"היום לראשונה, אני, האופטימיסט הנצחי, הפכתי לאדם מתוסכל שחרד לגורלנו. אם מדינת ישראל לא תוביל מיד תוכנית לאומית מקיפה שעוסקת בכל ההיבטים בחברה הבדואית – גורמים איסלאמיים קיצוניים-עוינים, שאינם רוצים בטובת המדינה, ייכנסו לחלל שייווצר וילבו את האש, יתסיסו את האווירה וישרישו את ההיבט הלאומני. הגענו לרגע ההכרעה. הנגב יכול להיות החלום הישראלי החדש, אבל אם לא נעשה כלום – הוא עלול חלילה להיות חלום בלהות".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא קל לשמוע את ראש עיריית באר-שבע, רוביק דנילוביץ'. האיש חדור הלהט והתקווה, זה שמסמל את הממלכתיות הישראלית ושעד היום נזהר תמיד בכבודם של שכניו הבדואים – איבד את הברקסים, כיאה לאופטימיסט בדימוס.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אפשר גם להבין אותו. במשך שנים זועק דנילוביץ' על חוסר משילות, על הפקרת הנגב, על נטייתן של ממשלות ישראל שלא לקבל החלטות ועל הטרור האזרחי שמשתולל בתוך העיר שלו. אבל בגל הטרור הנוכחי התברר שהזעקות של דנילוביץ' היו עדינות מדי. לפתע הוא גילה יחד עם כולנו, וזה כולל גם את המשטרה והשב"כ, שירי באוויר בחתונות, נהיגה פרועה בכבישים ואפילו זריקת אבנים על בית החולים סורוקה, הם רק הפרומו. היום, אחרי הפיגוע הנורא בבאר-שבע, כולם כבר יודעים שממש מעבר לכביש מביתו של דנילוביץ' בבאר-שבע, מרחק של חמש דקות נסיעה, פועל סניף רצחני של דאעש. אשכרה דאעש.
כעת, דנילוביץ' עובר מאזהרות להצעות. בראיון מיוחד הוא חושף את המתווה שהעביר לאחרונה לראש הממשלה נפתלי בנט, תוצר של עבודת הכנה ממושכת, שכללה שיחות עם בכירים במערכת הביטחון בעבר ובהווה, ובו קריאה למהפכה ביחס של מדינת ישראל לסוגיית הביטחון האישי: הקמת משמר ביטחון לאומי שיופקד בידיו של רמטכ"ל או אלוף לשעבר, הפניית מתגייסים איכותיים מצה"ל לטובת יחידות עילית של המשטרה שיתמחו במיגור פשיעה וטרור אזרחי, גיוס אלפי שוטרים באיכות וברמה מקצועית ("פייטרים", כפי שהוא מנסח זאת) לחיזוק המשטרה, ושילוב השב"כ בפעילות גם בקרב אזרחים ישראלים. וזו רק רשימה חלקית.
"שואלים אותי הרבה לאחרונה, 'רוביק, הפכת לימני?'", הוא אומר. "אני עונה שבסך הכול הפכתי להיות מציאותי. התפכחתי. אני לא שונא אף אחד, אבל התפכחתי מרעיונות על מזרח תיכון חדש. אם במדינה לא יהיו כללים, אם המדינה לא תהיה חזקה בזכות עצמה, אם היא לא תדרוש מכל האזרחים לא רק זכויות אלא גם חובות, תהיה פה אנרכיה. הגיע הזמן שהמדינה תתעשת. אם החלטתי לזעזע חלק מהאנשים, כולל בכירים במדינה שהופתעו מאיך שאני מדבר, זה כנראה כי צריך להעיר אותם, כדי שגם הם ירגישו את מה שאזרחי הנגב מרגישים כבר שנים. יש רגע שבו הממלכתיות צריכה להיעלם, כאשר אתה מרגיש שתחושת הביטחון בנגב נעלמת".
עיריית באר-שבע שוכנת בבניין מלבני בן שתי קומות, חסר חלונות, שעוצב בסגנון ברוטליסטי ונראה מבחוץ כמו מבצר. לפני שבועיים וחצי, ביום שלישי אחר הצהריים, ירד דנילוביץ' מלשכתו בקומה השנייה לאולם הישיבות של העירייה, לפגישה שגרתית עם הנהגת ההורים העירונית. "מיד כשהתיישבתי התחלתי לקבל וואטסאפים, שכנראה היה פיגוע", הוא מספר. "אמרתי לחברי הנהגת ההורים, 'סליחה, תנו לי לעשות כמה טלפונים ואני כבר חוזר'. כמובן שלא חזרתי".
כמה רגעים אחר כך, דנילוביץ' כבר היה בזירת הפיגוע שבו נרצחו ארבעה אזרחים, שלושה מהם תושבי העיר. "זה היה טבח, רצח בדם קר", הוא מספר. "כשאתה רואה את הדם המותז על הרצפה, אתה מנסה לדמיין מה עבר על הנרצחים".
