לקראת סוף שנות ה-70 התחילה להיפרם אחדות המטרות שאפיינה את מערכת היחסים שבין המוסד לצה"ל ולמשרד הביטחון. הסיבה העיקרית לכך הייתה חילוקי הדעות בנוגע לקשר עם הנוצרים בלבנון. ברקע הדברים, ולעיתים גם בחזית, עמדו הבדלי הגישה והמזג בין העומדים בראש הגופים הללו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
כן-כן, זו הייתה אותה הטרויקה מחטיבת הצנחנים של שנות ה-50 – אריאל שרון, רפאל איתן (רפול), ויצחק חופי (חקה) ‐ שחבריה מצאו עצמם הפעם בעמדות המפתח הבכירות ביותר של העשייה הביטחונית ‐ שר ביטחון, רמטכ"ל וראש המוסד, בהתאמה. מיותר כמעט לציין שהדם הרע שזרם בין חקה לשני עמיתיו לא יבַש עם השנים ושהרוחות העכורות לא נחלשו כהוא זה. אם כבר להפך. כך מצא עצמו חקה עומד לצידם, שכם לשכם, בהגנה על ביטחון ישראל. שמן ומים.
מינויו של רפאל איתן לרמטכ"ל באפריל 1978 בא בגדר הפתעה מוחלטת למערכת הביטחון. הייתה זו גחמה כמעט בלתי מתקבלת על הדעת של שר הביטחון אז, עזר ויצמן, ששאף לשלוט בצה"ל באופן מוחלט ועל כן מינה מועמד זניח שיהיה "חייב" לו את כהונתו. אומנם איתן נחשב לקצין מצוין ולמפקד שטח מהמעולים שהיו בצה"ל, אבל לצד הבנה טקטית ואופרטיבית מעולות, תפיסתו האסטרטגית הייתה מוגבלת. הדבר החשוב מבחינת ויצמן היה שלא היו לו שום שאיפות פוליטיות ‐ מה שאמור היה לאפשר לו לשמש מעין רמטכ"ל-על. דא עקא שויצמן התפטר שנתיים אחר כך, במאי 1980, כתוצאה מחילוקי דעות עם בגין בנוגע להסכם השלום עם מצרים, ומחליפו לאחר בחירות 1981 היה אריאל שרון, שכעת כיהן תחתיו רמטכ"ל מוחלש. מבחינת שרון, השמיים היו הגבול.
× × ×
במחצית השנייה של שנות ה-70, וביתר שאת לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, הפכה לבנון למוקד העיקרי של ההתעסקות הביטחונית של ישראל. שרר בה אז תוהו ובוהו. מלחמת האזרחים שפרצה ב-1975, ובמיוחד התערבותה של סוריה במהלכה, החלישה מאוד את הנוצרים המרונים, שפורמלית שלטו במדינה לצד המוסלמים הסונים הוותיקים. ארגוני המחבלים הפלסטיניים, שהתבססו בדרומה של המדינה (שנקראה לכן במקומותינו "פתחלנד"), ניצלו את חולשת הממשלה, יצאו לפיגועים רבים בשטח ישראל ומשכו את תשומת ליבה ולעיתים גם את כוחותיה הצבאיים. הערכת המוסד בראשות חקה בשנים הללו הייתה שהנוצרים שואפים לגרור את ישראל למעורבות עמוקה בלבנון "עד כדי שינוי המצב המדיני שם". קרי, שצה"ל יעשה בשבילם את העבודה המלוכלכת ויגרש את הארגונים הפלסטיניים, גם במחיר התנגשות צבאית עם הסורים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
וישראל אכן נמשכה לבוץ הלבנוני כמו פרפר לאש. בעקבות פיגוע "אוטובוס הדמים" שביצע הפתח בכביש החוף ב-11 במרץ 1978, שגבה את חייהם של 35 ישראלים, פלש צה"ל לדרום לבנון במסגרת מה שכונה מבצע ליטני, עדיין בפיקודם המתון יחסית של מוטה גור הרמטכ"ל ועזר ויצמן שר הביטחון. מטרת המבצע הייתה פגיעה במחבלים הפלסטינים בדרום לבנון. בעקבותיו הוצב בדרום לבנון כוח או"ם ייעודי לשמירה על השלום במדינה, יוניפי"ל, שהיה אמור לחצוץ בין ארגוני הטרור ובין כוחות צה"ל שנסוגו בחזרה לגבולות הקו הכחול. אלא שמיד אחרי המבצע החלו המחבלים להצטייד בקטיושות ובתותחי 130 מ"מ כדי להמשיך ולאיים על החיים בישראל, חרף נוכחותם של כוחות האו"ם.
