השורה של דודו טסה מתנגנת לי בראש: "נורא, כמה זה נורא, בסוף מתרגלים להכל".
כולנו שואלים עד מתי תימשך המלחמה, איך זה יגמר, האם כך ייראו החיים בישראל מעכשיו ומדוע מנרמלים אזעקות בצפון ו"הותר לפרסום". פיגועים הפכו להיות אירוע שגרתי שלא מפתיע אף אחד. הלא נורמלי הפך לנורמלי. אם תרצו, שגרת מלחמה. אנחנו חיים לצד המציאות הבלתי הגיונית.
איך זה קרה לנו ?איך התרגלנו לכאלה חיים? אנחנו יודעים שזה לא נכון להתרגל למה ששלילי, אנחנו אפילו נלחמים לא להרשות לעצמנו לקבל את המצב, כי זה לא שפוי לחיות בתוך מלחמה. משפחות החטופים עושות לילות כימים כדי להזכיר לנו שאסור להתרגל. הם צודקים - ולא רק בגלל החטופים. כשהמלחמה נמשכת קרוב לשנה, נפתחת בה עוד חזית חשובה - החזית מול ההתרגלות.
במשך שנים מנסים פסיכולוגים לחקור את כוחו של ההרגל, מתי ואיך אנחנו מתרגלים, ואיך מנתבים את היכולת להתרגל ליצירת הרגלים טובים. הרגל נוצר כשיש פעולה שחוזרת על עצמה, והופכת ללולאה. היא מתחילה בסימן שקרה משהו, ממשיכה בפעולה ועוברת לגמול. לולאת ההרגל של מלחמה כוללת למשל אזעקה (סימן), ריצה לממ"ד (פעולה) ותחושת רגיעה שאנחנו בטוחים (גמול). וכך שוב ושוב. לפי המחקרים, המוח אוהב הרגלים משום שהוא מבקש כל העת להתאמץ כמה שפחות. כל מה שאפשר להפוך להרגל, זה טוב למוח - שחוסך ככה אנרגיה.
כאן נחשפת אמת בסיסית: כשהרגל נוצר, המוח מפסיק להשתתף בקבלת ההחלטות. יש גירוי שכאשר הוא חוזר מספיק פעמים, הוא מכניס אותנו למצב אוטומטי. וכדי לבטל את ההרגל, צריך להילחם בו
כאן נחשפת אמת בסיסית: כשהרגל נוצר, המוח מפסיק להשתתף בקבלת ההחלטות. הוא מפסיק לעבוד כל כך קשה, מסביר צ'רלס דוהיג בספר "כוחו של הרגל". יש גירוי שכאשר הוא חוזר מספיק פעמים, הוא מכניס אותנו למצב אוטומטי. וכדי לבטל את ההרגל, צריך להילחם בו.
למה ניסו מההתחלה לבקש מהמשפחות לפעול בשקט, ולא להקשות כביכול על המו"מ לעסקה? כי אם הם לא היו נלחמים, היינו מזמן מתרגלים. מדוע אין ועדת חקירה? מדוע ראש הממשלה לא עולה לדבר אחרי כל "הותר לפרסום"? כי הוא יודע שבסוף, עם כל הכאב, עוד ידיעה ועוד ידיעה - ואתם תתרגלו. והוא יודע שלא טוב להיות קשור בלולאת ההקרבה והמחיר הקשה של המלחמה.
מדוע כבר בחודש מרץ החלו לדבר על תאריך לטקס השנה, שחייב להיות בתאריך העברי ולא הלועזי? ומדוע שוב מנסים לשלוט על האירוע ולנהל אותו ללא קהל ולא באופן ממלכתי? הכל כדי לשמור על שקט, לא להפריע ללולאה, שהיא תמשיך לעבוד ותנרמל את המלחמה שבשגרה. עכשיו זה כבר פחות מפתיע שהרפורמה של לוין חזרה?
ואם אתם מתרגלים, זה הזמן לפעול - כי כשהמוח עובד בלולאה, הוא מפסיק להשתתף בקבלת ההחלטות. ללא המאבק של בני משפחותיהם, החטופים היו נעלמים מסדר היום. ללא טקס הזיכרון האלטרנטיבי, היינו שוקעים בתוך המסרים של השגרה. משכנעים אותנו שזה לא הזמן לבחירות, כי יש מלחמה. האמנם? האם אתם לא שמים לב שאנחנו במסע בחירות ממזמן? ואם נרדמתם בלופ הלולאה - אז תתעוררו. הקלפי הונח, הוא פשוט שינה צורה - מעכשיו פשוט מצביעים לפי השאלה "איזה טקס אתה".
יש דברים שלא צריך להתרגל אליהם, נקודה.
דנה פאן לוזון היא אשת תקשורת, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה תקשורת וכלכלה ותואר שני בפסיכולוגיה חברתית פוליטית מהאוניברסיטה העברית. מרצה במכללת אונו.