דנילוביץ' לא היה צריך לדמיין יותר מדי. הוא היה שם כאשר אנשי המשטרה שלפו לראשונה את הסרטונים מתחנת הדלק וחנות הבגדים, שבהן נרצחו לורה יצחק ודורית יחבס ז"ל. "זה היה מזעזע לראות את שתי הנשים האלה נאבקות על החיים שלהן. המחבל בחר להתמקד דווקא בהן, במה שהוא חשב שתהיה נקודת חולשה. אבל הן נלחמו כמו לביאות. זה טרגי".
אילו תגובות קיבלת בזירה?
"מאוד כיבדו אותי וצעקו לעברי דברים כמו 'תעיר אותם, רק אתה יכול, רק אתה מסוגל'".
הבעיה היא שדנילוביץ', לא ממש מסוגל. מעמדתו כראש רשות מקומית, הסמכויות שלו מוגבלות. "אני אחראי על המשטרה? אני ממונה על השב"כ?", הוא אומר. "התושבים מבקשים שאספק להם ביטחון אישי, אבל זה התפקיד של המדינה". אז דנילוביץ' עשה את מה שהוא יכול ויודע לעשות: דיבר. ודיבר. ודיבר. במשך שעתיים של נאום, ששודר בזמן אמת בפייסבוק, התגולל דנילוביץ' על רשויות המדינה. הוא הצהיר שהאירוע "גדול על המשטרה", קרא לצאת ל"מלחמת חורמה בפשיעה ובטרור האזרחי", הזהיר שבקרוב "יהיה פה מרי אזרחי", ועודד להכניס גם את הצבא לפעולה באומרו ש"כל האמצעים החוקיים כשרים".
יכול להיות שבדברים שאמרת עודדת את מה שאתה הכי חושש ממנו - אנרכיה?
"חלילה. אני נגד זה שהאזרח ייקח את החוק לידיים. אני זועק את הדברים אחרי שיחות עם בכירים במשטרה, שאומרים לי, 'אין לנו מספיק כוח אדם, אנחנו לא יכולים'. אני זועק את מה שהשוטרים לא יכולים לזעוק כי הם לובשים מדים. רמסנו את המשטרה, מישהו בכלל רוצה להתגייס לארגון הזה?".
השאלה היא האם הרטוריקה שאתה משתמש בה, לא עלולה לחזור אלינו כבומרנג.
"אני אדם מדוד ושקול. גם אם אני מדבר מדם ליבי ובלהט היצרים, בחיים אי-אפשר יהיה לפרש אותי כמי שאומר, 'לקחת את החוק לידיים'. הביקורת המאוד קשה שהוטחה במשטרה לאחר הפיגוע כאבה לי כי המשטרה היא לא הבעיה אלא הפתרון. כואב לי שהגענו למצב שהמותג המשטרתי כל כך נמוך. אין להם את הכלים והאירוע הוא בסדר גודל לאומי, אי-אפשר לתת רק למשטרה לטפל בזה. אוי לנו אם הורים מפחדים לשלוח את הילד לגן הילדים, שנמצא מאה מטר מהבית".
מה עוד אפשר לעשות?
"פניתי לפני מספר חודשים בהצעה מעשית לאפשר, במסגרת עבודה מועדפת ללוחמים משוחררים, להשתלב בתפקידי אבטחה ברשות המקומית ולקבל תמריץ כספי. עשו הכול כדי לומר לי למה זה לא אפשרי. מתדלקים בתחנת דלק – כן. פקידי קבלה במלונות – כן. מאבטחים מיומנים משוחררי יחידות קרביות – לא! זהו האבסורד הגדול ביותר. לא מבינים שהמציאות השתנתה וחייבים לשנות כבר את התפיסה המקובעת".
היית בהלוויות הנרצחים בפיגוע, אתה יכול לקבל את הטעות של השר בר-לב שאמר שהמחבל שחוסל "יגיע לכלא"?
"אני רוצה לשמור על כבודו, הוא תרם תרומה גדולה למדינה והיה מפקד סיירת מטכ"ל. מה שיקבע זה המעשים. התפקיד שלו הוא להילחם עבור המשטרה ולהפוך אותה למותג מנצח".
"התקוממתי כשאמרו שלא מכניסים את השב"כ לשטח ישראל. מה זה לא מכניסים? אם יש כל מיני תאים כאלה שמאיימים על הקיום שלנו ועושים הכול למרוד במדינה, זה לא מצדיק כניסה של השב"כ?"
מדבריו של דנילוביץ' עולה, שבעיניו האירוע לא גדול רק על המשטרה. "התקוממתי כשאמרו שלא מכניסים את השב"כ לשטח ישראל. מה זה לא מכניסים? אם יש כל מיני תאים כאלה שמאיימים על הקיום שלנו ועושים הכול למרוד במדינה, זה לא מצדיק כניסה של השב"כ? המודל של היום לא יוכל להצליח יותר. המדינה צריכה לשנות את הדפוסים ולתת לשב"כ ולמשטרה כלים. אני בעד כוח נגד מי שמבין רק כוח".