9 צפייה בגלריה
כמו שמן ומים. יצחק (חקה) חופי (משמאל) מעניק דרגת אלוף לרפאל איתן. מימין: הרמטכ''ל דוד אלעזר
(צילום: לע"מ)
ב-1978, אחרי מינויו של רפאל איתן לרמטכ"ל ומינויו של אלוף אביגדור (יאנוש) בן-גל במקומו לאלוף פיקוד הצפון, הקו של צה"ל הפך תוקפני יותר כנגזרת ישירה של הפרסונות שעמדו כעת בראש המערכת. אומנם מבצע גדול בנוסח ליטני לא בוצע ‐ אף שהיה זה עניין של זמן ‐ אבל מבצעים "קטנים" מעבר לגבול הצפון הפכו לעניין שבשגרה כמעט, כמו מבצע מוביל באוגוסט 1980 או מבצע ערבית באפריל 1981. החיבוק בין הצבא לבעלי בריתו החדשים בלבנון ‐ שהיה אמור לעזור לו במלחמתו נגד ארגוני המחבלים, ובד בבד לעזור לנוצרים במלחמתם הכפולה נגד הפלסטינים ונגד הסורים ‐ הלך והתהדק. אבל גם אנשי המוסד וחקה בראשם לא העלו בדעתם בשלב הזה לאיזו רמת מעורבות תגיע ישראל בבחישתה בקדירה הלבנונית הרעילה, אשר במשך עשרות בשנים כל הגורמים שניסו ליצוק ממנה חיים משותפים וסבירים - כשלו.
זה ייגמר במלחמה ארוכת שנים, מרובת אויבים וחסרת תוחלת כמעט לחלוטין.
× × ×
המלחמה הייתה התממשות של פנטזיה אשר נהגתה בראשיהם של שרון ושל הרמטכ"ל איתן.
ממש כמו ב-1956 בפתחו של המיתלה, גם עכשיו איש לא הצליח לעצור את מרוצם הנחוש לתוך הקיר ‐ גם לא ראש הממשלה, שבו ידעו לשטות היטב. בדרך לשם הם גייסו את כל כוחנותם ועורמתם, וביצעו סדרה ארוכה של הטעיות מתוחכמות ואמירת אי-אמת.
חקה התנגד מהרגע הראשון לכל קשר מבצעי עם הנוצרים. כבר ב-1976, במקום ללכת בעצמו לפגישה בין ראש הממשלה רבין לבין מנהיג הנוצרים פייר ג'ומאייל על סטי"ל צה"לי, שלח הרמס"ד את אפרים הלוי, כאילו הגוף שלו התקומם ממש כלפי כל אפשרות של שיח עם הנוצרים, גם אם הראש עדיין לא הבין זאת לגמרי. למעשה, הייתה זו החלטה רציונלית לעילא, שהתוותה את ההתנהלות הטקטית שלו בנושא הלבנוני לאורך התקופה כולה: הוא יימנע, כך החליט, מכל קשר אישי עם הנוצרים, מה שיקנה לו חופש פעולה מרבי, מבט מעט מרוחק על האירועים, ויכולת להחליט בענייניות צוננת ללא המעורבות הרגשית המתפתחת, בהכרח, במהלך קשר עם אנשים. נוצרים, במקרה הזה.
אין לכחד: כשרבין, בדמדומי כהונתו הראשונה כראש ממשלה, הורה למוסד להוריד מצה"ל את האחריות לקשרים עם הנוצרים, הייתה זו החלטה מתבקשת ברמה המערכתית. מה לעשות שהיא באה על חשבונו של חקה. אבל אותו חקה היה גם חייל מסור, ולא הוא האיש שיסרב להחלטת ראש הממשלה, הממונה הישיר עליו.
