מוגבל ומתכלה, ושאת התוכניות המבצעיות צריך לבנות על בסיס המסוגלות של החיילים להמשיך ולהגיע גם בשנת 2024. מדינת ישראל וצה"ל חייבים שמערך המילואים ימשיך להתייצב ובמוטיבציה גבוהה לאורך כל תקופת המלחמה. לצורך כך על החברה, צה"ל והממשלה לטפל בכל הקשיים של המערך ביד רחבה ובפעילות מוסדרת וענפה כשפניה אל חיילי המילואים, תוך התייחסות אליהם כמשאב מוגבל ביותר. ביום קשה זה נרכין ראש לזכרם של הנופלים, ננשך שפתיים, ויחד כחברה נתמוך בלוחמים במילואים ובסדיר. לצערנו המלחמה לא תמה.
- תא"ל (מיל') ד"ר אריאל היימן היה קצין מילואים ראשי. כיום חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
