פוליטיקה היא אמנות האפשרי וממשלת בנט-לפיד היא אמנות הבלתי אפשרי. היא נולדה עם חותמת פג תוקף וסוף ידוע מראש, שכל מי שבינה בקודקודו היה יכול לחזות אותם, גם נפתלי בנט שעומד בראשה. כמי שבמשך עשור וחצי היה ראש המטה של בנימין נתניהו, מנכ"ל מועצת יש"ע, מייסד מפלגת הבית היהודי, ח"כ ושר בכיר – הוא נדרש לשרטט מפת דרכים מדויקת למדי של הסיכויים והסיכונים בכל תפקיד שמילא. קשה להעריך שהוא פספס את היחס בין טור הסיכויים הדל לבין טור הסיכונים העמוס להתפקע.
חוק מרפי, שקובע שכל דבר שיכול להשתבש אכן ישתבש, ניכר היטב בממשלה הזו. הפערים האידיאולוגיים בין ימינה למרצ מתחדדים והולכים, ההנחה שהשותפות עם רע"מ תקרוס תחת אירועים ביטחוניים מתממשת, והאפשרות שח"כים הגרים בהתנחלויות ישלימו עם מדיניות הקפאה ביהודה ושומרון הופרכה כצפוי. כמו בתוכנית עסקית כך גם בתוכנית פוליטית, מי שמכין אותה צריך לרשום את השורה התחתונה, ובנט מן הסתם כתב בתוכנית שלו שהממשלה שהקים תביא אותו בסבירות גבוהה לפשיטת רגל פוליטית.
ראשית, בגלל הניתוק שלו מקהלי היעד בימין. כמי שעבד עם נתניהו הוא היה יכול להעריך שזה יפנה נגדו את כל אש התעמולה שלו. מדובר בקמפיינר שלא לוקח שבויים ובכל מקום שבו דורכים המסרים הרעילים שלו לא יצמח יותר דשא. בנט, עם תעודת הסמכה רשמית של "נוכל" ו"בוגד" שקיבל מראש הממשלה לשעבר, איבד סיכוי לקבל תמיכה עתידית ממשית מאנשי ליכוד.
גם האפשרות שלו לקושש קולות מהאגף הציוני-דתי, שהיה הבית האידיאולוגי שלו, הצטמצמה למינימום. ההכרזה של בצלאל סמוטריץ' על גירושו מגן עדן, כלומר מבית הכנסת, אולי אינה מעשית אבל היא בעלת משמעות אלקטורלית. ברשימת ימינה ישנם חברים המתגוררים בהתנחלויות ועורכים את סקרי דעת הקהל שלהם גם בבתי הכנסת.
הרושם של מנהיג שלא שולט בקואליציה שלו, וקל וחומר בסיעתו, הוא מתכון בדוק לפגיעה תדמיתית שקשה יהיה להיחלץ ממנה בעתיד
לבנט היה ברור כבר מתחילת פעולתה של הממשלה שעליו לאתר קהלי יעד אחרים. מילת הקסם שנולדה בפוליטיקה הישראלית היא "המרכז הפוליטי", מעין ציבור אמורפי של מתלבטים בין הימין לשמאל. הטקטיקה להשיג קולות משם מוכרת מן העבר והגיעה לשיאה עם הקמת "קדימה" בידי אריאל שרון על רקע ההתנתקות.
(צילום: עידו ארז, נויל האריס)
מה היו מלכתחילה סיכויו של בנט לבצע מהלך כזה עם ח"כים כמו עמיחי שיקלי, עידית סילמן וניר אורבך? שני הראשונים, שכבר פרשו בפועל, מתנהלים כנערי גבעות, והשלישי, שמתלבט בקול, דורש כתנאי להישארותו דווקא הישגים להתיישבות בשטחים. האם בנט, שבחר את חברי הרשימה שלו באופן אישי, לא העריך שכך יקרה? מה יכול להיות ההסבר להחלטתו להקים בכל זאת את הממשלה, שנראית ככל שחולף הזמן כמו התאבדות פוליטית?
ההסבר הפשוט, ואולי גם הפשטני, הוא שמדובר במגלומן חסר מודעות פוליטית. ב-2006 הובס נתניהו בבחירות על ידי אהוד אולמרט וחיפש ראש מטה, לכן אנשיו גיששו אצל בנט אם יסכים לקבל את התפקיד. אחד מהם סיפר: "במקום לשכנע עד כמה הוא מתאים לביבי, הוא שאל כל הזמן אם ביבי ראוי שהוא יעבוד עבורו". גם לקראת הבחירות האחרונות, כשהוא עם שישה מנדטים בלבד, התעקש להכריז על עצמו כמועמד לראשות הממשלה. למרות זאת קיבל שבעה מנדטים בלבד.
ההסבר של בנט עצמו להחלטה הבלתי פופולרית להקים ממשלה עם רע"מ ומפלגות השמאל היה הרצון למנוע בחירות נוספות, בפעם החמישית תוך כשנתיים, במחיר של כאוס פוליטי, היעדר תקציב, שיתוק כללי ומדינה שנלקחת כבת ערובה לצרכיו המשפטיים של אדם אחד.
ד"ר ברוך לשםוזוהי הדילמה של בנט. מצד אחד: ככל שימשוך יותר זמן את ממשלתו המקרטעת, כך יתקשה נתניהו לחזור להתמודדות על ראשות הממשלה, בגלל הדד-ליין המתקרב של המשפט ועסקת טיעון אפשרית. מצד שני, ככל שתתמשך כהונת ממשלתו, בלי יכולת של ממש לקבל החלטות בעקבות התיקו הפוליטי בכנסת, כך יורע מעמדו. הרושם של מנהיג שלא שולט בקואליציה שלו, וקל וחומר בסיעתו, הוא מתכון בדוק לפגיעה תדמיתית שקשה יהיה להיחלץ ממנה בעתיד.
אז כן, הצד הימני של המפה משוכנע שמה שהניע את בנט היה מגלומניה טהורה בתוספת טינה עמוקה לנתניהו. אחרים, כולל הח"מ, סבורים שמדובר בפוליטיקאי נבון ומפוכח שעשה את הצעד ממניעים פטריוטיים במטרה להציל את המשטר הדמוקרטי בישראל.
- ד"ר ברוך לשם הוא מרצה בחוג לפוליטיקה ותקשורת במכללת הדסה ומחבר הספר: "נתניהו - בית ספר לשיווק פוליטי"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