9 צפייה בגלריה
האזהרות נפלו על אוזניים ערלות. ראש הממשלה מנחם בגין מבקר בבופור
(צילום: ארכיון צה"ל במשרד הביטחון , דובר צה"ל )
בדרג השטח של המוסד, בעיקר באגף תבל, שלמעשה היה אחראי על הפעילות בלבנון, דווקא נרשמה התלהבות משיתוף הפעולה הזה ‐ עד שנת 1980 תחת דייב קמחי, ואחר כך תחת מחליפו, נחום (נחיק) נבות. לאמיתו של דבר, בשנות ה-70, מערכת היחסים עם קמחי הייתה "גורם מצנן" נוסף שהרחיק את חקה מהסוגיה הלבנונית. הגם שהרמס"ד העריך את יכולותיו המקצועיות של ראש אגף תבל ואת הידע המודיעיני העצום שלו, הוא היה מסויג כלפיו, בעיקר בשל השוני הגדול באופיים, מזגם ורקעם. וככל שהעמיקה המעורבות של המוסד בלבנון, כך גם העמיק הקרע בין חקה ובין קמחי, עד לפיצוץ בשל מה שחקה תפס כחתרנות, ולפיטוריו של קמחי, חרף האספירציות שהיו לו, ולדעת רבים גם היכולת, להגיע לראש המערכת ביום מן הימים. אומנם עם מחליפו, נבות, היחסים של חקה היו משופרים, אבל גם עליהם העיבה, ככל שעבר זמן, ה"שאלה הנוצרית".
חקה סבר שישראל לא צריכה כלל, כעיקרון, להתערב בפוליטיקה הפנימית הסבוכה, הבלתי מפוענחת והרת האסונות של לבנון. מבחינתו, המקסימום שאפשר היה לעשות לטובת הנוצרים זה לצייד אותם בנשק צה"לי. כל מעורבות מעבר לכך, טען, "רק תייצר בעיות לישראל ולא תפתור בעיות"
עיקר חילוקי הדעות נגע למהות הקשר עם הנוצרים, ולאפשרויות הצבאיות והמדיניות הגלומות בשיתוף הפעולה איתם. אסכולת קמחי-נבות, שבה תמך גם המשנה של חקה, נחום אדמוני, ראתה בנוצרים פוטנציאל אדיר: קרדום שבעזרתו תוכל ישראל לקדם את שינוי המשטר בלבנון ולהפוך אותה למדינת חסות; ובדרך לשם, באותו האסימון, גם "לנקות" אותה מהכוחות הפלסטיניים שהתנחלו בדרום, וגם ליצור חיץ מוצק מול הכוחות הסוריים, שבפלישתם ללבנון יצרו עוד חזית צבאית מול ישראל. על פניו זה אולי נשמע טוב, אבל חקה לא האמין ולו לרגע אחד בפנטזיה הזאת, בעיקר כי לא היה לו גרם של אמון ביכולתם הצבאית של הנוצרים, שלדידו כל הכוחות שלהם היו שווים "כמו גדוד אחד של צה"ל", ויותר מכך בדמותם המוסרית והערכית. מה עוד שחקה סבר שישראל לא צריכה כלל, כעיקרון, להתערב בפוליטיקה הפנימית הסבוכה, הבלתי מפוענחת והרת האסונות של לבנון. מבחינתו, המקסימום שאפשר היה לעשות לטובת הנוצרים זה לצייד אותם בנשק צה"לי ‐ וגם אותו למכור ממש, ולא "סתם לתת". כל מעורבות מעבר לכך, טען, "רק תייצר בעיות לישראל ולא תפתור בעיות".
לימים, כשהקשרים הללו עם הנוצרים החלו להיפרט ביום-יום לארוחות שחיתות מפוארות ולסיורים מלכותיים משותפים בג'וניה, עיר החוף והחיים הטובים שבצפון לבנון, או למתנות יקרות ערך שהורעפו על אנשי המוסד, בניגוד משווע לכל הנהלים, התנגדותו מצאה אחיזה גם בעולם המעשה ולא רק בתחום חיזוי המציאות.
אומנם המוסד היה אחראי על הקשרים הללו, אבל צה"ל היה מעורב בהם עד צוואר ודחף להעמיק אותם אפילו יותר, בין היתר על ידי העברת עוד ועוד ציוד צבאי, הדרכה באימונים, וחשוב מכל ‐ ניסיונות לדחוף את הנוצרים להילחם בארגונים הפלסטיניים. בשלב מסוים קרא חקה לסגנו, אדמוני, ויידע אותו שהוא שוקל ללכת לבגין ולהודיע לו חגיגית שהמוסד מסיר מעצמו את האחריות לקשרים עם הנוצרים, כיוון שאין לו מושג מה רפול וקציניו מעוללים, וגרוע מכך, מה הם מבטיחים לנוצרים הרחק מאוזניהם של אנשי המוסד. אדמוני שיכנע אותו שלא יסיר את האחריות, כי אחרת המצב יהיה גרוע פי כמה; בדיוק כפי שאכן קרה, כשצה"ל נאלץ כעבור כמה שנים להילחם לבד נגד המחבלים, ללא תמיכה של הנוצרים.
