זה יכול לקרות כמעט לכל אחד ואחת מאיתנו.
רגע קטן של היסח דעת, שבעקבותיו תאונת דרכים קשה; עסק שהסתבך כלכלית; תגובה אלימה לסיטואציה מקרית ברחוב. שגיאה קשה, שלפתע משליכה את מי שרק אתמול היו אזרחים ישרי דרך, אל תוך מערבולת שעלולה להסתיים במקום שאליו אף אחד לא חולם להגיע: בית הסוהר.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בכל רגע נתון כלואים בישראל כ-14 אלף אסירים ואסירות. עבור רובם המכריע, לא מדובר בביקור ראשון מאחורי הסורגים: חלקם עבריינים מקצועיים שבחרו בחיי הפשע, אחרים כאלו שהלכו והידרדרו, ולא הצליחו לצאת בזמן מהמעגל. אבל כ-2,100 מתוך כלל הכלואים בארץ, הם אסירים בפעם הראשונה (הנתון איננו כולל אסירים ביטחוניים במאסר ראשון). ביניהם יש גם כאלו, שרגע אחד לפני שדלת המתכת נסגרה מאחוריהם, היו ישראלים נורמטיביים, ללא הרשעות, ללא חיכוך בפשע. הם פשוט עשו שגיאה, לעיתים חמורה מאוד; הורשעו כדין, נשלחו לרצות את עונשם, ולפתע מצאו את עצמם בתא אחד עם כמה מהאנשים המסוכנים, האפלים והאלימים ביותר בישראל. ועכשיו מה עושים?
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אז שאלנו שלושה אסירים ואסירה אחת כאלה על חוויית המאסר הראשונה (והאחרונה) שלהם. נאמר מיד: הנה מה שלא תקראו בכתבה הזו – הצטדקות. היום הארבעה משוחררים, אף אחד מהם לא חזר לכלא. כולם מבינים שהמאסר הגיע להם בצדק, כולם מודים שעשו טעות גדולה, לכולם ברור שחטאו ופשעו, ושיש גם קורבנות למעשיהם. אף אחד מהם גם לא מבקש שתרחמו עליו. אבל אחרי שעונשם נגזר בבית המשפט, הם מצאו את עצמם בתוך יקום אלטרנטיבי, שונה לחלוטין מזה שמתחולל באזרחות, עם חוקים, קודים ומצבי קיצון מטורפים, שמעולם לא נתקלו בהם. ומרגע זה הבינו שיש רק שתי אופציות: או שאיכשהו הם גומרים את המאסר הזה - או שהוא גומר אותם. וזה מה שקרה להם שם:
אלקנה ברכיהו, 32, מחנך בתיכון "דעת משה" בתל־אביב, מתגורר בפרדס חנה, נשוי לעדי ואב לשניים. עקב אי־מתן זכות קדימה גרם לתאונת דרכים קשה, במהלכה נהרגה אישה. נידון ל־12 חודשי מאסר. ריצה כחצי שנת מאסר באגף 5 ובאגף 4 של כלא גבעון (רמלה).
"כשהתאונה קרתה, הייתי בן 26, נשוי פלוס אחד. עושה מילואים, משלם מסים, בן אדם נורמטיבי. בשלב מוקדם לקחתי אחריות, ובקשתי מהשופט הייתה: 'רק לא כלא'. מבחינתי זה היה מקום מפוקפק, עם אנשים קשים ותנאים קשים. חותמת סופית לעובדה שאני עבריין".
איך נראה הלילה האחרון בבית לפני הכלא?
"נכנסתי ב־17 במרץ 2019, הבן הגדול שלי היה בן ארבע וחצי והקטן בן שנה וחצי. ממש התלבטנו מה נכון לספר להם. רוב האסירים מספרים שאבא בחו"ל או בעבודה, אבל אנשי מקצוע אמרו לנו שהכי טוב לומר את האמת. הסברנו שאבא עשה טעות והוא צריך לקבל עונש ולשבת בכלא. ואז הילד הלך לכל החברים בגן ואמר, 'אתם יודעים, אבא שלי הולך לשבת בכלא'. לקח זמן עד שהוא הבין מה זה אומר.
"בלילה האחרון ארזנו את הדברים, לפי הרשימה של השב"ס. ממילא אסור להביא משחת שיניים, מברשת שיניים, דאודורנט, שמיכה וכרית, מחשש להברחות סמים. רק כמה זוגות מכנסיים וחולצות, תחתונים, גופיות ומצעים. אבא שלי ליווה אותי עד שער הברזל. נופפתי לו לשלום בתחושה קשה. דלת הברזל הכחולה נפתחה, ונכנסתי פנימה.