באמת נהיית ימני.
"אין ברירה, יש גורמים אפלים שמבינים רק כוח. אתה לא יכול להתמודד איתם בכלים אחרים. דרוש איחוד כוחות בין כל המערכות למאבק עיקש ובלתי מתפשר בטרור האזרחי, שמפעיל מיליציות עם נשק שאופייני לצבאות ולארגונים ביטחוניים".
לזכותו של דנילוביץ' יש לומר, שהמעבר שלו לגישה כוחנית מגיע רק אחרי שנים שבהן נקט אג'נדה הרבה יותר רכה ופייסנית. גם היום, לצד הפעלת כוח נגד גורמים קיצוניים בחברה הבדואית בנגב, הוא משוכנע שחייבים לטפח במקביל את "הרוב השפוי" של האזרחים הבדואים. "אני רוצה שתהיה להם תחושת שייכות. אם המדינה הייתה נוהגת אחרת לאורך השנים, יכולנו להגיע למצב שגם אם המיעוטים שבה לא שרים את ההמנון - כי אתה לא יכול לצפות ממי שאינו יהודי לשיר 'נפש יהודי הומייה' – הם לפחות היו מתגאים כשהדגל מתנופף. זה יכול לקרות כשהם יודעים, למשל, שהילדים שלהם יכולים להגיע לכל תפקיד במדינה, להיות מדענים ואנשי משפט וכלכלה".
וזה רחוק מהמצב היום. הסיכוי של ילד בדואי להפוך למדען, לאיש משפט או כלכלה, נמוך משמעותית משל ילד יהודי.
"אבל אתה חושב שהם מוכנים שיהיו כלי נשק ברחובות שלהם? אני לא מקבל את זה שלמעלה מחצי מהתלמידים במערכת החינוך בפזורה נושרים. מה עושים ילדים בני 12 שלא הולכים לבית הספר? איפה האחריות שלנו כלפיהם? יש לנו שעת כושר: מצד אחד לטפל בטרור האזרחי ובפשיעה ביד ברזל, לעקור אותם מהשורש, ומצד שני לבנות תוכנית חדשה לחברה הישראלית".
בנאום שלך אמרת שצריך "להיכנס בהם".
"אמרתי שמי שפנה אליי ואמר לי, 'למה אתם לא נכנסים בהם', זה דווקא הבדואים עצמם. יש אינטרס משותף. הרוב השפוי של הבדואים מרגישים שהחיים שלהם הפכו לגיהינום. הם אומרים לי, 'כנסו כבר בטרוריסטים האלה. הם מבינים רק כוח'. זה השינוי הגדול. גם בחברה הערבית מבינים את זה".
אגב, איך יחסיך עם שרת הפנים איילת שקד?
"יש לי קשר ישיר איתה. כשקרו הפיגועים היא מיד הרימה טלפון. היא אשת ציבור שמתעניינת ומגישה עזרה".
שקד לא הייתה היחידה שהרימה טלפון אחרי הפיגוע. גם ראש הממשלה בנט עשה זאת. "הוא התקשר אליי ביום שלישי, לאחר הפיגוע ואמר, 'בוא ניפגש'", אומר דנילוביץ'. "כבר נפגשנו שלוש פעמים מאז שמונה לתפקיד, וכשהוא התקשר אמרתי לו, 'אתה רואה? כל מה שדיברנו עליו מתפוצץ לנו בפרצוף'. כמה ימים אחרי זה נפגשנו בירושלים. אמרתי לו, 'אני הולך להגיד דברים נוקבים'. הוא אמר לי, 'דבר'. בנט הקשיב לי 25 דקות בלי להגיב. הוא לא אמר מילה".
דנילוביץ' הגיש לראש הממשלה את המתווה "להפיכת הנגב לאזור הביקוש הבא של מדינת ישראל", שאל תוכנו נגיע בהמשך. אבל מכאן ועד יישום המתווה הזה, הדרך ארוכה. "מאז היו עוד פיגועים, יש גרעין איראני, ברור לי שראש הממשלה לא מתבטל ושזה ייקח זמן. הצעתי לו גם לקיים ישיבת ממשלה בבאר-שבע, להקים צוות בין-משרדי או ועדת שרים שיקבלו החלטות".
ומה קרה מאז?
"כרגע אני עדיין נותן לו אשראי של זמן. אני מחכה ומאמין בנכונות שלו ושל כל הממשלה. אמרתי לבנט, 'בסוף הציבור ירצה לשמוע עם מה יצאתי מפה'. הוא אמר לי משהו שמאוד כיבדתי: 'אני מבין שאתה צריך לצאת מפה עם בשורה. אני אומר לך דבר אחד – המעשים שלנו יוכיחו אם אנחנו מתכוונים ברצינות לקחת את הנגב כפרויקט לאומי'. הצעתי לו רק שלא יעבור יותר מדי זמן עד המעשים האלה".