בינתיים, השינויים בלבנון והאפשרויות המדיניות והצבאיות שכביכול טמנו בחובם, הולידו עוד ועוד יוזמות, עוד ועוד הרפתקאות. דוגמה אחת: רפי איתן, איש המוסד לשעבר ששימש יועץ ראש הממשלה לענייני טרור, יזם במהלך 1979 קשר עם נביה ברי, מנהיג השיעים בלבנון, במגמה שגם הם יעזרו לישראל במניעת התפשטותם של הפלסטינים הסונים בדרום לבנון. חקה התנגד ונעמד על רגליו האחוריות ממש; הספיקו לו הקשרים עם הנוצרים. אך בגין לא שעה להתנגדות ואישר לאיתן את המשך הקשר. לבסוף היוזמה התאיידה, כמו יוזמות רבות אחרות, ואילו הארגון שעליו פיקד חברו הפוטנציאלי של איתן, המיליציה השיעית "אמל", היה זה שלכד את הנווט רון ארד וסחר בו כאילו היה מטבע עובר לסוחר.
× × ×
כששרון התמנה לשר הביטחון באוגוסט 1981, לחקה ולאנשיו היה ברור כשמש שהתפקיד שמשחקת ישראל בלבנון הולך לגדול בחודשים הקרובים באופן מעריכי.
רוב שרי הביטחון שואפים לבסס מורשת כלשהי שתיזכר הרבה אחרי שיסיימו את התפקיד ואולי אף את חייהם. שרון ראה בלבנון פוטנציאל מובהק לחצוב ממנו פרק מהדהד בספרי ההיסטוריה, שישמש גולת כותרת לקריירה הענפה שלו, והיצירתית תמיד.
כשנכנס שרון בצעדים כבדים ובתנופה אופיינית למשרד הביטחון, דייב קמחי כבר לא נמנה על שורות המוסד, לאחר שחקה למעשה אילץ אותו להתפטר ולעזוב את הארגון. הרקע, כאמור, היה חשש לחתרנות: לכל אורך השנתיים האחרונות שלו בראשות תבל, בשנים 1980-1979, חשד חקה בקמחי שפעל מאחורי גבו ולמעשה ניהל מדיניות עצמאית לחלוטין מול הנוצרים, כמו גם מול משרד הביטחון וצה"ל. עם זאת, יש שיאמרו שחקה שיחק לא מעט לידיו של קמחי ‐ כפי שגם נהג, ואפילו ביתר שאת, בתקופת נחיק נבות ‐ כאשר למעשה חדל להגיע לישיבות הממשלה שעסקו בנושא הלבנוני ובמידה רבה הפקיר את הזירה. זה בסדר גמור לתת לאנשיך לייצג אותך בממשלה בנושאים שונים כשאתה סומך עליהם, אבל לא אם הם מייצגים גישה הפוכה בדיוק מהגישה שלך. כששרון התמנה לשר ביטחון, גם הופעותיו המעטות ממילא של חקה בפורומים השונים שדנו בנושא הלבנוני פסקו לאלתר.
לא מן הנמנע שראש מוסד בעל מהלכים בלשכת ראש הממשלה היה יכול להשפיע הרבה יותר על שאלת היציאה למלחמה. אבל אל"ף, כל זה היה מנוגד תכלית הניגוד לאופיו של חקה, לטוב ולרע, ובי"ת, השאלה האם בגין אכן החליט בנושאים הללו או שמא הולך שולל היא, עד עצם היום הזה, שאלה פתוחה
יש לציין, עם זאת, שההיעדרות של חקה מהפורומים הרחבים לא פגעה בדיון הער והאינטנסיבי שהתנהל בתוך המוסד פנימה בשאלות הללו. הדיון היה ענייני, אבל הטון ששלט בו היה, בכותרת, "לאן לעזאזל אריק ורפול גוררים אותנו?!"; הדיבורים ההולכים ותוכפים על מלחמה שישראל עומדת לפתוח בלבנון, שמטרותיה לחלוטין לא ברורות ולא מוגדרות, עוררו בפשטות חרדה. אבל ידיהם של חקה ושל אנשיו היו בעצם כבולות. המוסד בהחלט יכול להביע את דעתו בענייני מדיניות, אבל הוא לא יכול לקבוע מדיניות. אמת: לא מן הנמנע שראש מוסד בעל מהלכים בלשכת ראש הממשלה ‐ שיודע להלך קסם על המעגל הקרוב וגם למצוא את המסילות הישירות לליבו של האדם שלפחות על הנייר אמור להחליט בנושאים הללו ‐ היה יכול להשפיע הרבה יותר על שאלת היציאה למלחמה. אבל אל"ף, כל זה היה מנוגד תכלית הניגוד לאופיו של חקה, לטוב ולרע; ובי"ת, השאלה האם בגין אכן החליט בנושאים הללו או שמא הּולך שולל היא, עד עצם היום הזה, שאלה פתוחה. רמז אפשרי לַתשובה העניק בית המשפט העליון ב-2002 כשדחה סופית את תביעת לשון הרע שהגיש שרון נגד עיתונאי "הארץ", עוזי בנזימן, בעקבות הקביעה שרימה את בגין.
