ליאם אור בן ה-18 נחטף ב-7 באוקטובר ממיטתו במגורי הצעירים בקיבוץ רעים - ונחטף לעזה על ידי מחבלי חמאס. אחרי 54 ימים בשבי, הוא שוחרר. אתמול (ראשון), חצי שנה אחרי האסון, הוא שחזר בריאיון לאתר הפועל תל אביב בכדורסל - הקבוצה האהודה עליו - את הרגעים הקשים שחווה בשבי, את האופן שבו קיבל את בשורת השחרור - וגם ביקש לשגר מסר לתושבי ישראל.
צפו בריאיון עם ליאם אור
(צילום: מתוך האתר הרשמי של הפועל תל אביב בכדורסל)
ספר על 7 באוקטובר.
"אני מתעורר רק בשבע וחצי לאזעקה, ואבא שלי מתקשר ואומר לי: 'יש חשש לחדירת מחבלים, תנעל את הדלת, לך לממ"ד. אני אומר לו אין בעיה, ואז כשאני מתחיל לסגור את דלת של הממד אני פתאום שומע יריות ופיצוצים ואני מתחיל להילחץ כי זה לא דבר ששמעתי לפני זה כל כך קרוב. אני מנסה לסגור את החלון קצת ואני אומר לו, טוב אבא, אני אדבר איתך, בינתיים החברה לא מפסיקה לשלוח לי הודעות, היא דאגה מאוד.
"אני מתקשר אליה, מתחיל להגיד לה 'תקשיבי, יש פה מחבלים בקיבוץ'. הבנתי שהם פה, הבנתי שיש יריות, פתאום הכול מתחבר לי ואני מתכסה בשמיכה ופשוט היה לי התקף חרדה, התחלתי לבכות ישר. ואז אני שומע בום. הם נתנו בעיטה ופירקו את הדלת. אני אומר לה, הם פה, תהיי בשקט.
"תוך חמש שניות אני רואה שני חבר'ה עם קלצ'ניקוב מכוונים עליי, מתחילים לצעוק עליי בערבית. אני עונה להם בערבית, שאני ילד ושלא יירו בי. השיחה עם הטלפון נשארת על המיטה, לוקחים אותי החוצה, מובילים אותי מול השער של הקיבוץ ובדרך יורים לי בבטן בלי איזו סיבה מיוחדת. הייתי יחף, עם מכנסיים קצרים ועם חולצה של הפועל שכתוב עליה לא תשברו אותנו. מהר מאוד מעלים אותי על אוטו ומתחילים לנסוע. בנסיעה אני מבין קצת מה קורה כי כשאני מסתכל ימינה, ראיתי כמה גופות מחוץ לקיבוץ, אבל לא תיארתי לעצמי שזה כזה גדול.
"היו לי מחשבות אם לקפוץ, אבל יש לך שני מחבלים מקדימה, ארבעה מאחורה חשבתי שישר ירו בי. אני רואה את הגדר נפולה לגמרי, נוסע, מהר מאוד נכנס למנהרה ולא רואה כלום, רואה אותי ואת ארבעת התאילנדים שנחטפו איתי ואז שמים לי כיסוי עיניים ובפנים אני רואה את עומר ונקרט, שלצערי עדיין חטוף".
איך נראו החיים שם?
"רוב הזמן היה משעמם, אם לומר את האמת. אין לך יום ולילה. היה תמיד אור פלורסנט לבן שדולק מאה אחוז מהזמן וכזה ניילון פרוס על הרצפה. התאילנדים ישבו שם ואני ועומר פשוט יושבים ומדברים על הכול. על כלום, מספרים בדיחות, מעלים זיכרונות, מנסים בהתחלה למצוא מכרים משותפים. פשוט מעבירים את הזמן ומדברים. המחבלים נכנסו פעמיים ביום והביאו לנו מים ובערב חצי פיתה.
ליאם אור: "יצאתי הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. ההערכה שלי הייתה שנה וחצי"
"אחד הדברים שהיו הכי קשים מנטלית זה שהחלומות התערבבו במציאות. אני זוכר ממש טוב, חלום שהייתי, אני, ועומר, עם עוד חברים של עומר, חברים שלי, היינו במקום אחר ופתאום אמא שלי מגיעה ואני מחבק אותה ואני בוכה מאושר שאני סוף סוף רואה אותה ואז במצמוץ הבא ראיתי שוב דלת של מנהרה. כשהיו הפסקות חשמל היה חושך מצרים שאתה מנסה להרגיש שהעפעפיים שלך לא סגורות, כדי לא להשתגע".