זו בוודאי לא הפעם הראשונה שדנילוביץ' יוצא מלשכתו של ראש הממשלה עם הבטחות וטפיחה על השכם. אבל ממש כפי שהוא נותן קרדיט לבנט, כך גם ראש עיריית באר-שבע מעדיף שלא לסגור חשבונות עם קודמו בתפקיד.
החל מ-2012 דחף דנילוביץ', יחד עם ראשי רשויות אחרות בנגב, ליישומו של מתווה פראוור-בגין (על שם אהוד פראוור, ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה, והשר בני בגין) להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. "הבנו שאי-אפשר עוד להעביר את תפוח האדמה הלוהט הזה מיד ליד ולדחות את הקץ", הוא אומר. "כי בזמן שאתה לא מחליט, בשטח נקבעות עובדות חדשות. גם חלק מראשי החברה הבדואית אמרו לנו בחדרי חדרים שזו תוכנית מצוינת. הם פחדו להגיד את זה בחוץ, בגלל החשש החמולתי שלהם".
"אמרתי לנתניהו, 'שפוך מיליארד שקל על יישובי הקבע, אלה שלא במחלוקת. תבנה להם בריכות שחייה, דשא, מזרקות, כמו אצלנו. ואז, כשהיישובים האלה יתחילו לצמוח, הבדואים בפזורה ירצו להצטרף"
ואכן, כלפי חוץ התנגד רוב הציבור הבדואי למתווה, ובתיאום עמדות נדיר, קמו מתנגדים גם מקרב הימין. בדצמבר 2013 החליט ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, להקפיא את המתווה ולא להעבירו להחלטת ממשלה, "למרות שהיה לו שם רוב", אומר דנילוביץ'.
דנילוביץ', שבדיוק שהה בארצות-הברית, הגיע ארצה ורץ להיפגש עם נתניהו. "חשוב להגיד שנתניהו היה שותף נהדר", הוא אומר. "הוא סייע בהקמת רובע החדשנות, העברת מערך הסייבר הלאומי לעיר ועוד. מה שלזכותו, לזכותו. נפגשנו בלשכה שלו במשרד הביטחון, אמרתי לו, 'אדוני ראש הממשלה, בעצם זה שהקפאת את התוכנית, מה יקרה בנגב בעוד עשר שנים? שנינו יודעים שההתרחבות הבדואית תהיה בעינה, תהיה השתלטות על עוד ועוד קרקעות, ומה שיקרה זה שבעוד 10-20 שנה, כבר לא יהיה פתרון אפשרי'".
מה הצעת לו לעשות?
"הנגב הבדואי כולל בערך 300 אלף איש. כ-65 אחוז נמצאים ביישובי הקבע, והשאר בפזורה. אמרתי לו, 'קשה ללכת ישר לפזורה, להארדקור. אז אני נותן לך עצת זהב. מתוך תשעת מיליארדי השקלים שהוקצו לתוכנית, קח מיליארד שקל. ראית פעם איך רהט נראית? איך תל שבע נראית? הכניסות לעיר מוזנחות, אין מתנ"סים, אין בריכות שחייה, אין מערכת חינוך. הבדואי שיושב בפזורה מסתכל על יישוב הקבע ואומר, 'מה יש לי לעבור לשם?' אמרתי לנתניהו, 'שפוך מיליארד שקל על יישובי הקבע, אלה שלא במחלוקת. תבנה להם בריכות שחייה, דשא, מזרקות, כמו אצלנו. ואז, כשהיישובים האלה יתחילו לצמוח, הבדואים בפזורה ירצו להצטרף".
מה נתניהו עשה?
"הרים טלפון לשר החקלאות דאז, יאיר שמיר, שהיה ממונה על ההתיישבות בנגב. אני חושב שמי שצריך לטפל באוכלוסייה הבדואית זה משרד ראש הממשלה".
ומה קרה בסוף?
"כלום. דחינו את הקץ".
אתה כל הזמן מקפיד להטיל את האשמה בחוסר המשילות בנגב על ה"מדינה". אבל מי שניהל את המדינה בשנים האחרונות, זה נתניהו.
"אני לא מתחשבן פוליטית עם אף אחד ולא רוצה להפנות אצבע למישהו".
ובכל זאת, מה ההבדל בין נתניהו לבנט?
"אני לא מרגיש שיש הבדל. אני עובד עם כולם אבל לצערי, המדינה לא מבינה את עומק הבעיה. היעדר המשילות יוצר זעם ותסכול בקרב התושבים שמאבדים אמון בכל מערכות החוק במדינה, והם יוצרים מנגנונים עצמאיים של הגנה, בהיעדר ביטחון אישי".
אתה מדבר על "סיירת בראל", על שם לוחם מג"ב בראל חדריה שמואלי ז"ל, שייסד פעיל עוצמה יהודית אלמוג כהן. יוזמה של תושבים בבאר-שבע שהחליטו להקים סיירת חמושה שתפטרל ברחובות בשביל להחזיר את תחושת הביטחון. העירייה תמכה בסיירת הזו.