"הדבר הראשון שלוקחים ממך זה את תעודת הזהות, וזה היה סימבולי. עד עכשיו הייתי אזרח במדינת ישראל, ועכשיו אני אזרח במדינה אחרת, מדינת שב"ס. פגשתי רופא, עו"סית וקצין מודיעין, והכניסו אותי לתא המתנה קטן, 2X2, חשוך, מיטת דרגש. בקצה החדר היה בור 'בול פגיעה' וזה עשה לי ממש רע. שנייה אחרי זה, אני שומע צליל שיחזור עוד הרבה פעמים: שקשוק מפתחות ונעילת התאים. הייתי בן 29, ולהיות כמו אוגר או תוכי בכלוב יצר בי תחושה קשה, וגם הרבה שאלות: מתי פותחים לי? מתי ייתנו לי לאכול? פתאום כל הרגשות התנקזו לרגע אחד שבו אני כלוא, לבד, וצריך להתמודד מול עצמי. זה היה רגע שבירה קשה. התחלתי לבכות. ובדיוק אז, כשאני מנגב את הדמעות, קלטתי מעליי מצלמות מכוונות לפנים שלי. לא ידעתי שזה תא מנוטר 24/7, כדי שהאסיר לא יפגע בעצמו. התפדחתי. לא ידעתי כמה אנשים צפו בי ברגעים הראשונים בכלא".
איפה שובצת בסוף?
"אסירים מחולקים לפי רמות סיכון. אסירי תעבורה מסווגים כרמה נמוכה. אני הייתי בתא עם עוד שני אסירים, וזה נחשב דה־לוקס. כשהגעתי לאגף, התאים היו פתוחים. אסירים באו ויצאו מכל עבר, הסתכלו עליי במבטים מוזרים. הסוהר אמר, 'יאללה, כנס לאיזה תא'. חשבתי: איך אני אבחר? אולי יהיה שם פדופיל או רוצח? בסוף ניגש אליי אסיר, אמר: 'בוא אחריי', ולקח אותי לתא 13. לא ידעתי אם אפשר לסמוך עליו, אבל הלכתי איתו. עד היום אני לא יודע על מה הוא יושב. בתא היו שש מיטות, שלושה זוגות של קומתיים. אותו בחור הצביע על מיטה תחתונה, ואמר: 'זו שלך'. לא התווכחתי. בתא שלי היה טרור רצחני של ניקיון, אז לא היו בו מקקים או 'בָקְְבָקים', שזה פרעושים קטנים, כמו אצל כולם".
אלקנה ברכיהו: "האסיר הוותיק והקשוח הוא זה שמחליט מה רואים בטלוויזיה, בעל הכוח הוא בעל השלט. אז היינו רואים 'חתונה ממבט ראשון' ו'האח הגדול'. בחתונמי היה ממש פרלמנט: 'ההוא מסכן', 'ההיא נפלה בפח'. ממש מנתחים כל זוג. הם אמרו שהלוואי שיכניסו אסיר לשעבר לתוכנית, ואמרו שזה טוב להפקה"
חווית אלימות?
"יש רגעים שאתה נקלע למצבי לחץ שבחיים לא היית נתקל בהם בחוץ. הייתי באגף של אסירי עבודה, ובתחילה שובצתי למטבח, שם יש הרבה דינמיקות. את הסכינים מרחיקים מהאסירים, אבל יש רגעים של איום. היה מישהו שכל הזמן העיר ונתן פקודות, וברגע שלא סרת למרותו היה מאיים: 'אתה לא רוצה להסתבך איתי', 'לא כדאי לך להכיר אותי'. יום אחד, כשעניתי לו ברוב חוצפתי, הסבירו לי: 'אל תסתבך איתו, בחוץ הוא עבריין כבד. תשלים איתו, תן לו יד, תתנצל והכל יהיה בסדר'. וככה למדתי שבכלא לפעמים צריך לשתוק. פה זה לא הבית".
מה הכלל הראשון שלמדת?
"שלא שואלים אף אחד על מה הוא יושב, ולא שואלים כמה זמן נשאר לך, אבל אנשים מספרים ותמיד יש רכילויות. האסירים הם לא טיפשים. הם מריחים אותך. אם תנסה לבוא אליהם בעקיפין בשביל מידע, הם יעלו עליך בשנייה. הם מבינים מצוין בבני אדם. לפי מה שהבנתי, היה רוצח אחד באגף. וגם לא מעט סוחרי סמים, עבירות אלימות, שוד, פריצה. היה עוד מישהו שישב על תאונת דרכים. והיה בינינו שיח".
