המוח היהודי ממציא לנו פטנטים אבל יש המצאות שמוטב לולא באו לעולם. אחת כזו מתפתחת בישראל כבר 75 שנים ובימים אלה הופכת דומיננטית מספיק כדי לזקוף קומה. ההפיכה המשטרית שבמוקד המחלוקת היא רק התגלמות אחת, לאו דווקא המסוכנת ביותר, של תופעה זו, שאותה ניתן לכנות "פשיזם דתי". כשמה כן היא: שילוב של אלמנטים פשיסטיים קלאסיים עם רעיונות דתיים, חלקם משיחיים.
יש שיאמרו שישנן כבר מדינות המקיימות תרבות פוליטית כזו, למשל איראן ואפגניסטן. אבל התיאוקרטיות המוסלמיות הללו הן גלגול חדש של הרעיון העתיק של מדינה דתית, ועולם המושגים שלהן, הרחוק מזה המערבי, אינו מהסוג הפשיסטי. בניגוד אליהן, הציונות באה לעולם כגרסה של תנועת הלאומיות האירופית של המאה ה-19, וככזו הייתה ליברלית מיסודה. אבל היא הלכה והתרחקה ממקורות אלה.
בתולדות תרבות המערב לא הייתה מעולם מדינה המשלבת בצורה כה מובהקת את עקרונות הפשיזם והדת כמו ישראל של היום. התקדים ההיסטורי הקרוב ביותר לכך הייתה ספרד תחת פרנסיסקו פרנקו. אבל משטר זה עלה לשלטון רק לאחר מלחמת אזרחים וחלף עם מותו של העריץ. בניגוד לספרד, הפשיזם הדתי היהודי התפתח באופן אורגני לתרבות הישראלית, ולכן אינו תלוי בשליט יחיד, גם לא בבנימין נתניהו, והוא ניחן בחוזק פנימי גדול בהרבה מזה שידעה ספרד תחת פרנקו.
רשימה חלקית של מאפייני הפשיזם, בעיקר בנוסחו האיטלקי המקורי, כוללת קידוש הכלל על פני היחיד; סגידה למדינה ולאומה, המיוצגות דרך מפלגה אחת ובראשה מנהיג אחד נערץ; הכפפה של מוסדות המדינה לאותה המפלגה ולאותו המנהיג (מתחיל להישמע מוכר); תעמולה החוזרת על שקרים עד שהם נשמעים כמו אמת; עיוות של הסוציאליזם בשם הדאגה לאדם הקטן והעמל; תפיסת האישה בעיקר כיולדת ילדים עבור האומה; האדרה של פעילות פוליטית אלימה; מיתולוגיה של אדמה ודם, וכפועל יוצא מכל אלו גם מיליטריזם מודגש הרואה במלחמה עבור האומה קודש, ובמוות עבור האומה את הביטוי הנעלה ביותר של קיום האדם (ע"ע "טוב למות בעד ארצנו").
אך מה שאין בפשיזם הוא הדגשת הדת והאלוהים, שהופכת אותו לטוטליטרי אף יותר, שכן האלוהים נעלה אף על הנערץ בשליטים האנושיים, ואין לערער על ציוויו. הכנסייה הקתולית שיתפה פעולה עם מוסוליני והפשיזם רק כמסייעת כנועה. כיום, מפלגות קיצוניות במדינות שונות שהאידיאולוגיה שלהן מכונה "פשיזם קלריקלי" הן גופי שוליים השואפים לשלטון יותר מאשר משיגים אותו. אבל פשיזם דתי כמרכיב מרכזי בשלטון, כזה שכוחו הפוליטי גובר והולך דווקא בזמן שבו רוב מדינות המערב נעות לכיוון הליברלי, ניתן היום למצוא רק בישראל.
כאן ההשוואות לפולין ולהונגריה אינן במקומן, שכן שתי מדינות אלו חברות באיחוד האירופי, שהוא גורם מרסן שאין כמובן לישראל. ברוסיה של ולדימיר פוטין יש אלמנטים פשיסטיים ודתיים, אך לא כמשנה פוליטית סדורה, והיא בעיקרה דיקטטורה ותו לא.
הנצרות המערבית - הן הכנסייה הקתולית והן חלק מהכנסיות הפרוטסטנטיות - שאפה כמובן לכוח פוליטי, ומאז ימי הביניים נאבקה, לא בהצלחה יתרה, לחזור להיות עליונה על הסמכות האזרחית. אך היא מעולם לא עשתה זאת מתוך דחף לאומני. נהפוך הוא: הנצרות, שהיא מיסיונרית מעיקרה, שואפת לנצר את כולם, כל העמים בני כל הגזעים. הגזענות הנוצרית, ובעיקר האנטישמיות, היא תיאוקרטית מעיקרה ("היהודים הרגו את ישו"), בשונה מהגזענות המודרנית עם הבסיס הכביכול מדעי שלה. גזענות מודרנית דרוויניסטית אכן נוספה למודל הפשיזם האיטלקי (שלא היה גזעני באופן יחסי), שילוב רעיל שהוליד כמובן את הנאציזם, שיחסו אל מוסדות הדת הנוצרית היה נוקשה משל הפשיזם האיטלקי.
ד"ר נתנאל וולוךגזענות משני הסוגים, אך בעיקר מזה הדתי, יש בשפע במדינת ישראל, הן כלפי לא יהודים והן מצד יהודים כלפי יהודים "אחרים". גזענות זו שואבת כוח מהאופי המסתגר של היהדות, ששונה מבחינה זו באופן מהותי מהנצרות ומהאסלאם. ומשום שאין בישראל הפרדת דת ומדינה, קל לה לגזענות זו לבוא לידי ביטוי ולהפוך למרכיב מרכזי בפשיזם הדתי היהודי-ישראלי.
קצרה היריעה מלדון בשורשי הפשיזם הדתי הישראלי. אך במבט לעתיד ברור שאם מציאות זו תימשך, היא לא מנבאת טובות. מדינות פשיסטיות טבען לא להאריך ימים. אך במקרה של ישראל לא ברור מה גרוע יותר –שתחדל מלהתקיים, או שתשרוד כמדינה פשיסטית, דתית, משיחית וגזענית. אם אכן תשרוד ככזו, היא תמיט קלון על העם היהודי לדורות קדימה.
- ד"ר נתנאל וולוך הוא היסטוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