"לא שאלתי אף אחד ממאות המתנדבים למי הם מצביעים. מה שמעניין אותי זה האם הם שומרים על החוק והכללים. אמרתי להם שאני מוכן לתמוך בהם, כל עוד הכול תחת חסות המשטרה. אחרי שלושה חודשים היועצת המשפטית של המשטרה אמרה שהם לא יכולים לשתף פעולה בגלל שהסיירת מגייסת תרומות. אין לנו פריבילגיה לסרב לאזרחים טובים שומרי חוק שרוצים להתנדב. כרגע אנחנו מנסים להמשיך בהסדרה הזו יחד עם משטרת ישראל. אגב, אני קורא גם לחברנו מהמגזר הבדואי להקים משמר אזרחי בשכונה שלהם".
לא מסוכן שאזרחים יסתובבו עם נשקים ברחוב, כשהאצבע עלולה להיות קלה על ההדק?
"הסיירת הזו תפעל במסגרת הכללים שהמשטרה תתווה. אל תשכח שבשנים האחרונות מי שניטרל את המחבלים, במקרים רבים - לרבות בפיגוע בבאר-שבע - היו אזרחים. אנחנו חייבים להתחיל לבנות מודל שמותאם למציאות החדשה".
הוא בן 51, "1.67 מטר ביום טוב", שנולד וגדל בבאר-שבע. דנילוביץ' כבר לא ילד, אבל כן, עדיין רווק. הוא נשוי, כך נדמה, לבאר-שבע. "הקדשתי את חיי לעיר", הוא אומר, ולראשונה משהו בפניו הזועמות מתרכך. "זה לא צריך להיות תירוץ, אבל אני טוטאלי. זה לא שלא היו לי מערכות יחסים, ניסיתי. לכל מי שיצאתי איתה אמרתי: אנחנו נצא עכשיו לדייט, ואני אפגוש אנשים. הם יכולים להתלונן והם יכולים לבקש תמונה. כל דבר. ואני בסבלנות שיא, למרות שאני עכשיו בדייט, אחייך ואענה להם, כי אני שייך לציבור".
יש אנשי ציבור שיש להם משפחה.
"תבוא איתי פעם לקניות בסופר ותראה שזה לוקח לי שעתיים וחצי, כי אני מדבר עם כולם. ואני אוהב את זה. אומרים לי, 'למה אתה לא עושה קניות באינטרנט?' אני אומר להם שאני רוצה לשמוע את האנשים ולחוש אותם".
אתה לא רוצה גם משפחה, ילדים?
"אני רוצה. אני מת על ילדים ואני יודע כמה זה חשוב. זה עוגן של בן אדם. אני בא ממשפחה חמה, ואני יודע שגם אני צריך לשנות קצת, לוותר".
אתה נכנס לאפליקציות?
"לא, ממש לא. עד לפני כמה שנים לא הסכמתי שיכירו לי נשים, אבל בזמן האחרון זה השתנה. כל הזמן רציתי להכיר מישהי לבד. אני מחכה לפרפרים. הידידות שלי תמיד אומרות לי שבגיל שלי כבר אין פרפרים. אני לא מוכן לקבל את זה. אני אחד שאוהב לחזר, לכתוב חמשירים. הציעו לי גם את כל תוכניות הריאליטי. לכולם אמרתי שאני לא רוקסטאר אלא איש ציבור. היום כל אחד רוצה להיות סלב. אני לא סלב".
דווקא יכול להתאים לך להשתתף ב"רוקדים עם כוכבים".
"הציעו לי. אבל תאר לעצמך שיש פיגוע, ובערב אנשים רואים אותי רוקד בטלוויזיה. אני תמיד חושב קדימה. גם במערכת יחסים. אומרים לי, 'תזרום, צא לדייט, ילך-ילך, לא ילך לא ילך'. אני אומר שאני לא עושה צחוק מאף אחת. בדברים האלה אני מאוד קפדן".
מתי הפעם האחרונה שהיית בדייט?
"בשבוע שעבר".
ו...?
"אני מנסה".
מה שדנילוביץ' לא מנסה, זה להיכנס לפוליטיקה הארצית. טוב לו בלשכת ראש העיר. על אף שקיבל הצעות מכמה וכמה מפלגות להצטרף לשורותיהן, הוא סירב לכולן. גם להצעה של נתניהו, לקראת אחד מסבבי הבחירות האחרונים, להיות משוריין במקום החמישי בליכוד. "אני אוהב את המדינה הזאת ואני מסתכל איפה אני יכול לתרום הכי הרבה", הוא מסביר. "לא הכבוד והמעמד חשובים לי. אם המדינה תשתמש ביכולות שלי לפיתוח הנגב, זה מצב של ווין-ווין. זה גם מה שאמרתי לראשי המפלגות שפנו אליי. אני נשאר בנגב, כמו בן-גוריון, שבא לצריף בשדה בוקר. קשרתי את גורלי עם הנגב".
נשאל זאת כך: האם אתה, רוביק דנילוביץ', רוצה להיות ראש הממשלה?
