הדיון בוועדת החוקה, השבוע
(צילום: ערוץ כנסת )
הפעם הראשונה שהופעתי בוועדת החוקה של הכנסת הייתה ב-1998. שר המשפטים דאז, צחי הנגבי, החליט להטיל אגרת תשלום על מתן הסיוע המשפטי הממלכתי ואנחנו בעמותת "ידיד" נזעקנו למחות נגד המהלך האנטי-חברתי הזה. זה גם היה ביקורי הראשון במשכן הכנסת. כל הלילה לא הצלחתי לעצום עין מאימת המעמד, ולמחרת הגעתי למשכן שלוש שעות לפני הדיון. כשהגיע תורי לדבר לא הפסקתי להזיע, אף שהייתי בשיא הרזון שלי. למזלי, הייתה לי אז עדיין בלורית שחורה ומלאה שהסתירה את הטיפות שניגרו על המצח.
מאז חלפו 25 שנים. המשקל כמעט ושולש, הבלורית כבר מזמן עברה לעולם ללא מספריים ואני הספקתי להופיע בוועדות הכנסת מאות פעמים, עד שהביקורים במשכן הפכו לשגרה לא מרגשת. למרות זאת, השבוע, בלילה שלפני הצגת מתווה הפשרה שלנו לגבי הרפורמה המשפטית (פרופ' דניאל פרידמן, שר המשפטים לשעבר, ד"ר גיורא ירון, מבכירי תעשיית ההייטק ואנוכי) בוועדת החוקה השבוע לא הצלחתי לעצום עין. שייפתי שוב ושוב את הניסוחים שתכננתי להציג לפני חברי הוועדה, התלבטתי עד לרגע האחרון בטקטיקת הצגת הדברים הנכונה והדריכות לא הרפתה ממני.
המתח לא נוצר בעקבות עשרות רבות של המלצות שקיבלתי מחברים (וגם מאלה שהודיעו לי שהם כבר לא חברים) מהאופוזיציה ומהמחאה, שאמרו לי לא להגיע כדי לא להפוך לאידיוט שימושי של הקואליציה. "אתה תמים", כתבה לי חברה בכירה מאוד באופוזיציה, "אתה לא שם בשביל להביא מתווה, כי הדבר האחרון שמעניין את הממשלה זה המתווה. אתה שם כדי ששמחה רוטמן ויריב לוין יוכלו לטעון שהם בעד הידברות והאופוזיציה היא זו שנגד. הם רק ישתמשו בך ויקבלו לגיטימציה לחוקק מה שהם רוצים. אסור לך לתת להם את זה".
שותף לדרך במשך קרוב ל-30 שנה היה בוטה יותר: "אתה תצטרך לחיות עם זה שהתייצבת לטובת הרס הדמוקרטיה. השם שלך מבחינת מורשת גמור. כל מה שעשית בקריירה שלך חוסל במהלך נאיבי, שסייע למהרסי המדינה. תגן על השם שלך ותיסוג מההצעה המגונה שלכם. אתה נרשם בדפי ההיסטוריה כפרופסור מטעם".
השדים במרתף שוחררו
לא בעטיין של פניות אלו הייתי דרוך, אלא בשל גודל השעה ומה שמוטל לפני כולנו. עם כל הכבוד לסוגיות המשפטיות הרות הגורל שעומדות לפנינו, הן לא הסיפור האמיתי. ההמונים לא מציפים את הרחובות בגלל עילת הסבירות או מעמד היועץ המשפטי. בניגוד למה שנדמה, המחאה גם אינה המשך המאבק בין תומכי בנימין נתניהו לבין מחרימיו, מאבק שכונן את ממשלת הימין הזו במקום ממשלת מרכז שמייצגת את מרבית העם. ממש לא. אנחנו בתרחיש מבעית הרבה יותר.
השדים שהיו אצורים במרתף הבית המשותף שלנו במשך עשורים רבים שוחררו באחת במהלך השבועות האחרונים: המאבק בין החרדים (וחלק מהדתיים) לבין החילונים (וחלק מהדתיים); המאבק בין ה"דמוקרטית" לבין "היהודית"; בין מדינת תל אביב למדינת יהודה; בין מי שנתפסים כאליטות, לבין מי שמייצגים את המעמד השלישי של העם ה"פשוט". זה מה שעומד על הפרק. זה מה שסודק את הבית המשותף. וכל יום שעובר בלי עצירה רק מרחיב את הסדקים. "צו מבנה מסוכן" באותיות של קידוש לבנה כבר נתלה בלובי, אבל רבים מעדיפים לעצום עין ולהמשיך לעלות בנחת במעלית היישר לדירותיהם.