מה עוד למדת?
"שיש אסירים רגישים לכבוד. אם לא תגיד לו 'בוקר טוב', הוא יתפוצץ עליך: 'אתה רוצה להסתבך איתי? תגיד לי בוקר טוב'. ויש גם שפה שהייתי צריך ללמוד. המילה 'גב' זה שם קוד להגנה בכלא. 'יש לך גב'. 'קארד' זה כרטיס חיוג שאיתו מדברים בטלפון. ואיך יודעים מי האסיר הוותיק והקשוח? הוא זה שמחליט מה רואים בטלוויזיה. בעל הכוח הוא בעל השלט".
ומה היו רואים?
"היינו רואים 'חתונה ממבט ראשון' ו'האח הגדול'. בחתונמי היה ממש פרלמנט: 'ההוא מסכן', 'ההיא נפלה בפח'. ממש מנתחים כל זוג. הם אמרו שהלוואי שיכניסו אסיר לשעבר לתוכנית, ואמרו שזה טוב להפקה".
על מה מדברים חוץ מזה?
"בערב, לפני כיבוי אורות, יושבים בתאים ומתחילה שיחה על פוליטיקה, המשפחה שבבית, חוויות מהעבר. מאוד עניין אותי לשמוע על הילדות שלהם, איפה גדלו, על המשפחות והילדים. ככל שהתחברתי, החבר'ה נתנו בי אמון. הרבה גדלו בבתים קשים, סיפורים על סמים, התעללות. אנשים שהפסיקו ללמוד בכיתה ג' או ה'. אותי לא עניין איפה הם נכשלו, אלא איפה המערכת נכשלה. היום אני מחנך בבית ספר של נוער חרדי בסיכון, שנשר ממסגרות, ואחד הדברים שרציתי זה לעשות את העבודה שהרגשתי שפוספסה אצל החבר'ה שפגשתי בכלא".
רגעים קשים?
"הביקור של ילדיי בכלא. בחמש הדקות הראשונות והאחרונות של הביקור, אתה יכול להחזיק את הילדים על הידיים, בשאר הזמן צריך לשמור על הפרדה. בעיקר חששתי על הילדים, שיראו אותי לבוש כתום, וזה ייצרב להם כטראומה. לקראת המפגש הייתי מתוח, רעדתי. ואז הבן שלי נכנס, רץ אליי והתחיל לצחוק ולהגיד: 'אבא גזר'. ולא הבנתי. אחר כך סיפרו לי שאחת הסוהרות אמרה להם: 'עוד מעט תפגשו את אבא, ואבא התחפש לגזר'. אני אפילו לא יודע מי זו כדי להגיד לה תודה".
ניסית להיפגש עם משפחת ההרוגה?
"רציתי. במהלך המשפט היינו בתוכנית צדק מאחה, שבה מנסים להפגיש בין הפוגע לקורבן. לצערי הם בחרו לפרוש ולא לפגוש אותי. הרבה פעמים חשבתי לעצמי: למה היא ולא אני".
ספר על הלילה האחרון שלך בכלא.
"יש מנהג של אסירים שבלילה האחרון כל הרכוש שהיה לך בכלא, נוהגים לחלק או לשרוף. אז חילקתי הכל, חוץ מדבר אחד".
מה?
"אמא שלי קנתה לי מחברת צהובה, פנקס כזה, וכתבתי יומן שבו תיארתי את התובנות והחוויות בכלא. אז בלילה האחרון כתבתי את השורות האחרונות ביומן, ואמרתי שאני לא רוצה לשרוף את החוויה הזו. התאונה היא חור שחור שאני לא רוצה לחזור אליו, אבל הכלא הוא חוויית חיים מלמדת שאני לוקח הלאה.
"היומן שכתבתי בכלא הפך לספר שיצא בימים אלה, בשם 'אל תמהר לעבור'. מבחינתי, הכלא היה חוויה חזקה, סוג של ריפוי ממרוץ החיים שבחוץ. חצי שנה בלי טלפון, ווטסאפים, מיילים. עברתי סוג של גמילה ולא רציתי לאבד את ההישג. חזרתי להעריך כל דקה שיש לי עם אשתי והילדים. הכלא הכריח אותי לחשוב על סדר עדיפויות, לתת זכות קדימה לדברים החשובים לי בחיים. בנוסף, אני מעביר הרצאות לבני נוער ולמבוגרים על זהירות בדרכים, על תשומת לב, ועל היכולת להיות בתוך הרגע".
