"אני זוכרת את הכניסה שלנו לעיר. פשוט אמרתי לאמא - הם הולכים לענות אותי, הם הולכים לאנוס אותי. אבל לא באמת הבנתי, ונראה לי שגם הם לא הבינו, היו אאוט כזה. אמרו לי שעוד כמה ימים אני בבית, כאילו יום שלישי את הולכת הביתה". כך תיארה הבוקר (יום חמישי) בריאיון לגלצ אגם גולדשטיין-אלמוג, את הרגעים שהפנימה שנחטפה לרצועת עזה, כמעט חודש אחרי שחזרה משבי חמאס בעסקת החטופים האחרונה.
"המושג בית השתנה": אגם מדברת בהדלקת נרות בשפיים
(צילום: עידו ארז)
אגם בת ה-17 נחטפה מקיבוץ כפר עזה ב-7 באוקטובר, יחד עם אמה חן (48) ושני אחיה גל (11) וטל (9). אביה נדב ואחותה הגדולה ים (20) נרצחו. "היינו מנותקים ממה שקורה", אמרה, על אף שהצליחו לדבריה לשמוע רדיו. "היינו בטוחים שוויתרו עלינו, שעכשיו רוצים לנצח את המלחמה הזו. הייתה תקווה שנחזור ואבא יחכה על כיסא גלגלים. לגבי ים כבר ידענו ולא היה לזה סיכוי, אבל לגבי אבא שלי הייתה תקווה קטנה. אבל ברדיו שמענו בדיוק מה שהיינו צריכים לשמוע - שמצטערים על אבא וים. וזהו".
היא סיפרה על השיחות עם אמה בשבי, וציינה כי היו מסתכלות זו על זו ואומרות שאף אחד לא יבין. "יש תחושות שהגוף מרגיש שאי-אפשר להסביר. זה הלם מוחלט, לא משנה מה אגיד, לא נבין. שתינו מסתכלות אחת על השנייה ומבינות שכנראה אף פעם לא יהיו מילים, תמיד יהיו רק תחושות. מילים קטנות מדי לעומת מה שהגוף מרגיש. אז ככה זה היה, היינו מסתכלות ומבינות, עד כמה שזה קלישאתי. רק היינו צריכות להסתכל זו על זו ולהרגיש שאנחנו באותה סירה, מרגישות אותו דבר ולא יכולות לדבר על זה כי אין מילים שיתארו".
"עד עכשיו אני לא מבינה שהייתי שם", הוסיפה. "זה מרגיש לי כמו סיפור של מישהו אחר, שלא באמת היה איזה רגע של הבנה של המצב הזה. לא יודעת אם אי-פעם נבין. אבל אני זוכרת שאמרתי לאמא שלי שהולכים לעשות לי משהו, וזה היה הרגע שהבנתי שבאמת לקחו אותי מהבית ועכשיו אני פה".
כשנשאלה מתי הכי פחדה, השיבה: "בלילות. ועם כל הקושי שבדבר, הכי פחדתי מההפצצות של חיל האוויר, כל לילה. בהתחלה היה את הפחד מהם (המחבלים), שזה היה הפחד הכי גדול. למלחמה ולהפצצות לקח זמן להגיע, עד שהמדינה עשתה חושבים. לאט-לאט כבר יש פחדים מפחידים יותר, שזה היה ההפצצות הקשות האלה".
היא סיפרה שחלמה בשבי על אביה ואחותה, כשהם חיים, מדברים וצוחקים. היא, אמה ושני אחיה לא נפרדו בשבי, ועל אף שלעיתים פגשו חטופים אחרים - רוב הזמן היו לבד. היא אמרה גם שכתבה דברים בשבי, אבל הם נותרו שם.
כשנשאלה מתי הכי דאגה לגל ולטל, השיבה: "דאגתי ממה שיעשו להם אם אני ואמא ניפגע מההפצצות של חיל האוויר. זה נראה לי הרגעים שהכי פחדתי בשבילם. גם כל הזמן אמרתי לעצמי - מה, אני לא אגיע ליום הולדת 18? לפחות עד 18 תנו לי. וגל וטל, חשבתי לעצמי, כל-כך צעירים, איזה חבל. חבל זו מילה קטנה לעומת ההרגשה הזו, אבל כאילו, זה באמת חבל, זה באסה, מה הם לא יספיקו, מה הם לא יראו. הכול עוד לפניהם. היה לי קשה יותר שהם לא יחוו דברים שהם צריכים לחוות".
"ערך החיים שלי השתנה"
אגם הפתיעה כשסיפרה גם שבישלה בשבי. "הכנתי שם פיתות, אבל גם קצת אורז ותפוח אדמה. לא אוכל של הבית, אבל הכנו קצת ממה שהיה. עשינו מזה משהו".
