קרין פרץ-לב, בתה של שולמית פרץ, הייתה תינוקת בת עשרה חודשים כשאמה קיבלה את הבשורה המרה על נפילת אחיה בקרב. "הייתי על הידיים של אמא, כשהחיילים נכנסו הביתה והודיעו לה שהמטוס של דוד שלי הופל", היא משחזרת. סרן ערן כהן ז"ל, שהיה נווט, נשלח במלחמת יום כיפור לחזית הדרומית, כשמטוסו ספג אש מצרית בדרך חזרה לישראל והוא בן 23.
שנתיים מאוחר יותר, ילדה שולמית בן, וקראה לו ערן. על שם אחיה הצעיר. כדי שיאריך ימים, הוסיפה לו את השם האמצעי חי. ערן חי פרץ התגייס לשריון בשנת 1994, סיים קורס מפקדי טנקים, המשיך לקורס קציני שריון והוצב בחטיבה 188 ברמת הגולן. ב-4 בפברואר 1997, כשעשה את דרכו לפעילות מבצעית בלבנון, נהרג באסון המסוקים, יחד עם עוד 72 לוחמים.
למרות האסון הכפול, מספרים ארבעת ילדיה של שולמית, אמם לא שקעה באבל. "המוטו של אמא שולמית היה תמיד להמשיך ולחיות בשמחה לצד השכול", אומרת קרין. "עם זאת, מאז האסון השני לא הענקנו יותר את השם ערן לילדים שלנו בגלל העומס הכבד שהשם הזה נושא עימו".
4 צפייה בגלריה
אחיה הצעיר נפל ביום כיפור, בנה שנקרא על שמו נהרג באסון המסוקים. שולמית ומשפחתה
(באדיבות המשפחה)
אתמול הלכה שולמית לעולמה בקיבוץ שבו נולדה, דגניה א', בגיל 78, כשהיא מוקפת בבני משפחתה. היא הותירה אחריה ארבעה ילדים ו-13 נכדים. "אמא נולדה בדגניה א', ב־1944", מספרת קרין. "הוריה עלו מרוסיה וגרמניה, הכירו בדגניה, נישאו והביאו לעולם שלושה ילדים. היא הייתה האמצעית וערן ז"ל, שנולד ב־1950, היה בן הזקונים". במשך 22 שנים, אחרי שמטוסו הופל במלחמה, הוגדר ערן כהן כנעדר. למרות האבל הכבד, התגייסה בטי, אמו, לאיתורו והבאתו לקבורה.
"סבתא בטי הייתה בולדוזר", מספר אורי פרץ, נכדה ובנה של שולמית. "זה הפך למשימת חייה. במסגרת המאבק שלה להשבת ערן לדגניה, היא פגשה את רבין, פרס, עזר ויצמן, קיסינג'ר וכל גורם, בארץ ובעולם, שהיה עשוי לסייע באיתורו. היא לא הרימה ידיים לשנייה, עד שהצליחו למצוא אותו במצרים ולהחזיר את גופתו לארץ".
קרין מספרת שהמאבק שניהלה סבתה לא עצר את החיים במשפחה. "גדלנו כמו כל ילד אחר בדגניה, בבית שמח מאוד ואופטימי". אבל אז שמעו קרין ואחיה על אסון המסוקים, ולמרות שלא קיבלו הודעה רשמית, הבינו שהנורא מכל קרה. שוב. "ערן עלה עם מפקד הפלוגה שלו למוצב דלעת בלבנון, כדי להתכונן לקראת תפיסת קו. אחרי שהתקשרתי אליו ולמפקד שלו והם לא ענו, טלפנתי לחברים שלו בבסיס והם התחמקו. אבל כשאחד החברים אמר לנו 'תהיו חזקים' הבנו שאיבדנו את ערן. מיד אחר כך הגענו כולנו הביתה, לתמוך באמא, שלא ידעה בכלל שערן נמצא בדרך ללבנון".
לאחר מכן, נאלצו להמשיך גם לביתה של סבתא בטי. "כשסיפרנו לה על נפילתו של ערן היא נעמדה והצדיעה", נזכרת הנכדה יעל פרץ גורן יעקב, בתה של שולמית. "לאחר האסון השני היא התמקדה בפעולות הנצחה ביד לבנים והמשיכה להתנדב כעובדת סוציאלית. ההנצחה של ערן הצעיר הפכה למרכז עולמה לצד גידול ילדיה ונכדיה".
שולמית, שהדליקה משואה ביום העצמאות, הפכה מאז לסמל של תקווה ונחישות. "אמא היתה הגננת המיתולוגית של דגניה, חינכה דורות רבים של ילדים והפכה לסמל של חיים לצד שכול כפול וכואב", אומרת קרין, "את המשואה היא הדליקה בשמה ובשם סבתא בטי".