אחד הדברים שהדהימו אותי לגלות במהלך השיחות הרבות שקיימתי בשבועות האחרונים הוא שיש אנשים, מאוהבי המדינה הזו, שדווקא רואים היטב את שלט האזהרה, אבל לא מתרגשים ממנו. להפך. הם רואים בהתמוטטות הבית המשותף הזדמנות לבנות אותו נכון יותר. מה שלא עשה דוד בן גוריון בתש"ח ‑ הם יעשו היום. הוא ויתר לחרדים ‑ והם יעמידו אותם במקומם (אחד הביטויים הכי קשים ששמעתי היה מפי גורם בכיר לשעבר, שאמר ש"זו ההזדמנות האחרונה לדפוק את החרדים לפני שיהיו חזקים מדי. נעשה את זה עכשיו ונקבל שקט ל-50 שנה, כמו שהיה עם הערבים". מילה במילה).
קווי 4 בינואר. יריב לוין מציג את הרפורמה לראשונה
(צילום: ערוץ כנסת)
הגורמים האלה לא מוכנים לחזור ל-3 בינואר, יום לפני הצגת הרפורמה על ידי השר לוין. הם דורשים יותר ממה שהיה אז: חוקה ליברלית יותר ובית משפט עליון בעל יותר כוחות וסמכויות, שיגן עליהם מפני הרוב בכנסת, שצפוי להיות יותר ויותר נגדם. בלי להודות הם בעצם מבקשים לממש את הרעיון האפלטוני, האנטי-דמוקרטי, של "שלטון האנשים החכמים" במקום ההמון הנבער.
למרבה החרדה, הם לא לבד. גם בצד של תומכי הרפורמה יש כאלה ששמחים בהתמוטטות הקרובה. גם הם חושבים שזו הזדמנות לבנות מחדש את המדינה בצורה שלא תיתן כוח עודף לאליטות, שלשיטתם שולטות בה כיום. ההכרזות על הוצאת כספים כדי למוטט את הכלכלה, הנכונות להשבית את הצבא ובעיקר את חילות האוויר והמודיעין, והפניות שנעשו לממשלים ולגורמי כוח זרים שיוקיעו את ישראל, כל אלה מהווים הוכחה עבורם שהאליטות הללו כבר אינן אליטות משרתות (כפי שחיוני בכל חברה), אלא כאלה שמשרתות רק את עצמן. גם הם לא מוכנים עתה לחזור אחורה, אלא לערב 4 בינואר ודורשים את קבלת הרפורמה ככתבה וכלשונה בלי שום "ויתורים".
בשיחה שקיימתי עם מובילי דעה מהצד הזה, הם התנגדו לא רק למתווה שלנו, אלא לכל פשרה. איש מהם לא הגן על השר לוין, כשאחד הדוברים ביקר את נכונותו לפשרות ולשינויים בחוקים שהוצעו, "כי בטח גם לו יש תורמים מארה"ב שלוחצים עליו לסגת, כמו שהם עושים לפורום קהלת". כך במקור.
פניהם של הדוברים הללו, משני הצדדים, כולם בעלי מניות יסוד במפעל הציוני, הם שעמדו לנגד עיניי בכניסה לחדר ועדת החוקה וגרמו לי להזיע. החלום שלהם הוא הסיוט שלי. כמותם, גם אני סבור שאם לא תחל הידברות בקרוב מאוד, לא ניתן יהיה לעצור את ההתמוטטות. אבל בניגוד אליהם אני מתקשה להאמין שניתן יהיה לבנות בית משותף טוב יותר על חורבותיו. גם כי האויבים מבחוץ, שכבר נאספים על הגבולות, לא יאפשרו לנו לעשות זאת, וגם כי בעידן הנוכחי, שבו הזנבות הקנאיים מכשכשים בכולנו, לא ניתן יהיה להגיע להסכמה אפילו על הגדר החיצונית של הבניין. זאת בלי קשר למחיר הכבד בנפש שנשלם כולנו כשהבית יתמוטט על יושביו. עלינו.
הרצוג מציג את המתווה ומזהיר ממלחמת אחים
(צילום: לע"מ)
לכן כתבנו את המתווה, שהוא למעשה היחיד שנותר על השולחן לאחר שהקואליציה דחתה את מתווה הנשיא הרצוג, ולכן הגענו לוועדת החוקה השבוע. המשחק הילדותי של אלה שדורשים קודם לעצור ואחר כך לדבר, אל מול אלה שדורשים קודם לדבר ואחר כך לעצור, חייב להיפסק. המתווה ‑ וכך גם הוא הוצג בוועדה ‑ אינו יותר מאשר אבקת קלסימו לטיפול מהיר בסדקים. הוא לא הפתרון שיאפשר לבניין להמשיך לעמוד לאורך השנים, אלא רק לזמן הקרוב, עד שנבחרי העם יסכימו ביניהם על תוכנית השיפוצים שתייצב את הבית לשנים רבות.