אמיר (שם בדוי), בן 55, נשוי בשנית ואב לילדות, עבד בתחום ההשקעות. שוק ההון. נשפט בגין שימוש במידע פנים, הורשע ונידון ל־30 חודשי מאסר. ריצה 14 חודשים בכלא חרמון.
"לפני הכלא הייתי אדם מאוד עשיר. כשהשתחררתי, לא היה לי כסף לקנות קורנפלקס. ואז אתה שואל את עצמך, למה זה מגיע לי כל הדבר הזה? אבל היום אני במקום שבו אני מסוגל לומר לעצמי שבסופו של דבר, המאסר עשה לי גם הרבה דברים טובים. לוקח זמן להבין ולקבל פרספקטיבה של שנים אחורה".
איך התכוננת למאסר?
"הייתי מאוד בפאניקה, אז נפגשתי עם שני אנשים שישבו בכלא ושמעתי מהם איך זה".
מה הם אמרו לך?
"דברים טובים. הם רצו לעודד אותי, תיארו את המקום, הסבירו לי שזה כלא פתוח, שאתה יכול להסתובב ואין אלימות, והסוהרים בסדר. שיש שם גם אנשים טובים, לאיזה אנשים כדאי להתחבר ואיזה כבר יחכו לי ויעזרו לי להתאקלם".
מה הכוונה "אנשים טובים בכלא"?
"כל פעם שמישהו מגיע לכלא, אז יש אנשים מבחוץ שדואגים שאנשים מהמיליה שלו יקבלו את פניו. כשהגעתי לחרמון, היו שם כמה אנשים משוק ההון שידעו שאני מגיע ועזרו לי".
מה אמרת למשפחה?
"הבנות לקחו את זה מאוד־מאוד קשה. זה נחת עליהן, הן בכו מאוד. יש הרבה אסירים שבוחרים לשקר לילדים, מעדיפים לומר שאבא נוסע לחופשה ארוכה. היה איתי מישהו בתא שסיפר לילד הקטן שלו שהוא נוסע לסין, ובכל חופשה שלו בבית הם עשו כאילו שהוא מביא מתנות מסין. אבל בסוף זה מתגלה וזה הכי גרוע שיש".
אתה זוכר את הלילה האחרון בבית לפני הכניסה לכלא?
"לא. הדבר היחיד שאני זוכר זה את הנסיעה לכלא. הכלא הוא הסוף של התהליך, אז הרבה פעמים אתה כבר רוצה לגמור עם זה, כי כל מה שקורה עד הכניסה לכלא זה החרא הגדול. אני חייב להגיד שכשהגעתי לכלא, ביומיים הראשונים הייתי בהיי מטורף. אמרתי לעצמי, 'וואו, זה לא נורא'. אבל יש הרבה אנשים שנכלאים ונכנסים לדיכאון חודשים ארוכים. גם הרבה אנשים נכנסים לכלא ומשמינים מהדיכאון, אוכלים ממתקים. אז זה אינדיבידואלי. אני אגיד לך משהו שהוא בלתי נתפס: יש רגעים קשים בכלא, לא אגיד שלא, אבל כל דבר זה החלטה בחיים. והחלטתי שאני לא עושה מהכלא אירוע. אז המון ספרים, ספורט, והרי התחתנתי בכלא! בביקור החמישי או השישי ביקשתי את היד של בת הזוג שלי, ובביקור הראשון שלי התחתנו בבית באירוע קטן".
ומה אשתך עשתה כל הזמן הזה?
"ישבה בבית, חיכתה לי".
לא פשוט.
"בדיעבד היא סיפרה לי שאחרי שהקפיצה אותי לכלא בפעם הראשונה, כל הדרך חזרה היא בכתה. אחרי חודש מאסר היא אמרה לי, 'שמע, אתה לא האסיר היחיד פה, אני גם אסירה'. היא לקחה את זה מאוד קשה, אבל היא פשוט הייתה שם בשבילי".
אתה זוכר את הלילה הראשון בתא?
"הכניסו אותי לחדר עם בחור מהמגזר, שקיבל שמונה שנים על הברחת סמים בגבול לבנון. בחור טוב. היינו ב'שרוול', זה אזור שהיו בו מלא אנשים שמעשנים כל הזמן, ולי היה נורא קשה עם זה וסבלתי כל הלילה, וכמובן שלא ישנתי. בשבוע הראשון בכלא אתה בסוג של חוסר מנוחה, כי אתה לא יודע את מקומך. בלילה, הכלא מאוד שקט, אין קולות. רק ריח תמידי של סיגריות. אתה עובר מבית יפה לכלא, מקלחות מגעילות, חדרים מגעילים, מיטות מגעילות. צימר, זה לא".
מה היה סדר היום שלך בכלא?