"לא, לא. קיבלתי הצעות מפתות וסירבתי. אני יודע שלא מאמינים לי, אבל אני לא רוצה להיות ראש הממשלה ואין לי אספירציות להיות בפוליטיקה הארצית. לצערי המערכת הפוליטית בישראל עסוקה בימין ושמאל, כן ביבי – לא ביבי. הגיע הזמן להתעלות ולהבין שיש לנו כמדינה אתגרים לאומיים משותפים, כאלה שיכריעו את גורלנו ועתידנו כאן".
אתה בעצמך אומר עד כמה היכולת שלך להשפיע על גורל הנגב מוגבלת. מעמדה בכירה יותר, אולי תהיה לך יותר השפעה.
"היום אין לנו מפלגות שמייצגות ציבור רחב, יש לנו רק קבוצות לחץ. מספיק שתביא חמישה מנדטים, ואתה הופך להיות שר האוצר. אז אני צריך להחזיק ראש ממשלה במקומות רגישים בעזרת כמה מנדטים, כדי לפתח את הנגב? למה זה צריך להיות ככה?".
אולי פשוט ראית שאלונה ברקת, הגאווה של באר-שבע, נכנסה לפוליטיקה הארצית אבל לא הצליחה להגיע לכנסת. כנ"ל רון חולדאי, ראש עיריית תל-אביב הנצחי.
"אין לי חישובים כאלה. אני אוהב את מה שאני עושה".
אפרופו ברקת, בזמן שאתה משווע למשאבים מהמדינה, אתה מממן במיליוני שקלים בשנה משכורות של כדורגלנים מיליונרים בהפועל באר-שבע. זה סדר עדיפויות ראוי?
"העירייה לא מממנת את הפועל באר-שבע, היא תומכת בה כמו שהיא תומכת ברווחה, בחינוך, בתרבות ובדת, או בענפי ספורט אחרים".
אבל להבדיל מענפים אחרים, כאן מדובר בקבוצה שבבעלות אישה עשירה מאוד.
"זה לא רק עסק פרטי, ברקת מביאה הרבה מאוד מכיסה כי היא רואה בזה מפעל פילנתרופי, היא יכלה לרכוש קבוצה גם בגוש דן. יחסית לתקציב של הפועל באר-שבע, שעומד על כ-80-100 מיליון שקל בשנה, מה שהעירייה מעבירה זה כסף קטן".
והנה עוד משהו שדנילוביץ' עושה, חוץ מלקום כל יום בחמש בבוקר, לצאת לריצה, ואז להגיע ראשון לבניין העירייה, להתקלח, לשבת על כיסא ראש העיר ולדקלם בעיניים עצומות את פסוק א' מפרק קל"א בתהילים – "לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי": הוא גם מטפל באבא שלו, אליהו, במסירות אין-קץ.
"לאבא שלי יש הומור, אז הוא אמר לי, 'אני לא אתן שראש העיר יקלח אותי'. אמרתי לו, 'אבא, אני לא ראש העיר. אני הבן שלך'. אלה הרגעים שמשהו בתוכך נשבר. אגב, האח שמטפל בו עכשיו הוא בחור בדואי בשם באכר. בחור מקסים"
"הבריאות שלו הידרדרה בשנתיים וחצי האחרונות", מספר דנילוביץ', בן למשפחה בת ארבעה בנים, שאמם רחל נפטרה לפני כ-15 שנים. "אבא שלי הוא ארץ ישראל היפה. הוא החל את דרכו כפועל בניין, ולנו האחים לא היה יוצא לראות את אבא באור יום. הוא היה יוצא בארבע בבוקר לעבודה, וחוזר בחושך. הוא מעולם לא היה בבית מלון או בחו"ל. כשהמצב שלו החל להידרדר, במסגרת הטוטאליות שלי, עברתי לגור איתו. זו זכות גדולה לכבד את ההורים שלנו, להיות איתם ולחבק אותם דווקא בזקנה. בשנתיים וחצי האלה עברתי הרבה תהפוכות – מערכות צבאיות, שומר החומות, קורונה נוראית. אבל דווקא בתקופה הזו הדבר שהכי התעצם אצלי זה החיבור של היותי בן של אבא שלי".
בשלב מסוים, החל דנילוביץ' לקלח את אביו. "לאבא שלי יש הומור, אז הוא אמר לי, 'אני לא אתן שראש העיר יקלח אותי'. אמרתי לו, 'אבא, אני לא ראש העיר. אני הבן שלך'. אלה הרגעים שמשהו בתוכך נשבר". בימים האחרונים, הועבר האב למוסד סיעודי, מה שלא מונע מדנילוביץ' לבלות איתו שעות. כאשר ניסינו לתאם פגישה בינינו, למשל, היה קשה להשיג את דנילוביץ'. "עם אבא", הוא כתב בקצרה בוואטסאפ. "אגב", אומר דנילוביץ', "האח שמטפל בו עכשיו הוא בחור בדואי בשם באכר. בחור מקסים".
