התחושה אמש (שלישי), בתום יום השיבוש הייתה של: מה עוד צריך לקרות כדי שזה יקרה. מה עוד צריך לקרות ברחובות, בצבא, במערכת הביטחון, בבתי החולים, בכלכלה, במשרדי הייטק ובכל מקום שבזכותו המדינה הזאת מתקיימת, כדי שארבעת ראשי הארגונים - הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש שב"כ והמפכ"ל – ייקחו אחריות, ייכנסו ללשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו ויגידו לו שיעצור. מה עוד צריך לקרות כדי שהם יבינו שהארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום? מתי הם יבינו שדרושה הנהגה? שראש הממשלה שנבחר אמנם בבחירות תקינות, נחטף בידי חבורה קיצונית, גזענית, לאומנית, כזו שהוא לא היה מוכן אפילו לשבת איתה לכוס קפה - וכולנו בני ערובה. מתי ארבעת האנשים האלה, שביחד מחזיקים את המדינה – יבינו שאין יותר למה לחכות? שאין שם אף אחד. שזה הם. או אף אחד.
ממש כמו בהתערבות טיפולית, שבה חברים ובני משפחה מתכנסים לשיחה עם אדם שההתמכרות שלו הגיעה לנקודת שפל, ככה צריכים ראשי הארגונים האלה להתייחס להתערבות שלהם במה שקורה עכשיו במדינה. מה הם חושבים כולנו יודעים. ואם זה מה שהם חושבים – שיעשו מעשה. הרי אין יותר על מי לסמוך שיעצור את הדהירה הזאת לדיקטטורה. שר הביטחון יואב גלנט כנראה חושב שהוא עשה כבר את שלו והוא פטור. מספיק היה לראות אתמול את השפיפות של הרמטכ"ל בוועדת החוץ והביטחון כדי להבין שהוא נשאר לבד בזירה. אפילו נשיא המדינה יצחק הרצוג, שהצהיר אתמול בבית הלבן שישראל היא "דמוקרטיה יציבה וחזקה", הוא כבר לא נקודת משען.
לא צריך להניח לנתניהו אקדח על השולחן. לא צריך אפילו לזרוק את המפתחות בהתרסה. זו לא הפיכה צבאית, כפי שינסו לטעון. אף אחד לא בא להחליף אותו. פשוט להיכנס אליו ולהגיד לו לעצור. להגיד שהם, הרמטכ"ל, ראש המוסד, ראש השב"כ והמפכ"ל, לא יוכלו להיות חלק ממה שקורה כאן. שהם מסרבים להיות חתומים על הפרק הזה בהיסטוריה של המדינה, לחשוף את פקודיהם לתביעות, למלא פקודות של ממשלה דיקטטורית. צריך להגיד רק שתי מילים. אולי שלוש. זהו. עד כאן.
נתניהו יבין. הוא יבין את הטקסט וגם את הסאבטקסט. בתוך תוכו הוא יודע שאי אפשר להסתדר בלי כמה טייסות - ושממשלה תמיד תהיה. ואולי בתת-ההכרה הוא אפילו מחכה לזה. למישהו שיוציא אותו מהתסבוכת שבה הוא נמצא. בין ימין לשמאל. בין תומכי ההפיכה למתנגדיה. בין הקיצוניים בקואליציה שלו לבין המתונים במפלגתו. בין אמריקה הנאורה לבין שותפיו החשוכים. בין הערכים שהיו לו פעם, כשעוד היה ליברלי, דמוקרטי, ממלכתי – לבין בני משפחתו שדוחפים אותו לעבר תהום חשוכה. אולי הוא מחכה שמישהו יגאל אותו מהמלכוד שבו הוא נמצא, שבין ההבנה האינטלקטואלית לאן הוא מוביל את המדינה לבין האינסטינקט הבסיסי שלו להישרדות. להציל את עורו. למלט את עצמו מהרשעה ומישיבה בכלא.
אולי הוא, שמונהג בימים אלה על ידי אנשים שגורמים לקריסתה של החברה הישראלית, בעצמו מחכה למנהיג. למישהו שבגללו הוא יוכל לומר לחברי ממשלתו: לא הייתה לי ברירה. לחצו אותי לקיר. הכריחו אותי.
כי נראה שלא נותרו יותר מילים, או מעשים, אחרי ההתעוררות העממית המופלאה הזאת של אנשים מכל גווני הקשת, שיצאו אתמול לרחובות הלוהטים בזמן שבכנסת נמשכת החקיקה לביטול עילת הסבירות. לא "צמצום" עילת הסבירות, בכינוי החיבה שניתן לה בתחילה - אלא ביטולה המוחלט. קצרה היריעה מלפרט את ההשלכות של אותו חוק שמתכוונת הקואליציה להביא להצבעה בקריאה ראשונה בתחילת השבוע הבא, בראש ובראשונה פיטוריה של היועצת המשפטית לממשלה. אין כמעט תחום שהחוק הזה לא נוגע בו. אין דבר שהממשלה הזאת לא תוכל לעשות מרגע שיעבור החוק. זו גם הסיבה שעוד ועוד מוקדים נוספו אתמול למחאה, כמו בתי הדין הרבניים ובית ההסתדרות, ואל הצוותים הרבים שמאיימים בהשבתה התווספו גם צוותי הרפואה.
מי שעדיין נותר בסירובו הוא יו"ר ההסתדרות, ארנון בר דוד, מה שמאשש את החשד שבפעם הקודמת, שבה הודיע על שביתה כללית ובכך גרם לעצירת החקיקה – היה מתואם עם ראש הממשלה. לא ייתכן שבר דוד לא מבין מה עומד עכשיו על הפרק, שהוא באמת חושב שהחוק לביטול עילת הסבירות פחות מסוכן מקודמו. שהוא לא יודע אלו חוקים עוד ממתינים בקנה. מה שבטוח, שאלה לא שעותיו היפות של בר דוד, האיש שאולי היה יכול לעצור את ההידרדרות המהירה, ומסיבותיו שלו, החליט לא לעשות כלום.
סימה קדמוןצילום: אביגיל עוזיואולי זו הסיבה ששופט בית המשפט העליון, נעם סולברג, החליט אחרי שבועות ארוכים, ארוכים מדי יש לומר, לצאת שלשום בהודעה דרמטית על כך שכשהוא דיבר לפני כשלוש שנים על פגמים בעילת הסבירות בהרצאה בכנס שהשתתף בו - הוא לא חשב על תיקון בדרך של חקיקה, אלא על מגמה שתבוא לידי ביטוי בפסיקה.
בעוד החוק לצמצום עילת הסבירות ממשיך להיות נידון בוועדת החוקה, והארץ מתמלאת מדי שבוע במאות אלפי מוחים שיוצאים לרחובות הלוהטים, כך הולך ומתבהר שזהו אינו חלום בלהות שפוקד אותנו. שזו לא תקלה, מציאות ששובשה, ועוד מעט הכל יסתדר. זו המציאות של חיינו והיא אורבת לנו בכל פינה. ממש כמו אותה מפלצת בעלת שבעה ראשים מסיפורי הילדים, שהגיבור נלחם בה בשארית כוחותיו.
- סימה קדמון היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