× × ×
באביב 1982 הלכו ונשלמו ההכנות לפתיחתה של המערכה.
במוסד רווחה העמדה שהתנגדה למלחמה בכל תוקף, כאשר בשלב זה החזיק בה אפילו אגף תבל בראשות נבות. במקום מלחמה, טענו ראשי הארגון, יש לחתור לפתרון מדיני, תוך ניצול של המומנטום הבינלאומי שיצרו הסכמי קמפ דיוויד עם המצרים, ושל התמיכה הבלתי מסויגת בישראל שהפגין ממשל רייגן האמריקאי, בהובלתו של מזכיר המדינה, אלכסנדר הייג. בהערכת המצב האסטרטגית שביצע המוסד, בראשית מאי 1982, הוגדרה החתירה להסכם במזרח התיכון כאופק האסטרטגי הנכון ביותר, והערכת הארגון, שנישאה גם היא על גלי האופטימיות של ההסכם עם מצרים, גרסה שהפוטנציאל לכך ספציפית בזירה הצפונית הינו משמעותי, בדמות הסכם עם ממשלת לבנון, ואף צריכה להינתן לכך עדיפות עליונה וליזום בצורה פרו־אקטיבית מגעים לשלום.
על גישתו זו של המוסד ערב המלחמה ניתן ללמוד ממאמר שפירסם בעיתונות שבועיים בלבד לפני פלישת צה"ל ללבנון, איש הארגון לשעבר (כבר בעת הפרסום), אלוף הראבן, שהיה בכיר בתבל וממובילי הקשרים עם הכורדים בשנות ה-60. מאמרו העניק ביטוי מדוד ומדויק לגישת הארגון. הכותרת הייתה "דיני נפשות בצפון", במין ניסיון נואש אחרון לעצור את דהירתם של שרון והרמטכ"ל איתן, בגיבויו של בגין, לתוך ארץ הארזים.
בגוף המאמר כתב הראבן שאין די בכוח צבאי כדי להכריע את הסכסוך הישראלי-ערבי, "שבעיית אש"ף ולבנון בליבתו", חרף הפיתוי הרב שחשים אנשי הצבא להפעילו פשוט משום ש"הם יכולים", וכן בשל סברתם המוטעית שאם יפתרו בעיה צבאית בכוח הרי שבכך תיפתר גם הבעיה המדינית הנלווית אליה. הדרך לקעקע את אש"ף, כך הראבן, איננה מתמצית במהלכים צבאיים. לראיה, יכולה ישראל להשמיד את כל יחידות הארגון בדרום לבנון, והתוצאה המדינית תהיה הפוכה בדיוק מכפי שקיוותה: חיזוק מעמדו של אש"ף בשל ההתקפות שהוא סופג מידי ישראל, והתלכדותן של מדינות ערב מאחוריו לכדי חזית אנטי-ישראלית. "כשמסרבים אנו להפעיל את תושייתנו בפתרון מדיני", כתב הראבן, "מגיעים אנו לפתרון צבאי, כאילו בו טמונה הישועה".