"קם בחמש, עושה התעמלות. מתקלח. בשש השכמה רשמית, הולך לבית כנסת, שבע וחצי ארוחת בוקר. בשמונה הייתי במדרשה בבית הכנסת, לומד עד 12 וחצי, יורד לחדר מאחת עד ארבע, לפעמים ישן או קורא. בשש אוכל ארוחת ערב עם החבר'ה, אחרי זה טלפונים, ובשמונה וחצי כבר הייתי הולך לישון. הייתי ישן הרבה מאוד בכלא, עד היום זה רודף אותי".
"אמיר": "יש הרבה אסירים שבוחרים לשקר לילדים שלהם, מעדיפים לומר שאבא נוסע לחופשה ארוכה. היה איתי מישהו בתא שסיפר לילד הקטן שלו שהוא נוסע לסין, ובכל חופשה שלו בבית הם עשו כאילו שהוא מביא מתנות מסין. אבל בסוף זה מתגלה, וזה הכי גרוע שיש"
מה היה התאקל הראשון שלך עם אסיר?
"לא היו לי תאקלים. אני נקטתי מדיניות של 'אתה צודק'. כל מי שהיה מתעצבן עליי, ישר הייתי אומר לו שהוא צודק. יום אחד היה טלפון פנוי והתחלתי לדבר, פתאום בא אליי איזה ערס ומתחיל לצעוק עליי, 'אני הייתי פה! לקחת לי אותו', אז אמרתי לו, 'אתה צודק, קח'. הוא היה בהלם. ככה הייתי מתנהג וזה היה מדהים, הם לא יודעים איך לאכול את זה. אני זוכר שהיה איזה בן של ראש ארגון פשע, שקיבל כמה שנים על הרג, ולא ידעתי שהוא הבן־של. יום אחד עמדנו בתור בחדר האוכל, ואת יודעת, אני נראה כזה מבוגר ואיש העולם הגדול. ואז הוא אומר לי, 'שמע, בכלא אחר היו נותנים לך מכות'. אמרתי לו, 'אתה טועה, בכלא קשה אני הייתי מס' 2 של האיש הכי חזק', ואז הוא אמר לי, 'וואלה אתה צודק', ונהיינו החברים הכי טובים".
אתה באמת מאמין במה שאמרת לו?
"כן, כי אני בא מעולם של פיננסים וניהול, תמיד תראי בסרטים - מי זה המספר 2? היועץ הכלכלי האסטרטגי. גם בסרט 'הסנדק', תמיד הבנקאים הם מספר 2".
איימו עליך? ראית אלימות?
"פעם אחת, מישהו איבד עשתונות והרביץ לאסיר אחר. אבל זה דבר נדיר".
מה למדת מהר בכלא?
"מאיזה אנשים להתרחק. לפני הכלא הייתי אדם מאוד חברותי, חבר של כולם. מאז שהשתחררתי מהכלא אני לא חבר של אף אחד, רק של אשתי והילדות. לא רוצה חברים. בזבוז זמן, טוב לי להיות רק עם אשתי. בכלא, בכוח אתה לומד לא להיות חבר של כולם, אתה לא יכול, כי יש שם נוכלים, אנשים שקרנים, שאין לך מה לעשות עם זה, מחלות נפש. את לא יכולה להיות חברה של מישהו שמספר לך שהוא עשה עבירת סייבר, ואז את מגלה שלמעשה הוא מתחזה לסגן אלוף בצבא וגונב כספים מקשישים".
מה טאבו בכלא?
"להיות הומו. פעם אחת יצאתי לריצה ושמתי טייץ, תפס אותי מישהו במסדרון שאמר לי, 'אתה לא יכול להסתובב פה ככה'. אמרתי לו, 'אני לא מבין כל מדינת ישראל רצה ככה', הוא אומר לי, 'לא מה פתאום זה של הומואים'. בורות מטורפת. הייתי בשוק".
אתה זוכר את היום האחרון?
"קמתי בחמש בבוקר, שמתי אוזניות, והשיר הראשון שהתנגן ברדיו היה Coming Home. אשתי חיכתה לי שעתיים לפני כבר בכניסה. הרגשתי אושר עצום, ענק. אין לתאר את זה. אני מרצה היום על התקופה הזו, וחש שהמאסר חיזק מאוד את הקשר עם הבנות שלי, ושאשתי היא המתנה שלי. בכלא, החיבור בינינו רק התחזק".
והדבר הראשון כשיצאת?
"אספרסו. הרי בכלא אין את זה".