להוריד את כולם מהעצים
המתווה אינו פתרון ארוך טווח מכמה טעמים: ראשית, הוא לא מגובש דיו. יש בו עדיין הרבה חלקים לא משויפים. מכיוון שאנו מתקרבים בדהירה מטורפת לנקודת האל-חזור, וכבר עכשיו נאספים נזקים נוראים לחברה הישראלית, חשבנו שאין זמן ללטש את כל פאות היהלום של המתווה, אלא חייבים לצאת איתו כמו שהוא, בצורה לא מושלמת כדי לנסות לעצור את ההידרדרות לפני שיהיה מאוחר מדי. לא בכדי לשאלות רבות שהעלו מספר חברי כנסת לא הייתה לנו תשובה.
שנית, כי אנחנו רק טכנאי המשפט בעניין זה. את המהויות יקבעו הנבחרים שמייצגים את העם. כתבנו להם את זה בשקף הראשון שהוקרן על הקיר: "המתווה מבקש להציע מנגנונים שיכולים לסייע להגעה לפשרה ולמנוע כאוס חוקתי. את הכיול המדויק שלהם צריכים לעשות נבחרי העם". בכוונת מכוון השתמשתי במונח כאוס חוקתי. לדידי, "משבר חוקתי" הוא מין מושג מרגיע שמוביל אותנו למחשבה מנחמת ש"כל משבר הוא הזדמנות". שטויות. אם תהיה התנגשות בין העליון לבין הכנסת והממשלה, זה יהיה כאוס חוקתי. נניח שהרמטכ"ל יחליט שהוא מציית לממשלה, הרי יהיו חיילים תחתיו שיחליטו שהם דווקא מצייתים לעליון והנה התפרקנו. זה יקרה בצבא, במשרדי הממשלה ובכל תחומי ניהול המדינה. זה כאוס ואסור להגיע לשם. אסור.
במובן זה המתווה (וכל מתווה) צריך להיות הסולם שיוריד את כולם מהעצים ויושיב אותם סביב השולחן, ללוש את הפלסטלינה שאנחנו יצרנו. במובן זה, מה שהתרחש במהלך הדיון בוועדת החוקה היה ניסוי כלים מוצלח. בניגוד לציפיות ולאזהרות שקיבלתי, זה היה דיון ענייני ומקצועי, שבו ח"כ קארין אלהרר מיש עתיד הצהירה שהיא "להפתעתה מסכימה עם ח"כ עמית הלוי" מהליכוד בהערה שהוא העיר על המתווה. ח"כ יצחק פינדרוס מיהדות התורה הסכים שיש למגר את החשש שהעלתה ח"כ אורית פרקש הכהן מהמחנה הממלכתי, ואפילו יו"ר הוועדה, שמחה רוטמן מהציונות הדתית, דיבר בעצה אחת עם חברי הכנסת גלעד קריב ונעמה לזימי מהעבודה. למשך קצת פחות משלוש שעות לא היו כמעט צעקות, הכפשות אישיות והתנצחויות סתם. היה דיון, והוא חיזק אצלי את ההבנה שניתן להגיע לפשרה, ולכן חייבים לעשות הכל כדי להגיע לשם. להפוך כל אבן, גם במחיר של להיות אידיוט שימושי ואפילו אידיוט לא שימושי.
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'כשיצאתי מחדר הוועדה ניגשו אליי שני ח"כים לשעבר שנמצאים בוועדה במסגרת "צו חירום". הם הבהירו לי שבלי נתניהו זה לא באמת יקרה. אני מקווה שהם טועים, אך שוב התחוור לי איזו טעות מאז'ורית עשתה היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה כשנתנה לראש הממשלה תירוץ, בכך שמנעה ממנו לטפל בנושא. אני מבין את הבסיס המשפטי להחלטתה ומכיר את הסדר ניגוד העניינים שהוגש בשעתו לבג"ץ. אבל עם כל הכבוד, היא כבר לא פרקליטה מן השורה, אלא ראשת המערכת, ובתפקיד הנוכחי היא לא אמורה לחשוב רק משפטית-טכנית אלא גם משפטית-ציבורית. היא הייתה חייבת לפרש את הסדר ניגוד העניינים בדרך שתאפשר לו להפעיל את כל כובד משקלו הציבורי ולהביא את כל ניסיונו העצום כדי להציל את הבית המשותף . אני מקווה שזו לא חזרה עצובה על אזהרת רבי יוחנן כי "לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה".
בנסיעה חזרה מהכנסת חלפתי ליד בניין הספרייה הלאומית שהולך ונבנה מול הכנסת. שלטי "סכנה בנייה!" באדום בוהק שנתלו לאורך הגדרות השיבו מחדש את המועקה הכבדה לחזי. שרק לא נזדקק להם מהעבר השני של הכביש, לא בכנסת ולא בבית המשפט העליון. אמן.
- פרופ' יובל אלבשן ניסח עם פרופ' דניאל פרידמן פשרה בנושא הרפורמה המשפטית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