9 צפייה בגלריה
חיילי צה''ל סמוך לביירות. 40 הקילומטרים הפכו בתוך שבועות לריצה מטורפת לתוך לבנון
(צילום: דוד רובינגר)
ואולם, ניסיונות המוסד לשכנע את ההנהגה לאמץ מדיניות ברוח הזאת כשלו. שרון והרמטכ"ל נסעו בעצמם לביקורים תכופים אצל ראשי הנוצרים והפקידו אצלם התחייבויות שחרגו בהרבה ממסגרת האשראי שאישרה להם הממשלה. כשחקה שמע על כך ממקורותיו הטובים בלבנון, הוא פנה ישירות לבגין והזהיר אותו שמההתחייבויות שמנפקים שרון ואיתן, בלא רשות ובלא סמכות, ישראל לא תוכל לסגת. אבל האזהרה שלו נפלה על אוזניים ערלות. בשלב הזה בגין כבר היה שבוי בקסמה של הפנטזיה על הפיכת לבנון למדינת חסות. לא מן הנמנע שהוא גם ראה בעניין הלבנוני מעין "תיקון", אחרי שהימין הקיצוני ירד לחייו בעקבות ההסכם עם מצרים ופינוי סיני, ואחרי שחלק ממצביעיו עזבו לטובת סיעות הלוויין של הליכוד.
חקה חש בימים ההם במלכוד. מחד גיסא הוא היה משוכנע מעבר לכל ספק שהפרויקט הלבנוני ינחל כישלון, וראה חובה להתריע על כך. אבל מאידך גיסא, כיוון שנחשד בהתנגדות א-פריורית לכל מהלך שיציעו שרון ואיתן, דבריו לא תמיד נהנו ממידת התוקף הראויה להם. באחת מהופעותיו ערב המלחמה, למשל, בוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון, תקף אותו בחריפות בלתי אופיינית בעליל יו"ר הוועדה המדוד בדרך כלל, משה ארנס, לימים שר הביטחון אחרי שרון. ארנס טען שחקה מציג את הנוצרים כחסרי יכולת וכחסרי רצון להילחם כתוצאה ממניעים זרים ולכן ההערכות שלו לא לגמרי אובייקטיביות. הטעות של ארנס הייתה שלזכותו של חקה עמד רקורד ארוך שנים של התנגדות לכלל המהלכים שיזמו גורמים ישראליים בשיתוף הנוצרים בלבנון, מאז 1976, עוד הרבה לפני שמישהו בכלל דמיין את שרון שר ביטחון ואת איתן רמטכ"ל.
× × ×
ב-3 ביוני 1982, כששרון ורפול הציגו בממשלה את היישום של תוכנית "אורנים גדול" למלחמה בלבנון, שכללה כניסה לביירות וכיתורה, חבירה לפלנגות של באשיר ג'ומאייל, המלכתו על לבנון ולבסוף גם גירוש צבא סוריה מאזור הבקעא ‐ חקה, שבאופן נדיר הופיע לישיבה, ויהושע שגיא, ראש אמ"ן, כמעט התפלצו. אומנם התוכנית נוסחה בשלהי 1981, עוד טרם כניסתו של שרון לתפקיד, אבל דבר אחד הוא לתכנן תוכניות ודבר אחר בתכלית הוא לשלוח את המטוסים, הטנקים וגדודי החי"ר לממשן. השאלה במקרים כאלה היא האם הנסיבות מצדיקות את המימוש.
באותה ישיבה הוצגה התוכנית כתגובה לניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון, שלמה ארגוב, יום קודם לכן בידי אחד הארגונים הפלסטיניים, שפצע אותו קשה מאוד, אבל לרבים היה ברור שזו בסך הכול סיבה מלאכותית שכשלעצמה בוודאי לא מצדיקה יציאה למבצע כה נרחב. או במילים אחרות ‐ תירוץ נוח. מה עוד שהגוף שביצע את ההתנקשות היה ארגונו של אבו-נידאל, יריבם הגדול של ערפאת ושל אש"ף.
חקה ושגיא הביעו לכן התנגדות נחרצת ליישומה של "אורנים גדול" והצליחו הפעם לסחוט היסוס נדיר מצד בגין. בהמשך הדיון ההיסוס הפך ל"לאו", ובגין החליט ‐ "נכון לעכשיו" כדבריו ‐ על ביצוע תוכנית "אורנים קטן", שכללה "רק" את דחיקתו של אש"ף עד למרחק של 40 קילומטרים מהגבול הצפוני של ישראל.
לאחר הישיבה פגש חקה ביציאה מהחדר את מזכיר הממשלה, דן מרידור, ואת יועץ התקשורת של שרון, אורי פורת. הם שאלו אותו האם הוא מרוצה מההחלטה. "ברגע זה אני מרוצה", השיב חקה, "אבל בהכירי את הנפשות הפועלות, הן עלולות לחרוג מההחלטות שהתקבלו".
