שלושה שבועות חלפו מאז שנווט הקרב רב-סרן (במיל') אסף דגן שם קץ לחייו לאחר שסבל מפוסט-טראומה בעקבות שירותו הצבאי. דגן, בן 38 במותו, המשיך להתייצב באופן פעיל למילואים עד יומו האחרון. משפחתו דרשה קבורה צבאית, אך נענתה בשלילה על-ידי הצבא. גם הממצאים החדשים שלפיהם דגן היה בדרכו למילואים ביום שבו שם קץ לחייו – ועל כן החוק מורה על קבורה צבאית – לא גרמו לצבא לאשר את הבקשה, אלא רק "לבחון אותה". מאז ממתינה המשפחה, ודגן טרם הובא לקבורה.
אימו מירי דגן פנתה לשר הביטחון הנכנס ישראל כ"ץ, בתקווה שזה יסייע לה. במכתב גוללה את סיפור חייו של בנה, ותיארה את הקשיים, את הטראומה ואת מחויבותו לשירות – על אף הנסיבות. "בעוד הצבא נהנה מאוד מכישוריו הקוגניטיביים והפיקודיים, ומניסיונו כטייס בתפקיד המטה, צה"ל לא ראה את אסף שלי הולך וקמל לו מול העיניים", כתבה האם לכ"ץ.
"הצבא קיבל התרעות ממני עצמי, מצדדים שלישיים שאליהם פניתי לסיוע וממפקדו של אסף בטייסת, שהצביע על ריחוק חברתי – אך דבר לא נעשה, וככל הידוע לי בני לא זכה לדקה של טיפול נפש – לא בשירות הקבע ולא בשירות הקבוע והשוטף במילואים. ההתעלמות של הצבא ממצבו המתדרדר של אסף, לצד המשך סחיטת הלימון של כישוריו וליבו הפתוח לצורכי חיל האוויר וצה"ל בכלל, הביאו לנפילת נפשו של בני בדרך לעוד יום מילואים. אין לי ספק שהחרדה, הלחץ ומיעוט הכוחות הנפשיים מעוד נטל בתפקיד, למול הפרפקציוניזם של אסף ונפשו שנחלשה, הביאו אותו, ברגע של חולשת דעת, לאבד את ההיסוס, לסטות מהדרך לקריה ולקחת את חייו".
היא ציינה: "נפילתו, כחייל של המדינה, ריסקה משפחה שלמה. ריסקה אותי, אימו של אסף, שלא רואה שום טעם בחיים בלעדיו. אסף היה עמוד התווך של המשפחה – בן מושלם, אח מושלם, דוד מושלם וחבר אמת לחבריו – לצד כך שהיה טייס מצטיין, ועתידו, שהיה פרוש לפניו, היה צריך להיות כזה שנפרש בפני מעט מאוד אנשים".
"עד מתי לוחמים ישלחו יד בנפשם משום שאין להם למי לפנות?"
האם פנתה לכ"ץ במכתבה, ושאלה: "השר כ"ץ , עד מתי לוחמים ישלחו יד בנפשם משום שאין להם לאן לפנות, למי לפנות ועל מי להישען? אנחנו כמעט שלושה שבועות אחרי האסון, ובני אהובי עדיין שוכב במקרר בבית החולים רמב"ם. אם זו לא התעללות, אטימות וביזיון מצד חיל האוויר, צה"ל ומערכות הביטחון, אינני יודעת מהי התעללות. זו אכזריות שאין דומה לה".
היא הטיחה: "אסף זכאי לקבורה צבאית! בשעותיי הקשות ביותר מבקשים ממני, אימו של אסף, לבצע חקירות, לראיין חברים שלו למסגרת הצבאית, לאגד חומרים. מיום מותו של אסף אנו לא עוצמים עין, וכאילו עליי להוכיח שהוא היה חייל שלכם מגיל 18 במשך 20 שנה ברציפות – עד יום מותו. נתתי לכם, לצה"ל, למדינה, את היקר מכל, ובתמורה אני זוכה לגסות לב ולהתעלמות מבזה. במצב דברים זה אני אומרת לאדוני – בנסיבותיו הברורות של העניין, אתם אלו שצריכים להוכיח שאסף לא היה חייל פעיל שלכם – מה שהוא היה גם היה".
האם הוסיפה בכאב: "אני פונה אליך כאמא שבורה ומרוסקת, להתערב באופן מיידי כדי לערוך לאסף לוויה צבאית כפי שמגיע לו. צעיר מסור ונאמן לדגל, שלחם במשך 20 שנה במסגרות הצבא, אבל בנפילתו נבעט הצידה. אין ולא יהיה שום חוק היכול לחייב אדם להקריב את חייו למען ביטחון המדינה. רק ערכים יכולים לגרום לאדם להסכים לצאת כמעט מדי יום ביומו, במשך 20 שנים ברציפות, ולסכן את חייו ואת בריאותו למען עתיד המדינה. ערכים שלפיהם גידלתי את אסף".
היא סיכמה את מכתבה: "אדוני המכובד, אני מבקשת לומר לך – אסף לא ייקבר עד ששופטי בג"ץ לא יישירו אליי מבט ויאמרו לי שאיני צודקת. טרם נפנה לנתיב זה, אני פונה אליך אישית, כמי ששירת בצה"ל שנים ארוכות ומוערכות ובידיו הסמכות העליונה בנושא. אני מבקשת בקשה אנושית, מלב אל לב, שתפתח את ליבך, תפגין התחשבות וחמלה כלפיי וכלפי המשפחה, ותגלה הערכה והוקרה לשירותו הרצוף של בני בסדיר, בקבע ובמילואים – עד יום נפילתו בעקבות פציעת נפשו במהלך השירות הצבאי. אם תאשר את קבורתו של בני בקבורה צבאית כראוי לו, אכיר לך תודה והערכה עד יומי האחרון".
ענבל דגן, אחותו של אסף, התרעמה: "העובדה שאחי הקדיש את חייו לביטחון ישראל ב-20 השנה האחרונות לא הפריעה למערכת הביטחון להפקיר אותו בעת שהיה זקוק לעזרה. ההפקרה הזאת עלתה לו בחייו. העובדה שכעת הצבא ממשיך להתעמר במשפחה ובאסף היא אות קלון לצה"ל ותמרור אזהרה בולט לכלל המשרתים המסכנים את חייהם למען עם ישראל – כשתצטרכו, הם לא יהיו שם בשבילכם".
היא הבהירה: "אנו לא מתכוונים לוותר. העובדות ברורות גם לצבא – אסף זומן ליום מילואים על ידי מפקדו האישי והיה בדרכו לבור בקריה, והוא זכאי להיות מוכר כחלל צה"ל בקבורה צבאית. אני מצפה ששר הביטחון הנכנס יגלה יותר חמלה מקודמו ויפעל מול ראשי מערכת הביטחון להסיר את החרפה הזאת ולא לגרור את כולנו לבג"ץ".
