1 צפייה בגלריה
ארתור פינקלשטיין עם בני הזוג נתניהו. מתוך "היועץ פינקלשטיין"
(צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)
אירועי יום כיפור סביב התפילה בהפרדה במרחב הציבורי בתל אביב הציתו מחדש את האש בין המחנות המתגבשים והמתחדדים בעשרת החודשים האחרונים בפרט, ובעשורים האחרונים בכלל. עד עתה התנהלה המהומה בעיקר סביב המהפכה המשפטית, אחר כך היא עברה לסוגיית הפטור מגיוס, ועכשיו – מלחמת דת.
בסנכרון מושלם וצפוי זינקו פוליטיקאים משני צידי המתרס על הגלגל בדרך לעוד סיבוב תקשורתי יחצני. היו גם מי שניסו להתהלך בין הטיפות - לומר הרבה בלי להגיד כלום. אלה וגם אלה לא תרמו ולא יתרמו דבר להרגעת הרוחות. אירועי כיפור – הכי קרוב שהגענו למלחמת אחים מהסוג המדובר בחודשים האחרונים, כאלה שאילו התרחשו לפני כמה שנים כנראה היו מסתיימים בחילופי דברים הדדיים וחזל"ש - הגיעו הפעם לאלימות של ממש, לעירוב משטרה ולפרופיל גבוה כמו כל אירוע אחר עם גוון אקטואלי ורקע נפיץ.
הפגנות ועימותים בתל אביב בכיפור
(צילום: הלל פוסק, רון עצמון)
עם צאת יום הכיפורים והזרמת התמונות ממרכז תל אביב, הפליגו ותיקי המערכת הפוליטית אחורה בזמן לשנות ה-90, אז ניווט בנימין נתניהו את האסטרטגיה הפוליטית שלו לפי המצפן ארתור פינקלשטיין. ההנחיה שנתן לו אז יועץ הבחירות האמריקני, שלפיה יש לייצר קו שבר מטאפורי בין "ישראלים" לבין "יהודים", הפכה - עם או בלי כוונה - למפת הדרכים שמעצבת את המדינה ב-2023.
מה שהחל ב"ביבי טוב ליהודים" והמשיך עם "הם שכחו מה זה להיות יהודים", הושלם אתמול (שני) עם ציוץ חריף של נתניהו שפירש את האירוע כך ששמאלנים תוקפים יהודים. מכך משתמע - השמאל אינו יהודי. ייתכן שהיה בכך ליבוי אש מכוון כדי להסיט את הקשב הציבורי מהחשיפה הלא נעימה נגדו בתקשורת הצרפתית, אבל זה הרבה מעבר. מדובר בקו עדכני, משודרג, שבאופן מוסווה כופה על כל אחד ואחת להתייצב באחד המחנות. זו גם הסיבה שהפורום החילוני ודומיו הם מתת אל עבור נתניהו. מדוע? כי גם אדם ימני שאינו מרוצה מהכיוונים שאליהם הולכת הממשלה, אבל הוא מסורתי מבית אבא או מביתו שלו, נותר חסר ברירה אלא להתייצב לימין "המחנה היהודי".
בהקשר זה מובנת תגובתו של השר לשעבר גדעון סער, שניסה לשבור את המשוואה ולהפריע לחלוקה המסורתית של "יהודים" לנתניהו ו"ישראלים" לאופוזיציה. ההודעה שלו הבוקר, שבמסגרתה תקף את יאיר לפיד, פותחת אמנם פער מסוים בינו לבין האגף המיליטנטי במחאה, אבל מייצרת ניצוצות של בידול עבור אופציות פוליטיות מעניינות בהמשך. הנה, תשמעו סיפור:
ביום שישי האחרון נערכה חתונת בתו של אחד מראשי הערים הוותיקים והמוכרים בליכוד - אלי דוקורסקי מקריית ביאליק. למקום הגיעו בנוכחות מרשימה אנשי מפלגה רבים, כולל בכירים, שחלקם קיבלו בחום מפתיע מוזמן אחר – גדעון סער בכבודו ובעצמו. סער ודוקורסקי אמנם מכרים ותיקים, אבל החום שבו התקבל גרם לכמה גבות של נוכחים להתרומם. חלקם תהו לפשר העניין, אחרים המליצו להפנות לשם זרקור.
ואחרי כל זה, אי אפשר שלא לבחון את אירועי יום כיפור גם בהקשר של הבחירות המקומיות בסוף אוקטובר: הקרב על תל אביב. או במילים פשוטות: רון חולדאי מול יש עתיד, המיוצגת על ידי אורנה ברביבאי. כולם רוצים את קולות המחאה. חולדאי הלך צעד קדימה בביקורתו החריפה נגד המתפללים בהפרדה אחרי שחטף ביקורת על היעדר אכיפה, ולפיד היה הראשון להכריז שהרסו את עירו. בקרב על תל אביב, כל אחד מהצדדים רוצה להראות שהוא חופשי וליברלי יותר. על קו תל אביב-ירושלים הכול כשר.
