זה 14 שנים שאני משמש מנהל המרכז הרפואי לגליל בנהריה, ופעם אחר פעם נפעם מחדש כיצד ב"עונת החיזורים הדמוקרטיים" נעטפת לה הפריפריה בחום, בביקורים ובהבטחות מכל עבר לתיקון מצבה העגום בתחום הבריאות. אלא שאז, בתום חגיגות הניצחון - ממש כמו סינדרלה שלאחר חצות פג הקסם והיא חוזרת להיות לכלוכית שאינה מעניינת איש - חוזר הריטואל הקבוע ואנו נשארים עם ההבטחות.
היה זה שר החוץ, יאיר לפיד, שכתב פעם מקאמה משעשעת על הדברים הייחודיים במדינת ישראל, שבה כל אחת מהשורות נפתחה במילים: "רק בישראל". הנה שורה נוספת שיכולה להתאים לאותה מקאמה: רק בישראל אתה יכול להגיע מקצה אחד לשני תוך שבע שעות בלבד, ועדיין תהיה לך "פריפריה בריאותית". אין דרך קלה יותר לומר זאת: בישראל יש הפקרה שיטתית ומאורגנת של תושבי הפריפריה לגורלם הבריאותי, ללא מתן סיכוי שווה עבורם לטיפול, טכנולוגיה נאותה, זמינות ושירות.
פעמים רבות אני חש שאנו נלחמים מול טחנות רוח. הפערים בין הפריפריה והמרכז גדלים והולכים, וכל זה קורה חרף חובתו ואחריותו של הרגולטור, ואולי נכון לומר - בשל היעדר עשייתו ועיסוקו, כמו גם חוסר הבנת החשיבות של צמצום הפער הבלתי נסבל על ידי מי שכל תפקידו הוא לדאוג לשוויון בשירותי הבריאות לכלל התושבים.
גם תוספת התקנים המועטה שקיבלנו לאחרונה לא מגרדת או ממלאת ולו במעט את המחסור הבסיסי שקיים אצלנו בתקנים, זה שנים רבות, וממש זועק לתיקון מיידי
איני יודע מדוע המנגנון בוחר לעשות כך ולא אחרת. זה באמת נשגב מבינתי. אך המחיר, כמו הפער, הופך עם השנים לבלתי נסלח. לדוגמה המרכז הרפואי שלנו, המשרת 600 אלף תושבים, והינו המרכז הרפואי השני בגודלו צפונית לתל אביב. גם תוספת התקנים המועטה שקיבלנו לאחרונה לא מגרדת או ממלאת ולו במעט את המחסור הבסיסי שקיים אצלנו בתקנים, זה שנים רבות, וממש זועק לתיקון מיידי.
במהלך הגל השלישי של המגפה, המרכז הרפואי לגליל בנהריה היה אחד משני בתי החולים העמוסים במדינה בחולי קורונה, כאשר באחד השבועות אושפזו בו 120 איש בו-זמנית, בארבע מחלקות שונות, מתוכם 25 במצב קריטי (מונשמים ועל סף הנשמה). זאת כמובן נוסף על החולים ה"רגילים", שכבר לא מקובל בימינו לדון במורכבותם ובאנרגיות האדירות שנדרשות כדי לטפל בהם.
באותם ימים חשתי שאנו מגיעים לקו האדום, לקצה גבול היכולת, ונאלצתי להפסיק את הניתוחים. הסיבה העיקרית לכך הייתה מחסור הזועק לשמיים של תקנים רפואיים וסיעודיים, בעיקר בכל הקשור לטיפול נמרץ, מה שפגע בטיפול בחולי הקורונה שהיו במצב קריטי.
פרופ' מסעד ברהוםצילום: תומס סולנסקי, באדיבות אגודת הידידיםפגיעה זו, שהנייר סופג בקלות ועיניכם פוסחות על קריאתה בלי להניד עפעף, הייתה פגיעה אנושה וכואבת עבור עשרות מטופלים שהמתינו והמתינו לניתוח הגואל, אלא שהוא התרחק מהם בצעדי ענק. כולי תקווה שבגל הנוכחי של הקורונה, לא נגיע לאותו קו אדום שאליו הגענו בגל הקודם.
מחר (יום ב') יישב בית ישראל לסעודת החג ויציין את כניסתה של השנה החדשה, ואני - כשליח ציבור של הרגולטור, אותו ציבור המבקש לקבל את שירותי המוסד הרפואי שבראשו אני עומד - יכול רק לקוות ש"יפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה", אך לא פחות חשוב מכך - שתהא גם שווה, צודקת וראויה (בריאותית) לכלל תושביה. הם ראויים לכך, גם אם בחרו להתגורר בפריפריה.
- פרופ' מסעד ברהום הוא מנהל המרכז הרפואי לגליל בנהריה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