זיוה יצחק, בת 62, גרושה, אמא לילדים וסבתא לנכדים, תושבת השרון. הורשעה בעבירות מע"מ לאחר הסתבכות כלכלית, ונידונה לשמונה חודשי מאסר, מתוכם ריצתה ארבעה חודשים באגפים שונים בכלא נווה תרצה.
"בכלא תחושת הזמן נעלמת. הייתי ארבעה חודשים וארבעה ימים, ולי זה נראה כמו 4,000 שנה".
איך היה הלילה האחרון לפני המאסר?
"לילה שכולו חוסר ודאות. את לא יודעת מה יהיה איתך, מה יקרה כשהדלת תיסגר אחרייך. חיפשתי באינטרנט תמונות כדי ללמוד מה הולך לקרות לי, ולא מצאתי כלום. אירגנתי לי דברים אישיים שמצאתי לנכון להביא: בגדים, לבנים, מוצרי היגיינה נשית, שמפו, מרכך... בסוף לא נתנו לי להכניס אותם בכלל. הבאתי ספר שירים שכתבתי, גם אותו לא נתנו לי להכניס.
"ביום ראשון בבוקר, לפני ההתייצבות, אבא שלי אמר לי, 'תיכנסי לכלא בראש מורם. את לא גנבת, את רק חייבת'. באחת בצהריים נכנסתי לבית המעצר קישון, והתחלתי את הסיוט בן 129 יום. התחושה הראשונית היא בעיקר השפלה. מתחילים לספור לך כמה תחתונים הבאת וכמה חזיות, ואז לוקחים את התכולה ושמים בניילון שחור, של פחי זבל. מצלמים ונותנים לך מספר אסיר. אין יותר תעודת זהות. היא לא קיימת. ואז סוהרת אמרה לי, 'זיוה, אני מצטערת, אני חייבת לאזוק אותך'. זה היה נוראי, משפיל, ובעיקר כאב בידיים. ואיך תחזיקי את השקית השחורה עם התחתונים?"
זיוה יצחק: "בלילה הראשון פתאום קפצתי בבהלה, הרגשתי שמישהו מתיישב עליי. זו אסירה שהייתה איתי. היא ביקשה סליחה, וקמה. שאלתי: למה את פה? והיא ענתה שנתנה לבעלה פטיש בראש. אחרי זה כבר לא שאלתי יותר כלום"
ואז מגיע הלילה הראשון.
"שאותו העברתי בקישון, באגף נשים ונוער. בדרך לתא שמעתי צרחות, 'בואי, תביאי אותה לכאן!'. פרצתי בבכי. כשהכניסו אותי לתא, חשכו עיניי. מולי עמדה מישהי חצי עירומה, בתחתונים ובחזיה, וסביבה קליפות ביצים, קופסאות ריבה, הכל זרוק, טינופת. ברגליים היו לה פצעים, בורות, הכל בסגול־שחור־אדום. כנראה נרקומנית קשה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. היא, מצידה, החליטה שאני משת"פית. מרוב בהלה אפילו לא קלטתי שיש עוד מישהי בתא. הייתה שם מישהי קטנה וצנומה, ערבייה, שאמרה לי 'תשבי, תשבי', וכדי להרגיע את המטורפת, התחילה לשיר לה בערבית. אחר כך הבנתי שאותה זמרת קטנטנה הרגה מישהו עם סלע.
"ואז באה הסוהרת ואמרה, 'אני מעבירה אותך לתא אחר, בואי'. שם, באיזשהו שלב, הצלחתי להירדם, אבל פתאום קפצתי בבהלה, הרגשתי שמישהו מתיישב עליי. זו אסירה שהייתה איתי. היא ביקשה סליחה, וקמה. שאלתי: למה את פה? והיא ענתה שנתנה לבעלה פטיש בראש. אחרי זה כבר לא שאלתי יותר כלום".
ומתי הגעת לנווה תרצה?
"למחרת. שוב הלם. כלא זה קן צרעות רוחש. קודם כל כי הן בנות ומשועממות, והזמן לא עובר. בכלא את לא בטוחה, אין מי שמגן עליך. את בין פושעות, מטורפות, מסוממות. השקט מופר בשבריר של שנייה. מכות, כיסאות עפים, משיכות של שערות. גניבות. באגף א' הייתה אחת שרצחה שני גברים, והיא רבה עם מישהי, משכה לה בשיער ואמרה, 'בואי אראה לך איך מורידים בן אדם'. אסירות הולכות מכות עם סוהרים. את שומעת צרחות, הרעשים לא מפסיקים, אין טיפה של פרטיות. אוכל זוועתי. שבועיים וחצי הייתי באגף מעבר, ממנו שובצתי לאגף א' ולאחר מכן לאגף סביון".
