האם ערי השבר הסורי-אפריקני ערוכות לרעידה הבאה?
(צילום: שמיר אלבז)
חרדת תושבי ערי השבר הסורי-אפריקני, אחרי רעש האדמה הקטלני: כמעט בלתי-אפשרי להסתובב היום (שני) בבית שאן עם מצלמה ולפספס את הבניינים הסדוקים, את חתיכות הבטון שנשרו ואת ברזל הבניין החשוף שמעיד על מבנה מתפורר. בעיקר קשה להתעלם ממצוקת תושבי העיר - שחוששים ביממה שלאחר רעידת האדמה שגבתה את חייהם של לפחות 6,000 בני אדם בטורקיה ובסוריה - והורגשה גם בישראל.
כעת הם מבקשים ממקבלי ההחלטות להתייחס לאזהרותיהם, לפני שיהיה מאוחר מדי. יהודה שמעון, בן 58 ואב לשלושה ילדים, מתגורר כבר 32 שנים באותו בניין רכבת ברחוב אלי כהן 433 בבית שאן. הוא מזמין את צוות ynet ו"ידיעות אחרונות" לתעד את הסדקים העמוקים שנפערו בבניין, ואומר בדאגה: "זה מבנה גרוע מאוד, אתה רואה את הסדק הזה? הוא נפתח אתמול, ברעידה האחרונה שהייתה בטורקיה".
"זו סכנת חיים אמיתית ומוחשית כאן", מתריע שמעון. "כל השכנים בבניין התעוררו ויצאו מהדירות וירדנו למטה כדי להסתתר. החשש שלנו מאוד גדול, הדירה שלי פרטית וחלק גדול מהדירות כאן הן של עמידר. קשה מאוד להגיע לטפל בהן", אמר בתסכול. והוא לא היחיד.
אביאל אביטן, שכנו בן ה-30 ואב לשני ילדים, יצא מביתו לאחר רעש האדמה שהורגש כאן אתמול. "מאז הרעידה לא ישנו בבית, כולנו חיים כאן על זמן שאול. כל השכנים בחרדות, הצפי שהולך להיות כאן אסון כמו בטורקיה. הכתובת לא רק כתובה על הקיר, אלא חתומה עליה. כולנו מדברים, זועקים ומבקשים. אין לנו זמן לחכות לפינוי-בינוי".
בשכונה אחרת בבית שאן, ברחוב יצחק שמש, מתגוררת בת-חן עסור, בת 37 ואם לשתי בנות. "אני מתוסכלת, הבניין שלנו מלא בסדקים ואנו רואים שלאף אחד זה לא אכפת. אני מרגישה שהמדינה לא מתייחסת אלינו, כמו אזרחים סוג ג' שלא מעניינים אף אחד. אף קבלן לא מעוניין לעשות כאן תמ"א 38 כי זה לא כדאיי להם. המדינה חייבת להתערב ולבצע את זה, אבל בכלל לא אכפת למקבלי ההחלטות".
עיר נוספת שממוקמת באזור שנחשב "מועד לפורענות" בשעת אסון טבע היא טבריה. ענת ויזנבליט, בת 48 ואם לילדה בת 13 חיה בחרדה קשה, כלשונה, ומתקשה להירדם בלילות. "כל רעידת אדמה שמתרחשת באזור שלנו מקפיצה אותי. מספיקה עוד רעידה קטנה וכל הקומה הזו תיפול. כל החלק הזה פשוט יקרוס לכיוון הכביש. אתמול בלילה התעוררתי בשעה 03:15, וזה מחזיר אותי לטראומה של הרעידה הקודמת, שהייתה לפני כמה שנים. אז ירדנו מהבית וישנו ברכב מרוב חרדה".
היא נולדה בבית שאן, אך בתקופה שגרה שם לטענתה לא דיברו על הרעידות והסיכון האפשרי. "לא הייתי מודעת לסכנות, וגם לא התעסקנו במיקום הגיאוגרפי של העיר. אחר כך עברתי לגור בחיפה, וגם שם לא חווינו רעידות. לפני 17 שנה עברתי לגור עם בעלי בטבריה, ואז בעצם התחלתי לשים לב לרעידות הקטנות, לסדקים בבניינים שלנו ולעובדה שאנו חיים באחת הערים הכי מסוכנות בישראל".
ויזנבליט הסבירה: "אנחנו יושבים על השבר הסורי-אפריקני. אני גרה בדירה בבניין של 3 קומות שנבנה לפני עשרות שנים והוא בדיוק מאותה קבוצה שעלולה לקרוס. בבניין יש סדקים שרק הולכים ומתרחבים, גם בתוך הדירה שלי יש סדקים. ברור לי שבשנייה שיקרה אסון כל הבניינים יקרסו כמו אבני דומינו".
רפאל טרבלסי, יו"ר הנהלת המתנ"סים בטבריה, המליץ להקים "כבר אתמול" ועדת חקירה ולהגיע למסקנות. "בכך אולי נוכל לחסוך מעט מכמות ההרוגים ולמזער את האסון העומד לפתחנו", הוא אמר. "מדינת ישראל חייבת להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות, כסף לשיפור התשתיות וחיזוק המבנים היה חייב להיות כאן לפני עשור - ומוטב לעשות זאת עכשיו מאשר להשקיע סכומי כסף כפולים לאחר האסון".
רפאל סלאב, בן 30 ואב לארבעה ילדים מקריית שמונה, חי את החרדה מפני הרעידה הבאה. סלאב, יליד נתניה, מתגורר כבר 11 שנים בקרית שמונה ומנהל פרוייקטים חינוכיים לנוער ברחבי הצפון. "גרתי עם משפחתי בשכונה הוותיקה בעיר ולפני כשנה בניינים ליד פונו בגלל חשש מקריסה. עזבנו את השכונה, וממש לפני שבועיים עברנו לגור בשכונה החדשה, שכונת יובלים, בבית פרטי".
"ברוך השם בביתנו החדש לא הרגשתי את הרעידה, אבל אנו חיים בחרדה כי כל העיר נמצאת בסכנה. 70% מהבתים בעיר נמצאים בסכנה. יש לי ילדה שנמצאת בגן לא ממוגן והתחושה מפחידה. לצערי כל ממשלות ישראל מפקירות אותנו בתחום הזה, הן מציעות לנו תמ"א 38 ואף קבלן לא מוכן להיכנס לזה כי אין לו כדאיות כלכלית. בפחד שלי מרעידות האדמה אני חושש שיהיו כאן מראות ממש כמו בטורקיה, ואני לא רואה מי יציל אותנו. אחרי זה יעשו תחקירים ויקימו ועדות חקירה, אבל זה יהיה מאוחר מדי.", סיכם בתסכול.
