החלטתו של מנכ"ל משרד החינוך תא"ל (מיל') אסף צלאל להתפטר מתפקידו אך להמשיך ולשרת במילואים בחיל האוויר, היא נקודת ציון במאבק הציבורי נגד ההפיכה המשטרית בכלל, ובמאבק הטייסים בפרט. הוא בחר לעזוב (את משרתו), אך לא לנטוש (את הטיסה). החלטה חכמה והגיונית, אך ספק אם לאחרים בשירות הציבורי יש את דרך הביניים הזאת.
מבחינות רבות לא הייתה לו ברירה. חבריו הטובים שלצידם עשה עשרות שנים במדים הודיעו על הפסקת התנדבות - מהלך שאיש מהם לא דמיין לעשות עד לפני כמה חודשים. עבורם, הטיסה אינה ג'וב שהמדינה "סידרה" להם ולא הטבה שבמסגרתה "המדינה השקיעה בהם עשרות מיליוני שקלים" שעכשיו יש להחזיר לקופה. הם מעולם לא ניהלו איתה יחסים עסקיים של השקעה מול תשואה. הם טסו לאי שם וחזרו בשלום, או לא חזרו. לא היה כאן תן וקח. כשאנחנו ישנו שנת ישרים הם פעלו נגד איומים קיומיים ברחבי המזרח התיכון ואחרי זה נסעו בשקט הביתה, בלי חגיגות ובלי ציונים לשבח.
נכון, הם זכו ביוקרה ובמעמד מיוחד בחברה הישראלית (אגב, כיום הרבה פחות בהשוואה לימי הזוהר של 67 ואילך). אבל היוקרה הזאת נעוצה בכך שישראל נהנית מן היכולות הנדירות האלה - להכריע מן האוויר מבצעים צבאיים בלי לשלוח חיילים על הקרקע ולסכן את חייהם.
צלאל, שגדל בערוגות של מחויבות למדינה ולערכיה, לקח על עצמו אחד התפקידים הקשים בשירות הציבורי: מנכ"ל משרד עם תקציב ענק והישגים בינוניים, ע"ע הסקרים הבינלאומיים. הוא נכנס לקוקפיט של מטוס שאינו מכיר, ורק באוויר הבין שבתא השליטה על הקרקע, במוצב הפיקוד, זה שמכוון אותו ושומר עליו, התחלפה רוח המפקד. התיישבו שם אנשים אחרים, שהחליטו בחוסר אחריות לשנות את פני המדינה ללא הבנה של המשמעות ארוכת הטווח של פעולותיהם.
מבחינת צלאל, המשימה שונתה תוך כדי טיסה, ולטייסים מותר לשאול שאלות ולוודא מה המטרה, מה הצידוק ומה ההישג המבוקש. הוא כמובן לא לבד. אלפי אנשי מילואים אחרים, מהקרקע ומהאוויר, לא מוכנים עוד להתנדב לשירות תחת המפקדים החדשים. הם חוששים ובצדק מן הפקודות שיקבלו ומן האנשים שמנהלים את המדינה הקטנה והפגיעה להפחיד שאותה הם משרתים.
צלי, בכינויו, בחר בנחיתה כואבת בקפיצה ממשרד החינוך, ובמקביל להמשיך להמריא כטייס במילואים. אני לא שופט אותו על החלטתו. כאמור, הוא מתנהל במצב עדין. אבל המהלך שלו מציב דילמה מכריעה לבכירים בשירות הציבורי, אלה המשמשים היום קו עצירה אחרון לפני הדמוקטטורה המתהווה ובפני שרים תאבי כח. אני סבור שעליהם להמשׁיך בתפקידיהם, לעמוד בלחצים ולא לוותר. זה לא יהיה קל. שרים דורסניים יכולים להפוך את חייהם לגיהינום, ראו העימות בין השר דוד אמסלם לראש רשות החברות הממשלתיות מיכל רוזנבאום. שלא לדבר הוויה דולורוזה שבה מצעידים את היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה.
ד"ר נחמן שיצילום: ג'ורג' גינסברגמנכ"לים, דירקטורים ופקידים ציבוריים חייבים להישאר במקומות האסטרטגיים ולהיאבק עד שאי אפשר יותר. אם ינטשו עמדות אלה, הן ייתפסו בן לילה בידי אנשים אחרים שיוצנחו על ידי השרים וישתפו איתם פעולה ללא התלבטויות או כאבי לב.
לכן יש להיאחז בתפקידים כדי לוודא שכשיגיעו הניסיונות לחצות קווים אדומים – והם יגיעו, הם כבר מגיעים – יהיה מי שינסה לבלום אותם. אם יגיעו הנחיות שבלשון צבאית נהוג לכנות כאלה ש"דגל שחור מתנוסס מעליהן", יש לסרב להן. ההתפטרות היא מעשה נוח, אבל פטריוטים ישראליים אמיתיים חייבים לזכור שבימים אלה הם ילדים הולנדים עם אצבע בסכר. אם ישחררו אותה - המים יציפו את כולנו.
- ד"ר נחמן שי היה שר התפוצות ודובר צה"ל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
