בפרפרזה על מימרתו של אבא של הפודל רופוס צ'רצ'יל, אפשר להגיד שמעולם לא שיחקו כלבים רבים כל כך, תפקיד גדול כל כך במלחמה נוראית כל כך. נמנה את חלקם: ליבנו נשבר לרסיסים כשבוניטה כהן, כלבת המשטרה לשעבר, השחורה והאמיצה, נורתה למוות בשידור חי ב-7 באוקטובר. הלב זינק אל על כשבלה ליימברג, השעירה כמו שטיח אמבטיה, חזרה מן השבי עם ניצוץ בעין שרמז לכל מי שהביט בה שהיא יודעת גם יודעת איפה הכלב סינוואר. ליבנו נמס כשרודני ברודץ', החום כמו שוקולד חלב, ליקק את אחיו בני האנוש שחזרו מן השבי, כאילו היו סוכריות קרמל, ועוד קודם, כשהתיישב מול בסיס הקריה ליד אביו האדם אביחי, עם השלט "המשפחה שלי חטופה בעזה".
הנה עוד דוגמא מרככת לב - דבר נדיר בימים אלה שמתאפיינים בבישול הלב במים רותחים מהבוקר עד הלילה, כאילו היה ביצה שחוששת להישבר: לפני שלושה שבועות ארגן "המועדון הישראלי לכלבי דקל" (קבוצת הפייסבוק מונה 1,400 חברים), בלובי של מלון "הרודס" בתל אביב, מכל המקומות, מפגן תמיכה של כלבים המכונים לעיתים בזלזול ובעלבון "נקניקים", בילדי העוטף שנאלצו להתפנות מבתיהם.
אי אפשר היה שלא לחייך, ללא הפסקה, ואי אפשר שהיה שלא לבכות, ללא הפסקה, כשאת הלובי הסטרילי שבימים כתיקנם מזעיק מלצרים חמורי סבר כל אימת שטיפת קפה נוחתת על מפית שולחן, מילאו דקלים חומים ושחורים, ארוכים וקצרים, שעירים וקצרי פרווה, שרצו לעשות דבר אחד ודבר אחד בלבד: ללקק כמה שיותר רגלי ילדים וילדות. ואז כמה שיותר ברכיים, כשהילדים הללו רכנו לעברם. ואז כמה שיותר ידיים, פנים ולשונות, כדי להגיד שוב ושוב את מה שכלבים אומרים שוב ושוב: "יש אהבה בעולם".
היינו שם, אגב, אשתי ואני. הייתה שם גם דייזי גאון, כלבת הדקל, כדי למלא את חובתה האזרחית. אחיה של דייזי, השועל הכתום הבא בימים ג'ימי גאון, נותר בבית על הספה האדומה ושלח ממנה מבטים נוגים לעבר הטלוויזיה, באוזן אחת שמוטה ואחת זקורה, כשמבטו תוהה ללא קול: "האם יכול להיות שהעולם אכזר כל כך?".
וזה כנראה העניין, או לפחות חלק ממנו. הדברים שאנחנו מייחסים לכלבים המדברים רק באמצעות חום הפרווה, חספוס הלשון והמבט המאוהב, מבטאים את מה שהיינו אומרים בעצמנו לו היינו תמימים יותר. חוששים פחות לאהוב. שמחים בחלקנו כמו צ'ארלי הכלב של סטיינבק ב"מסעותיי עם צ'ארלי". נאמנים כמו לאסי החוזרת שוב ושוב לאחיה, סם קרקלו. משוכנעים שיש צדק בעולם ושניצחונו מובטח, כמו פונגו ומיסי ב"101 דלמטים", ובעלי יכולת להתעלות מעל הנטייה ליפול שוב ושוב אל תוך דכדוך ודיכאון, כמו פייר קניוק של יורם קניוק, מחבר "פייר".
בעז גאוןאסנת בן דבכן, הכלבים היו פעם זאבים, עד שמרגע מסוים בתהליך הביות שלהם הם החליטו לשים את מבטחם בבני האדם. הביטחון הזה בבני האדם אבד לנו. אבד גם הביטחון שאם נושיט יד לא נענה בנשיכה. במקום להיות עבור הכלבים שלנו הבית שאפשר תמיד לחזור אליו כדי למצוא שם אהבה והגנה – אנו מחפשים בימים אלה בעיני הכלבים שלנו, על ברכיים ועם לשון משולשלת, את האהבה והתמימות שאבדו לנו. כדי שישיבו אותן סוף סוף הביתה, עם זנב מכשכש, כמו הכלבים האובדים של יישובי עוטף עזה. כי אולי נחוש אז, סוף סוף, קצת פחות כמו כלבים נטושים.
לפיכך, עשו לעצמכם טובה, מיד בסיום קריאת הטור הזה: אם יש לכם כלב או כלבה, גשו אליהם. אם אין לכם, אמצו בדחיפות והביאו אותו הביתה על תקן תנור סלילים המפיץ תמימות נדירה, מהסוג שאזל בכל החנויות. ואז רדו על ברכיכם. קחו את פניו או פניה בידיכם, הביטו עמוק בעיניו או בעיניה והניחו להם לומר ללא מילים את מה שאנחנו נואשים כל כך לשמוע: "לא, אנחנו לא זאבים. כן, יש אהבה בעולם. לא, לא אכלתי את הריפוד של הספה. הוא היה ככה קודם".
בעז גאון הוא סופר, מחזאי והייטקיסט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