עם מי היית בתא?
"עם מישהי שרצחה, ושנייה שהרגה תוך כדי נסיעה בשכרות. בכלא היא אימצה חתולה, גוצ'ה, שכל היום טיילה בתא לצד ג'וקים בכמויות, מכל הגדלים והמינים. השלישית הייתה מסוממת, גמורה עם תעודות, שבאמצע הלילה מתעוררת, מדליקה סיגריה, ואת מפחדת שכל התא יישרף. לכל תא נותנים שני מאווררים, ומי שיושבת יותר זמן, המאוורר עליה. וכל השאר? תמותו מחום. כשיצאו לי פצעונים בעורף מהחום, השמיצו שיש לי כינים ויום אחד מישהי שפכה לי על הראש, בהפתעה, חומר נגד כינים. הבנתי שאסור לי להתעסק עם אף אחת, כי האלימות מופנית אלייך כל הזמן".
כל הזמן?
"יש רגעים של חמלה. אי־אפשר שלא. אבל כשהייתי בוכה, האסירות היו מתנפלות עליי ואומרות, 'מה את בוכה, את באת לקפה ועוגה ותכף הולכת'. מארי פיזם הייתה לידי בתא, אולגה בוריסוב, שרצחה את בנה בים, הייתה איתי בתא. בכלא הבנתי שהנשים הללו עברו חיים לא פשוטים ולא טופלו, והגיעו למקומות קשים מתוך חולי, כי אין חיה כזו אמא שרוצחת את הילד שלה. מיכל אלוני, שרצחה את שתי הבנות שלה, הייתה הולכת ומדברת איתן. קוראת להן, אומרת: 'אמא שמה אתכן במקום הכי מוגן, אף אחד לא יפגע בכן'. מיכל גמרה אותי. היא כל כך אומללה. אפילו שמתי לה כסף בקנטינה כי אין מי שייתן לה. הייתה שם אסירה, חולת סרטן סופני, שהייתה מתיישבת לידי ומבקשת שאקרא לה שוב ושוב שיר מסוים שכתבתי, והסבירה שהוא עושה לה טוב. יום אחד שאלתי אותה: 'למה את כאן? מה את עושה בחיים?' היא ענתה שהיא רואת חשבון. את מדמיינת עבירה כלכלית, ואז קיבלתי את הבומבה: מתברר שהיא רצחה את אמא שלה במכות פטיש. הייתה שם אחת שרצחה תינוק לא שלה. כיבסה אותו במכונת כביסה. מפלצת אדם, שגם ככה הייתה רעה".
היו לך שם חברות?
"מפתה לחשוב שאת חשובה למישהו, אבל ממש לא. כולן רואות את האינטרסים של עצמן. זה לא מקום של חברויות".
מה לגבי ביקורים?
"בהתחלה היו לי ביקורים. שלוש פעמים ראשונות דרך זכוכית, ואחר כך פעמיים, או שלוש, פנים מול פנים. בהמשך ביקשתי מילדיי שלא להגיע. המאסר השפיע על המשפחה המורחבת שלי רע מאוד. אני חושבת שהם אפילו התביישו בי. הייתי סמל, דומיננטית, ופתאום את בכלא".
תחושה קשה.
"בכלא ירדתי 16 קילו בארבעה חודשים. 100 פעם ביום הייתי מבקשת מאלוהים שייקח אותי. אחרי השחרור רציתי פעמיים להתאבד. פעם אחת סידרתי את כל הכדורים וחברה עצרה אותי, ופעם שנייה רציתי להידרס על ידי משאית. אבל אז התחלתי טיפול וכדורים וזה הרים אותי".
אז איך בכל זאת שרדת?
"הדבר היחיד שהותיר אותי שפויה זו הכתיבה. בכלא נולד הספר 'המספר הזוכה', שהוא תיעוד בזמן אמת של כל הדמויות שפגשתי; וספר ילדים שנולד מתוך הגעגועים שלי לנכדתי הבכורה, שעזבתי בגיל שבעה חודשים".
זוכרת את הלילה האחרון לפני השחרור?
"בוודאי. הלילה האחרון בכלא היה הקשה בחיי. אבא שלי היה על ערש דווי, ובמקביל חיכיתי לקיצור העונש ולחנינה מהנשיא. אבי נפטר יום לפני החנינה, מבלי שהספקתי להיפרד ממנו. חיכו לי להלוויה ונפרדתי ממנו בחדר הטהרה".
ומאז?