הפגישה עימו נערכת בשעת אחר צהריים, כשמסדרונות העירייה כבר ריקים. אבל דנילוביץ' נראה נמרץ. מדובר בשפן אנרג'ייזר אנושי, אדם שמדבר בקצב מסחרר. כשהוא מתרגש, וזה קורה לעיתים קרובות, קולו עולה לטונים גבוהים ונסדק. דוד בן-גוריון, שדיוקנו המחויך תלוי על קיר הלשכה, מחייך בצדק. מי שלא ראה את רוביק דנילוביץ' מדבר על באר-שבע ועל הנגב, לא ראה אהבה בחייו.
גם תושבי באר-שבע חושבים כך. עובדה: בבחירות האחרונות לראשות העיר הם בחרו בדנילוביץ' ברוב שאנחנו מכירים רק מדיקטטורות – 92 אחוזים. כבר 14 שנים שהוא מכהן בתפקיד הזה, תקופה שבה באר-שבע רשמה תנופת צמיחה מטאורית. הזכייה של הפועל באר-שבע בשלוש אליפויות מדינה רצופות בכדורגל היא רק אחד הסימפטומים לשאיפה של באר-שבע להפוך לתל-אביב. תחת ידיו של דנילוביץ' הגיע לעיר מרכז מערך הסייבר הלאומי, הוקמו רובע החדשנות ופארק גב ים נגב לתעשיות היי-טק, שודרגו ונפתחו מוזיאונים ומרכזי תרבות, צמחו שש שכונות חדשות, ונחנכו אצטדיון טרנר ופארק נחל באר-שבע המרהיב.
דנילוביץ' רואה בעצמו הרבה יותר מאשר ראש עיריית באר-שבע. מבחינתו הוא ראש ממשלת הנגב. ככזה, יש לו מניות בפרויקט העברת בסיסי צה"ל לדרום והוא נוטל חלק במאבק להקמת שדה התעופה הבינלאומי בנבטים, "למרות שהוא לא נמצא בשטח באר-שבע ואני לא אקבל ממנו ארנונה, אבל ארוויח ממנו עשרת אלפים מקומות עבודה לכל תושבי הסביבה". בין לבין גם הספיק דנילוביץ' לכתוב ספר, "רק החולמים מגשימים", שמגולל את סיפור חייו כנער משכונה ג' שזכה להדליק משואה ביום העצמאות ולהפוך לאחד מראשי הערים המוערכים בישראל. אבל כל מה שדנילוביץ' בנה בבאר-שבע, כמעט והתרסק במאי האחרון, במהלך מבצע שומר החומות.
"במהלך המבצע נפרצו כל הסכרים", הוא אומר. "ראינו כיצד בשעה שישראל נמצאת בסבב צבאי ויורים עלינו רקטות, גורמים במדינה חוסמים כבישים בנגב וזורקים אבנים על כוחות הביטחון. זה כבר מרד נגד המדינה. אין מילה אחרת".
גם כשהוא חוזר לימים האפלים של שומר החומות, דנילוביץ' נזהר בדבריו. "עדיין בקרב האוכלוסייה הבדואית שחיה בנגב, הרוב המכריע זה אנשים שרוצים לחיות במדינת ישראל, רוצים את תחושת השייכות ורוצים שלילדים שלהם יהיה טוב", הוא מבהיר. "אבל אם פעם היה קומץ שהיה אנטי-ישראל, היום זה כבר לא קומץ, והם לא פוחדים מכלום; מטרידים בנות, אפילו קטינות, בכל מקום, ליד בתי הספר ובקניון. הפריצות לבתים נעשות לאור יום. נהיגה פרועה בצורה רצחנית, נסיעה בכבישים כמו באוטוסטרדה כולל באור אדום. הם לא מפחדים מהמשטרה וגם לא מבתי המשפט. איבדנו לחלוטין את ההרתעה".
אתה חושש משומר החומות 2?
"ודאי. שעון החול שלנו הולך ואוזל", הוא אומר והופך שעון חול, שמונח דרך קבע על שולחן העבודה שלו. "כי מה שקרה מאז שומר החומות, זה כמויות כלי נשק שהולכות ונצברות. עברו עשרה חודשים ואני לא רואה שהשתנתה התפיסה".
אחרי שומר החומות יצא דנילוביץ' המתוסכל במה שהוא מגדיר כ"מסע בקרב מקבלי החלטות בישראל ומעצבי דעת קהל". המטרה הייתה לשכנע אותם לתמוך בשינוי הפרדיגמה כלפי הנגב בכלל, והמצב הביטחוני בדרום בפרט. "עד לאחרונה לא האמנתי במנהיגות שבאה ממסכנות, ולא רציתי לפגוע בשם של באר-שבע עם דיבורים על חוסר ביטחון אישי. את הדברים אמרתי בחדרי חדרים", הוא מסביר. "כעת זה השתנה".
