לפני יומיים קרא ארי שביט ב"ידיעות אחרונות" ל"הסרת החרם" מבנימין נתניהו - וביקש להתחיל להתמודד איתו באופן ענייני. לא לומר "לא נשב איתו" אלא להגדיר את הערכים, המדיניות ואת ההצעה הזהותית של המרכז הישראלי, ולקבוע שכל מי שיהיה שותף לערכים הללו יוכל להיות בן ברית.
ארי שביט הוא איש מוכשר, מעמיק חשוב וכותב מחונן, אך מאמרו זה משקף חולשת דעת, שיפוט מציאות לקוי ועיוורון מוסרי. הוא תולה את המשבר הפוליטי, את הפצעים המדממים בחברה ואת אי-התפקוד של המערכות, בהתרוקנות האג'נדה של המרכז הפוליטי שהובילה אותו לבחירה ב"רק לא ביבי" כאובססיה וכדת. ואני אומר שהמציאות - הפוכה.
המשבר הפוליטי מקורו בנתניהו, שגרר את ישראל שוב ושוב למערכות בחירות, תוך בעיטה בערכי האמת והאמון שהם יסוד הדמוקרטיה ורמיסת מערכת המשפט והשוויון בפני החוק. ולא, זה לא קרה משום שהמרכז הפוליטי לא הצליח לכונן כאן "מדינה סקנדינבית" כפי שטוען שביט. פצעי העבר המדממים נפתחים משום שנתניהו, כפי שמעידים מקורביו, רוכב על גלי שנאה שהוא עצמו מצית ויוזם.
ולא, זה לא משום שהמרכז הישראלי חדל מלהאמין בסוציאליזם או בשלום. אי-תפקוד מערכות החינוך, הבריאות והתחבורה או היעדר דיור בר-השגה - הם מחדליו של מי שהיה בשלטון ב-12 מ-13 השנים האחרונות. ולא, זה לא נובע מאי-הצלחת מפלגות המרכז להביא ל"היפרדות מהפלסטינים".
לא מהבטן אלא מהראש
בשנים האחרונות איבד נתניהו כל רסן, סביבתו מגדירה כ"בוגדים" את כל יריביו. "מכונת הרעל" וחסידיו מנהלים מסעי הכפשה (נגד נפתלי בנט ובני גנץ, גדעון סער וגלעד קריב למשל) ו"כיפוף ידיים" (של עידית סילמן וניר אורבך, למשל) בדרכים שמזכירות פשע מאורגן ולא מאבק פוליטי לגיטימי. מי יכול או צריך "להתמודד באופן ענייני", כדרישת שביט, עם אדם כזה? ועל מה בדיוק אפשר לדון איתו? איש ששיקר שוב ושוב לכל שחקן בזירה הפוליטית, אדם שתומכיו הקולניים ממשיכים לומר את האמת על מה שמחכה לנו אם ייבחר: פסקת התגברות. פיטורי היועמ"שית. פוליטיקאים ימנו את שופטי העליון. עצירת וביטול המשפט. וזו רק ההתחלה.
במדינת ישראל, שאין בה חוקה ואין בתרבותה הפוליטית לא את ה"בלמים והאיזונים" שבתרבות האמריקנית ולא את הנורמה של "כזאת לא ייעשה" שבדמוקרטיה הבריטית, מהווה נתניהו הנואש מקור של סכנה ממשית וקרובה לסדר החברתי, להפרדת הרשויות ולדמוקרטיה. ועוד לא דיברנו על משמעות תרומתו של נתניהו להפיכת בן גביר ודומיו, גזענים משיחיים, קנאים וחשוכים, לחלק מה"מיינסטרים" בפוליטיקה שלנו.
ייאמר לכן במפורש: הקריאות "רק לא ביבי" וכמוה "רק לא בן-גביר" אינן קפריזה, אובססיה, "ציווי עליון" או דת, כפי שטוען שביט. אלו קריאות שמקורן בשכל הישר ובקריאה מפוכחת של המציאות והדינמיקה המסוכנת שהברית הבלתי קדושה בין שני האישים הללו מובילה אליהן. אלו הן קריאות להציב קו מפריד בין כל מי שמאמין בממשלה ממלכתית, רציונלית, שמשרתת את האזרח, לבין הברית האפלה של שחיתות ומשיחיות. הן קריאות להבחין בכך שגם רוב מוחלט של בוחרי הליכוד שמחוץ ל"כת פולחן האישיות" הם אזרחים ראויים, נבונים ופטריוטיים לא פחות מכל אחד מאיתנו. הם אינם אחראים למשוגותיו של נתניהו או לגזענותו של בן-גביר. והליכוד, ללא נתניהו בראשו, הוא בן ברית ראוי לכל ממשלה.