מה עזר לך לשרוד?
"אני מבחינתי אמרתי שאם אני חוזר בגיל 23, אני עדיין צעיר רצח, ואני עוד יכול לעשות הכול. וזה מטורף לחשוב על זה, אבל זה באמת עבר לי בראש, הבנתי שלי יש באמת אפס שליטה על החיים שלי כרגע, ואני יכול רק לחשוב מה יהיה אחרי זה. וזו המחשבה שמעודדת דווקא, לחשוב מה יהיה ואיזו עבודה תהיה לי. בדיעבד יצאתי הרבה יותר מהר ממה שחשבתי ומכל מה שחלמתי עליו. הערכה שלי הייתה שנה וחצי.
"היו לי ולעומר הרבה שיחות על ספורט. הוא אוהד של מכבי נתניה בכדורגל ומכבי תל אביב בכדורסל. דיברנו שעות והוא מכיר את כל השירים של הפועל בכדורסל. זה פשוט איזשהו נושא שיש לי כל כך הרבה תשוקה אליו. אמרתי, טוב, אני זוכר את המשחקים שעומדים להיות, ניסיתי לנחש עם כמה נקודות הפועל יהיו ומה יהיה עם אנגולה (בריאן אנגולה, שחקן הפועל תל אביב - א"ע) כי הוא בדיוק הצטרף".
מה קרה ביום שבו השתחררת?
"נכנס בחור והביא לכל אחד מאיתנו פחית פול שזה היה הרבה אוכל ואומר לי תאכל מהר, היום אתה יוצא ל'פרידום'. הוא הלך, סגר את הדלת ואני מסתכל על עומר, הוא מסתכל עליי, אני אומר לו, יכול להיות שהם מפרידים בינינו? זו הייתה פעם ראשונה שהתחבקנו. הוא ביקש ממני לא ללכת לים כי אמרנו שנלך לים פעם ראשונה ביחד. אני בינתיים עומד בזה מצוין. כמה שצריך. זה בסך הכול ים. אבל מדברים קצת על המשפחה שלו, על החברים, מה להגיד להם, מה לא להגיד ואז אני קם, שמים לי שק על הראש, קושרים לי את הידיים קדימה ופשוט אני מתחיל לצעוד.
"הלכתי שם שעות עד שאני מגיע לנקודה ואומרים לי תשב. אני יושב, מוריד את הכיסוי, ואומרים לי אוקיי, תחכה פה. המכוניות של האיסוף מגיעות עוד שלוש שעות, ייקחו אותך ל'פרידום' אני הייתי בטוח שאני מקבל עכשיו כדור. באיזשהו שלב באמצע, הפסיקו את הקשירה של הידיים, ואמרו לי, לך לבד. מביאים חלווה ותמרים קצת לאכול ואני ממשיך ללכת, מגיע לנקודה של המכוניות ואז המחבל אומר לי ביי, אני הולך, יושב שם באוטו מאחורה, רועד מפחד ויושבים שני חבר'ה ואומרים לי, תוריד את הכיסוי עיניים.
ליאם אור: "להחזיר את כל החטופים עכשיו זו סיסמה ורעיון. אבל צריך לפעול - להרעיד את הרחובות. רציתי שיהפכו את העולם בשבילי והמשפחה שלי עשתה את זה"
"הם דיברו איתי עברית מלוכלכת מאוד ואז הוא אומר לי אתה רוצה מים? רעדתי. ואז ראיתי אור, ראיתי שמש. הגענו למקום, אני יורד מהאוטו, רואה מולי אולי 70 מחבלים ואחד מהם אומר לי פה בפנים יש עוד שמונה ישראלים שהולכים הביתה, ואני לא יודע איך להגיב, אני משתגע. חשבתי שאולי מעבירים אותי. אני נכנס לחדר, מסתכל ימינה, ואז אני רואה ישר מולי ילדים שאני מכיר. ואני אומר להם, כאילו מה, חוזרים באמת? והייתי בשוק וכאילו, ושנועם ועלמה, בני דודים שלי, היו חטופים וחזרו כבר ואני רואה את גלי, שהיא חברה טובה של עלמה ואני מסתכל עליה המום כשאני מבין שהילדה הזאת כמוני, הייתה בשבי עכשיו כמוני. הם התחילו לספר לי מה קרה אבל הם הבינו שאני לא צריך לקבל את כל המידע הזה ככה כי הייתי במנהרות ולא היה לי חדשות, לא היה לי כלום אז הם הפילו עלי דברים לאט לאט".