הוא קורא כאמור להגברת האכיפה והענישה והסטת עוד משאבים וכוח אדם לגופי ביטחון, וכן לסיום פרשת הסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב בתוך חמש שנים. אבל זה רק חלק מהתמונה. בכדי להציל את הנגב מעצמו, משוכנע דנילוביץ', חייבים להפוך אותו ליותר אטרקטיבי עבור כולם. כן, גם כאלה שגרים במרכז.
"אני מאוד אוהב את תל-אביב התרבותית, הליברלית, החזקה והבינלאומית. תל-אביב זה אחלה. אבל למה המדינה מסמנת לצעירות ולצעירים שאם הם רוצים להצליח, הם צריכים להגיע לתל-אביב?"
"אתן לך דוגמה", הוא אומר. "האם ידעת שלפני עשר שנים, הרכבת בין באר-שבע לתל-אביב הייתה יותר מהירה? על אף שבעשר השנים האחרונות השקיעו עשרות מיליארדים ברכבת, זמן הנסיעה התארך. למה? כי בנו תחנה בכל יישוב. המהות של רכבת כבדה בכל העולם, זה שהיא נוסעת ממטרופולין למטרופולין בזמן הכי קצר. מה התמריץ לזוג צעיר, שאחד מהם עובד בתל-אביב, לגור בבאר-שבע? זו יכולה להיות נסיעה של שעה בלבד, אבל במצב היום הם לא יודעים מתי הרכבת תצא, כי כל הזמן יש תקלות, ולא יודעים מתי הם יגיעו, כי הרכבת כל הזמן עוצרת בתחנות בדרך".
המתווה של דנילוביץ' כולל לא רק השקעה בתחבורה בנגב, אלא גם בתעסוקה, בבריאות, בחינוך, בתרבות ובפנאי. כל הדברים האלה, הוא אומר, קשורים בעבותות לביטחון האישי. "מדינת ישראל, על כל ממשלותיה, יצרה בועה שקוראים לה 'אזור הביקוש', שנמצא בתל-אביב ובגוש דן", הוא אומר. "אני מאוד אוהב את תל-אביב התרבותית, הליברלית, החזקה והבינלאומית. תל-אביב זה אחלה. אבל למה המדינה מסמנת לצעירות ולצעירים שאם הם רוצים להצליח, הם צריכים להגיע לתל-אביב? ב-2048, על פי הנתונים של המועצה הלאומית לכלכלה, יחיו בישראל בערך 16 מיליון אזרחים. אם לא תשתנה המגמה, 75 אחוז מהם יחיו בגוש דן וירושלים רבתי, וזה הנתון המדאיג באמת. הרוב המכריע של מדינת ישראל יתגורר במרכז, במדינה צפופה, פקוקה, עם רוב יהודי ואוכלוסייה חזקה כלכלית. בנגב ובגליל יתפתחו שתי מדינות אחרות, עם רוב לא יהודי ומצוקה כלכלית".
לדבריו, זה האיום הקיומי האמיתי על עתידה של מדינת ישראל. "יקום פה דור חדש, שמחאת הפסטה תהיה קטנה עליו", מזהיר דנילוביץ'. "יקום דור לא ממלכתי שירים יד על המדינה, יהיה פה מרד. אני שולח מכאן קריאת השכמה למדינה", הוא אומר ומצלצל בפעמון קטן, שמונח גם הוא על שולחן העבודה שלו, ליד שעון החול.
יש תחושה שאתה קושר בין הפיגוע הנורא בעיר שלך, לבין קריאת ההשכמה הזו. פיגועים יש, לצערנו, בכל מקום. גם בחדרה ובבני-ברק, שנמצאת במרכז.
"אוטובוסים התפוצצו גם בתל-אביב, אבל בנגב הפערים נמצאים בכל תחום, לא רק בתחום הביטחון. אם המדינה לא תהפוך את הדרום לאטרקטיבי, אנחנו מסמנים לאנשים הצעירים שהעתיד שלהם לא כאן. הסכנה זה לא רק שיישאר פה רוב ערבי, אלא שיישארו פה אנשים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך. ואז התסכול יגבר. מה, יהודים לא מתוסכלים כשהם מרגישים מופלים לרעה? אז אני מעדיף עכשיו, כשהזעקה יוצאת לאחר הפיגוע, לנצל אותה כדי לטפל בבעיה הכוללת. הכול קשור בהכול".
אם הנגב יהפוך להצלחה כלכלית מסחררת שמתמודדת עם גוש דן, איך זה יעזור לאותו בדואי שגר בצריף בפזורה?
"אדם שסבא שלו חי בצריף, לא בהכרח רוצה את אותם חיים. יש אחריות למדינה להגיד 'עד כאן'. כשאני רוצה להוציא היתרי בנייה לשכונות עם בתים צמודי קרקע בבאר-שבע, מוציאים לי את הנשמה. אומרים לי, 'עם הצפיפות של היום, אתה צריך לבנות לגובה'. אז למה יש אזרחים שאיתם נוהגים אחרת? זה לא מקובל עליי. גם הבדואים יצטרכו להבין שאנחנו בעידן אחר. אני רוצה את כל הזכויות לכולם, אבל גם את כל החובות".