"יצאתי מהכלא מרוסקת. שלוש שנים מהשחרור החלטתי להוציא את הספר. זיוה האסירה מתה. היום אני סופרת, מתפרנסת מהרצאות וממכירת שמונת ספריי".
ט"מ, בן 37, נשוי ואב לשניים, מצפון הארץ. מתנדב עם נוער בסיכון ואנשים עם מוגבלויות, בעל טור במקומון. מתחיל לימודי תואר ראשון בתקשורת ועיתונות. כשהיה חייל בסדיר, תחת השפעת אלכוהול, איים ושדד את אחד משכניו. נידון למאסר של שנתיים וחצי, אותו ריצה במלואו באגף 1 בכלא צלמון ובאגף 4 בכלא חרמון.
"כלא זה עולם שלם. עולם של רוצחים. אם בחוץ אנחנו חיים עם חוקים, שם זה עולם אחר, עם חוקים משלו. אם את לא יודעת את הקודים, את תשתגעי".
איזה חוקים, למשל?
"לשמור על הפה שלך. לתפוס פינה. לא להראות שאתה פראייר אבל גם לא להיות כוכב. ראיתי מולי אנשים שמסניפים, אדם שזרק מים רותחים על הפנים של מישהו, אנשים שחתכו להם את הפנים בסכין גילוח, על שטויות. ריב על עגבנייה או בצל. היו שם אנשים מזעזעים. אחד מהם עבד בחברה קדישא ואנס גופות של בחורות שהביאו לטהרה. נגעלתי ממנו. הייתי אומר: מה המעשה שלי מול שלו? הכל יחסי. חייתי לצד אנשים שאנסו ילדים, או את הנשים שלהם. הרגו, רצחו. דווקא שם הרגשתי שאני לא כזה ושיש לי הזדמנות לקום מחדש על הרגליים".
מפחיד.
"בכלא את חיה בפחד תמידי, ועושה הרבה דברים כדי לברוח ממנו. מבחוץ הייתי אבן. שמים אותך בתא עם מישהו שלא רוצה אותך, הוא רוצה מישהו אחר. ואז הוא עושה לך דווקא. לריב איתך, להתווכח. 'למה לא שטפת את הכוס שלך'. זה סיר לחץ".
איך היית מתאר את השגרה?
"אוכל מגעיל שגם בשבילו צריך לריב. תור לטלפון זו מלחמה. בכלא חרמון פגשתי הרבה מפורסמים. חנן גולדבלט, אברהם הירשזון ישב איתי באותו אגף. הוא היה מבקש מאיתנו סיגריות. אמרתי לו: 'אתה יושב על 15 מיליון ואין לך סיגריות?"
היו אירועים אלימים?
"בחרמון היה בחור רוסי שניסה לסנג'ר אותי שאשטוף לו את התחתונים. הרגשתי שאין לי ברירה, הרבצתי לו. שלחו אותי להפרדות".
איך זה הרגיש?
"כאילו חזרתי להתחלה. אבל נכנסתי לטיפול, עשיתי חשבון נפש, ובמקביל קיבלתי תפקידים שהראו שמאמינים בי. הייתי אחראי משמעת, הייתי תומך אסירים חדשים, עבדתי בקנטינה. חרמון זה כמו בית ספר, כל דבר שאת עושה לא נכון, רושמים עלייך פתק ונותנים לך מטלה. לנקות את החדר, את השירותים, את 'השרוול', שזה שביל בין החדרים. לשבת בחדר יומיים עם מחברת ועט, זה עונש מאוד קשה. כי זה לעשות חשבון נפש. אני הייתי אמיתי ולכן לא חזרתי לשם".
איך נראו החיים שאחרי הכלא?
"אחרי שהשתחררתי יצאתי עם פחדים וחרדות. לא הייתי מסוגל להרים את העיניים. הסתכלו עליי בצורה מגעילה, אפילו חברים הכי קרובים. בסוף עזבתי את היישוב שלי, התחתנתי עם אישה משכילה ממקום אחר. רציתי להראות לכולם שהשתניתי. היום אני נחשב למשפיען פוליטי, אפילו רצו אותי במפלגה המקומית וסירבתי. נשארו לי שמונה שנים למחיקה של הרישום הפלילי, ואני מחכה לחנינה מהנשיא. התואר שאני מתחיל עכשיו הוא מה שחלמתי עליו כל חיי. המטרה שלי היא להמשיך להתנדב עם אנשים בסיכון, להסביר להם מה עברתי, ואחר כך לעמוד מול קהל גדול ולספר את הסיפור שלי. היום אני מתחיל לסגור מעגל: אני במקרה גר לא רחוק מהכלא, וכותב טור במקומון שבו דווח על המעשים שלי".