כשנשאלה מה הכי רצתה, השיבה: "להתקלח ולבכות". לדבריה, לא הצליחה לבכות בשבי, וגם בישראל היא כבר לא כל-כך מצליחה. "רציתי להתאבל, וחזרתי, וגם לזה עוד לא הגעתי. לא מצליחה לעשות את זה".
על האפשרות שהשבי שינה אותה השיבה: "הוא שינה הרבה דברים גם לרעה, וגם לקח ממני תחושת ביטחון והכניס בי הרבה פחד, דאגה, בלבול וחוסר אונים".
הרגע שהייתה מוחקת, לדבריה, הוא "המעברים בין אנשים שם, בין מקום למקום, כי כל מעבר תהיתי אם הם הולכים לרצוח אותנו. אני חושבת שהייתי רוצה למחוק את זה ממני שבכלל לא יהיה לי את השאלה הזו בחיים שלי, אם הולכים לרצוח אותי. זה לאבד את הביטחון ברמה הכי גבוהה ולהיות אדיש לזה, מעין שאלה יומיומית כזו של 'אתם הולכים להרוג אותי?' - ולא לצפות לתשובה של 'לא, מה פתאום'. זה הרגיש כאילו הם אומרים 'אם יגידו לנו נעשה את זה, אבל כרגע לא'. זה נטו התחושות שלי, בגלל הקלות שבה ענו לי לשאלה הזו. ערך החיים שלי השתנה. שלהם תמיד היה שונה משלנו - אבל שלי השתנה אחרי דבר כזה".
"אני לא מאמינה שיש עוד אנשים שנמצאים שם", הוסיפה. "גדול עליי להבין איך אנשים פה עושים את אותה הליכה ושותים את אותה כוס קפה וחיים את אותם החיים, אחרי שקרה משהו שמשנה סדרי עולם. אני שמחה שיש מי שממשיך בחיים שלו, זה מראה על חוזקה מסוימת, אבל מצד שני - 71 ימים בשבי הם כמו יום אחד ארוך. זה ממש אותו יום. אז אנחנו כל הזמן מתקדמים אבל חושבים על מי שעדיין תקועים שם מאחור, ורוצים להגיד שהם בסכנה".
הביקור בקיבוץ החרוך
אתמול הגיעו משפחותיהם של כמה מהחטופים לקיבוץ בארי, משם חטפו מחבלי חמאס את יקיריהן, ורצחו עוד רבים אחרים. הן סיירו בבתים ובהריסות, וקראו להשיב את החטופים בכל מחיר. אופיר אנגל בן ה-18, שנחטף מבארי וחזר אחרי 53 ימים בשבי, סיפר: "הם התעללו בנו נפשית – אחד הרגעים הקשים ביותר היה כשהמחבלים העבירו אותנו בין מקומות מחבוא, בחושך מוחלט, עם המון פיצוצים מסביב. אני הייתי שם. כל רגע שהחטופים נמצאים שם הוא מסוכן. אין להם זמן. למה אני זוכה להיות כאן והם לא? הם חייבים לחזור הביתה. עכשיו".
אלה בן עמי, שאביה אוהד עדיין בשבי חמאס ואמה רז שבה מעזה, אמרה: "מאז 7 באוקטובר המקום הזה הפך לגיהינום בשבילי. המקום שממנו אבא שלי נלקח, אמא שלי נלקחה. אנחנו לא יודעים באיזה מצב אבא שלי עכשיו. כשהחטופים חזרו, הם סיפרו סיפורים שקשה לשמוע. מאז שהם חזרו הכל הפך לגרוע יותר כי אנחנו מבינים מה קורה שם. השבוע האחרון היה כל כך קשה – כל יום מדווחים על גופות חדשות של חטופים שנרצחו בשבי. אנחנו חיים ברולטה רוסית".
גם משפחתם של יוסי ואלי שרעבי, שעדיין מוחזקים בשבי חמאס, הגיעה לקיבוץ. "בעלי יוסי וגיסי אלי נחטפו מול עיניי ועיניהן של שלוש בנותיי. בחודשיים וחצי האחרונים, בכל פעם שאני יוצאת מהבית הבנות שלי שואלות אותי - ׳את תחזרי, נכון?׳ אנחנו מפחדים לשאול את השאלה הגדולה - האם יקירינו בחיים?", אמרה נינה שרעבי, אשתו של יוסי. "בכל יום שהם לא פה, אנחנו מפחדים שמשהו ילך לא כשורה. הם צריכים את העזרה שלנו".
רוני גרין שאולוב השתתף בהכנת הכתבה