כמה שצדק. 40 הקילומטרים יהפכו בתוך שבועות ספורים לריצה מטורפת, שלוחת רסן, לתוככי ביירות.
בהמשך נסע בגין לפגישה עם באשיר ג'ומאייל בנהריה וביקש להתייעץ עם חקה לקראתה. חקה, ישיר כדרכו, לא היסס ושאל מיד: "אוקיי, ונגיד שבאשיר יבטיח לנו הסכם שלום איתו אבל לא יקיים את הבטחתו, מה אז?"
בגין, איש של כבוד, לא ממש הבין על מה חקה מדבר. לדידו אין זה מן האפשר שאדם יבטיח הבטחה ולא יעמוד בה.
כשחקה זיהה את התמיהה על פניו של בגין, הוא החריף את הטון ואמר: "אתה יודע מה, לדעתי הוא אפילו לא יבטיח לך שלום".
וזה בדיוק מה שקרה בפגישה הלילית בין בגין לג'ומאייל. עד אז הולעט בגין בדיווחים אופטימיים, אפילו רומנטיים, על האהבה הגדולה השורה בין באשיר לצה"ל, וכעת לא הצליח לרדת לפשרו של הפער בין ה"מודיעין" נוטף הדבש לבין האיש הצעיר העומד מולו, המביט בשחצנות ישירות לעיניו ורוצה לקבל את הכול מבלי לתת כלום.
בגין בעל הגינונים הפולניים לא יכול היה להתאפק וזיכה את ג'ומאייל בנזיפה, במקום זו שהיה צריך להטיח באנשיו שלו שהלעיטו אותו במידע מפוקפק. באשיר מצידו נעלב עד עמקי נשמתו ונדר באותו הרגע בינו לבינו ששיתוף הפעולה עם ישראל הסתיים כאן ועכשיו.
במסיבת עיתונאים כעוסה שהתקיימה אחר כך שאלו הכתבים מה היו מעשיו של בגין ביממה האחרונה, עת שנעלם מהנוף.
"לא שואלים ג'נטלמן היכן בילה את הלילה", השיב בהלצה בגינית אופיינית. אחרי מסיבת העיתונאים בגין קרא אליו את חקה וביקש ממנו לנסוע ללבנון בדחיפות ולשכנע את באשיר, בכל הכלים העומדים לרשותו, שישוב לשתף פעולה עם ישראל.
חקה נסע אפוא לג'וניה שמצפון לביירות עם הרל"ש שלו, יחיעם מרט. זו הייתה נסיעתו הראשונה והאחרונה ללבנון והוא נפגש שם עם באשיר ועם אביו, פייר ג'ומאייל, ממליך המלכים. מנהיגי הנוצרים כבר הכירו את יחסי הכוחות הפנימיים בישראל וידעו שחקה הוא גדול המתנגדים ליחסים איתם. ודוק, זו הייתה הסיבה שבגללה חקה נשלח מלכתחילה: דווקא כמבקרם החריף ביותר של הנוצרים, כל מה שיאמר להם ייתפס על ידם כחף מכל הטיה, מה עוד שמדובר במקור סמכות אמיתי, בכיר. לא פחות מראש סוכנות הביון.
ובאמת, חקה שיחק היטב את המשחק, באשיר ואביו פייר קנו את הסחורה שנשלח למכור להם, וסיפור האהבה בין הנוצרים לבין ישראל שב ללבלב עד להתנפצותו האסונית באירועי סברה ושתילה, בספטמבר 1982, שלושה חודשים אחרי תחילת הלחימה שהסיגה את צה"ל תחילה מביירות, ימים ספורים אחר כך, כעבור שנה עד למרגלות הרי השוף, וב-1985 גם לקו נהר האוואלי, בואכה "רצועת הביטחון" שצה"ל הגדיר, שהייתה קללה לא קטנה בפני עצמה ושהוא בוסס בה 15 שנה. בסך הכול נהרגו במהלך הקרבות בלבנון 654 אנשי מערכת הביטחון (בהם אנשי שב"כ רבים, בעיקר בשני הפיגועים נגד מפקדות ישראליות בעיר צור), וארבעה הוגדרו כנעדרים. שמונה חיילים נפלו בשבי.