הקריאות מדגישות את מה שקובע גם שביט ביושרתו (וקבע גם נתניהו, כשלא היה מדובר בו עצמו), שאדם שמעורב עמוקות בפלילים ולא היה יכול לכהן כמנהל בית ספר, כמפקד טייסת בחיל האוויר, כמנהל סניף בנק או כשר בממשלה, איננו יכול ולא ראוי שיתאפשר לו לעמוד בראש ממשלה. זהו לב העניין, לא שום דבר אחר.
החזון של המרכז
גם מפלגות המרכז אינן חפות מחולשות, אך אין בהן ובתומכיהן, לעניות דעתי, "איבה קמאית" לנתניהו, כטענת שביט. אני מעיד על עצמי, אחד מהחריפים במבקריו, שמעולם לא חשתי כלפיו איבה, לבטח לא כשחנכתי אותו כקצין צעיר, לא כשהבסתי אותו בבחירות אישיות, לא כששירתי כשר ביטחון בממשלתו ולא בשום שלב מאוחר יותר. נתניהו איש עם יכולות וגם זכויות.
התייחסותי הציבורית אליו איננה מהבטן אלא מהראש, מהתבוננות ישרה ככל שאוכל, אל התנהלותו והשוואתה לאיך ראוי שיפעל ראש ממשלה. זהו המבחן שבו נכשל נתניהו שוב ושוב, בעיקר בשנים האחרונות. זו הסיבה שאת הליכוד בראשותו עזבו נושאי המצפן, דן מרידור, בני בגין ודומיהם, סער וזאב אלקין אחריהם, ויהיו להערכתי נוספים שיעזבוהו לאחר הבחירות שלפנינו. יש לישראל צורך חיוני לשחרר את נתניהו מהשירות הציבורי ולהוציא את בן גביר ודומיו אל מחוץ לכל ממשלה אפשרית.
ואשר למרכז הפוליטי. לא נכון שאין לו חלום, ערכים ודרך, ולכן אימצו "אתוס שלילי", נגד מתנחלים או חרדים. זה לא אתוס שלילי, זו התנגדות לחזון הפוליטי של ראשי המתנחלים. חזון שמביא בהכרח למדינה שאיננה יהודית או שאיננה דמוקרטית. המרכז איננו נגד חרדים, החרדים הם אחים ויהודים כמונו. המרכז הוא נגד עומק ההתערבות החרדית במרחב הציבורי ובדלת אמות של חילונים ובעד שוויון בנטל ובהזדמנויות.
החזון של המרכז הוא מדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית, חזקה ובוטחת בעצמה, בחזית המדינות המתקדמות בעולם, שחיה בשלום בין מרכיביה, ובעתיד בשלום עם כל שכניה (כן, כולל הפלסטינים). ישראל שצעיריה בוחרים לחיות בה ונוער יהודי בעולם גאה בזיקתו אליה. מדינה סולידרית שסוגרת פערים, שמעניקה הזדמנות שווה לכל יחיד ודורשת אחריות מכל יחיד וקהילה. העקרונות המובילים הם: ראשית, הביטחון לפני ומעל לכל שיקול אחר. שנית, שלמות העם קודמת לשלמות הארץ. שלישית, הכרזת העצמאות היא הבסיס הערכי של ישראל והבסיס לחוקתה. ורביעית, הישגי המדינה הם של האזרחים והם זכאים ליהנות מפירותיהם.
נתניהו, המתעתע הגדול, מנסה בהצלחה לא מבוטלת לשכנע חלקים מהציבור שגם הוא מאמין בעקרונות הללו. בדיקה מדוקדקת מעלה מיד את התפרים הגסים בהם תפורה היומרה הזאת, את כפל הלשון, את המרחק הבלתי נתפס בין הרטוריקה של עוצמה כל יכולה ברגע אחד והתבכיינות קורבנית במשנהו. ובעיקר את הפער העצום בין הדיבור למעשה. על זה הבחירות. נתניהו ובן-גביר אינם שותפים לעקרונות הללו ופועלים למיטוטם. לכן אין מקום לשום ברית איתם. הזמן ללכד את השורות גם הוא יבוא אחרי הבחירות. עד אז, אסור לטשטש את עומק המחלוקות עם נתניהו, הכת הצמודה אליו והגזענים המשיחיים. זו איננה שעת טיוח, זו שעת הכרעה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