מה קרה כשהגעת לישראל?
"כשירדנו מהאוטובוס בחצרים ראיתי את אבא שלי והיינו הראשונים להתחבק ואחרונים לעזוב שם. במטוס לשניידר היה קטע ענק, החייל שישב לידי אמר לי תשאל מה שאתה רוצה ואז אני כותב לו, על הלוח המחיק מה עם הפועל? ואז הוא כותב לי: ירושלים? ואז אני מהר מוחק לו את זה ואז הוא מבין וכותב לי על הפועל כדורסל: אנגולה מצוין ביורוקאפ, אנחנו במאזן 6:1 או 7:2 אני כבר לא זוכר.. מה עם הכדורגל שאלתי אותו? אמר שלא שיחקו עדיין אחרי תחילת המלחמה אבל אתה יודע לא משהו. ואז הגענו לשניידר, ראיתי את המשפחה, זה התרגשות שכל פעם שאני רק חושב על הרגע שבו אני ראיתי את המשפחה, אני בדמעות באמת, זה היה מדהים".
מה המסר שלך למי שקורא את הריאיון?
"יש לי שני מסרים: אחד יותר אישי והשני מדיני אולי אפשר לקרוא לו ככה. האישי זה שהכול יכול להשתנות ברגע. אני לא תיארתי בשום עולם שבוקר אחד ייכנסו, וייקחו את החופש שלי. צריך להעריך את החיים, לאהוב את האנשים שקרובים אליך, להגיד את זה. זה לא מספיק, אני חושב שצריך יותר להתקשר לחברים ולמשפחה ולהגיד להם, אני אוהב אותך.
המסר השני שלי הוא שלהגיד 'להחזיר את כל החטופים הביתה עכשיו' זה סיסמה ורעיון, אבל זה לא מה שיחזיר את החטופים. אנשים צריכים לפעול. לצאת לרחובות ולהרעיד אותם. זו הדרך היחידה. כי אם אני מעלה סטורי לאינסטגרם וכותב תחזירו אותם הביתה עכשיו, זה לא משפיע. בסוף, האנשים שמקבלים את ההחלטות לא רואים את הדברים האלה, הם רואים דברים בשטח. כשזה מפריע לאנשים ביום יום, ואנשים מתלוננים על זה שזה פוגע להם ביום יום - זו המטרה.
"יש אנשים שם בעזה, שנמצאים שם מתחת לאדמה ואי אפשר לגשת אליהם. אמא לא יכולה לראות את הילד שלה כי הוא מתחת לאדמה מוחזק על ידי אנשים שרוצים להרוג אותו ואני לא מאחל לאף אחד שזה יהיה קרוב אליו, אבל לשים את עצמך רגע אחד בנעליים של משפחות החטופים. להבין שהבן אדם שאתה יושב לידו בארוחת שישי יכול להיות עכשיו לא לידך. כל מה שאני רציתי זה שיהפכו את העולם בשבילי והמשפחה שלי עשתה את זה. אנשים צריכים לחזור וזה צריך לקרות כבר אתמול".
איך היה לחזור למגרשים?
"עמית גבאי שנרצח היה החבר הכי טוב שלי מהקיבוץ וזה הדבר שהכי קשה לי. לעכל שאני לא אראה אותו יותר. הייתה לי חוויה איתו בשנה שעברה רק אני והוא טסנו לבדאלונה. זה היה מדהים. ברצלונה עם הפועל, הייתה טיסה הראשונה שלי עם הפועל. ובמשחק הראשון שחזרתי לדרייב אין, אני עומד שם ואז אומר, יש טקס לנרצחים, ואני מסתכל למעלה, ורואה את התמונה שם של עמית ואני פשוט, באמת, שתי דקות, פשוט בוכה בלי הפסקה. יצאתי, ירדתי למטה לשטוף פנים. זה לא נתפס, לא נתפס, לא ייתפס לעולם".
פורסם לראשונה: 21:36, 07.04.24