× × ×
בכל התקופה שלפני המלחמה, וביתר שאת במלחמה עצמה, חקה היה קרוע בין גישתו הממלכתית שהנחתה אותו מאז ומתמיד לקבל עליו את החלטות הדרג המדיני ולבצען ללא כחל וסרק, לבין הידיעה שלוותה בתחושת קבס איומה, שישראל נכנסת בעיניים פקוחות לרווחה לתוך מלחמה שאין שום דרך בעולם להצליח בה. קפיצת ראש לתוך הבוץ הלבנוני. אלא שאפילו זה לא היה כל הסיפור, שכן חקה העריך די בביטחון שגם אחרי שיחליטו בממשלה מה שיחליטו, והוא והמוסד יבצעו כל החלטה ככתבה וכלשונה, שרון ורפול יעשו לבסוף מה שנראה להם לנכון.
מאחר שהמוסד יודע לזמום מזימות ולבצע מעקפים הסמויים מהעין ‐ זו הלוא מומחיותו כלפי האויבים שבהם הוא נלחם ‐ כשהציעו לחקה בכיריו בארגון לעשות פעולות ממין זה שיוכלו אולי לעצור, או לפחות להאט, את מרוצם של שרון ורפול, הוא התנגד בכל תוקף. חקה הוא איש המערכת שיגיד את דעתו העניינית שוב ושוב, אך לעולם לא ינקוט פעולות העלולות לשבש את יציבות הממלכה.
והנה כי כן, הסיפור של יום הכיפורים ‐ שגם במהלכו הבחין חקה כבר בזמן אמת איך כל המערכת שבויה בקונספציה ‐ חוזר על עצמו כמעט במדויק. שידור חוזר. כאז כן עתה, ידע חקה שלהשלמתו עם המצב עלולות להיות השלכות קשות, אבל הוא מצא עצמו כפוי להמשיך ולשחק בדיוק לפי הכללים.
אחרי ארבע שנים של הטנגו הזה שרקד חקה מול שאר זרועות הביטחון, שלא לומר מחול השדים, הוא החל להיערך ליום שאחרי. במניין הכללי חקה הוציא שמונה שנים כראש המוסד; את האחרונה שבהן חמד (אז עוד היה מקובל שהרמס"ד מחליט בעצמו מתי לפנות את כיסאו) כדי לטרפד את מינויו של דייב קמחי, שסימן את שנת 1981 כשנה האחרונה שבה "ימתין" לתפקיד.
תחת קמחי, עלה כבר בתחילת 1982 שמו של אלוף יקותיאל (קותי) אדם כמחליף אפשרי לחקה. אדם היה אלוף ותיק יחסית בצה"ל ומי שכיהן בשעתו בתפקיד סגן הרמטכ"ל. בעברו שימש גם ראש אג"ם ועשה כבר כמה תקופות במוסד לאחר ש"הושאל" מהצבא. אפשר רק לשער שהכהונה המוצלחת של חקה, שהגיעה אחרי כהונה מוצלחת של צבי זמיר, שניהם אלופי צה"ל שמונו לראשי המוסד, שיחקה לטובת אדם, ובתחילת 1982 הוא התחיל חפיפה עם חקה במטרה להחליפו. חקה תמך מאוד במינוי. הוא היה משוכנע שאדם הוא האיש הנכון במקום הנכון. אלא שרוחה הרעה של מלחמת לבנון טרפה גם את המהלך הזה, כשאדם נהרג בסיור שערך עם אל"מ חיים סלע, בכפר דוחא שבלבנון ב-10 ביוני של אותה שנה.
לאחר מותו של אדם, הפך נחום אדמוני למועמד היחיד להחליף את חקה, ובספטמבר 1982 סיים חקה שירות של 36 שנים בהגנה על ביטחון ישראל ‐ בפלמ"ח, בצה"ל ובמוסד. וכאילו כדי לתת גושפנקה סופית, חזקה מאין כמותה, להערכותיו המדויקות של חקה בשנותיו האחרונות במוסד, ימים ספורים בלבד לאחר שסיים את תפקידו התרחש בביירות הטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה. כוחות נוצריים נכנסו אליהם, תחת עינו הפקוחה של צה"ל, וטבחו בכל מה שזז לרבות זקנים וילדים. היה זה אחד התהומות הערכיים והמוסריים העמוקים ביותר שידעה ישראל עד אז, וועדת החקירה הממלכתית שמונתה לבדוק את האירוע, בראשות השופט יצחק כַהַן, המליצה להעביר את שרון מתפקידו. האיש שמי שלא רצה אותו כרמטכ"ל קיבל אותו כשר ביטחון, ומי שלא רצה אותו כשר ביטחון קיבל אותו כראש ממשלה.
פורסם לראשונה: 07:43, 07.10.22
