אליזבת השנייה בחרה להישאר בלתי משתנה בעולם שלא חדל להשתנות. זו הייתה הכרעתה הגדולה. היא בחרה בשמרנות בעולם שקידש את החתרנות, ומאז התהפך עשרות פעמים לכל כיוון. זה לא עניין אותה. היא ניסתה לינוק מנביעה עתיקה יותר, אריסטוקרטית, כזו שרואה בפוליטיקה כולה מעין אקט המוני.
מות המלכה - כתבות נוספות
ההצהרה החשובה בחייה ניתנה מיד עם עלייתה לכס המלוכה, זמן קצר אחרי מות אביה. זו הייתה שבועתה להקדיש את כל חייה לטובת העם הבריטי והאימפריה. אז עוד הייתה אימפריה. ברבות השנים, חצרניה ידעו היטב שאין מה לדבר על ירידה מכס המלוכה לטובת בנה האומלל, הנסיך הממתין והמזדקן, צ'ארלס. היא לא תפרוש, הם הסבירו לעיתונאים שסיקרו את בית המלוכה, כי המלכה התחייבה להקדיש את חייה כולם לתפקיד. עד מותה.
כאשר הוכתרה, סימלה המלכה הצעירה את תום העידן הקודם. שתי מלחמות עולם הרסו את אירופה והאיים הבריטיים. הן חיסלו סופית את האימפריה שבה השמש מעולם לא שקעה. לפניהן ואחריהן קמו תפיסות פוליטיות חדשות, כל אחת מהן מנוגדת יותר לאופי השמרני והמסורתי שהמלוכה ייצגה. בית וינדזור ראה את דודניו השונים ברחבי אירופה מודחים, במקרה הטוב, ומוצאים להורג במקרה הגרוע יותר.
ההודעה על מותה של המלכה אליזבת בערוץ BBC
(צילום: BBC)
אביה של אליזבת, המלך ג'ורג' השישי, הציל בקושי את המונרכיה הבריטית מהשערורייה הענקית שחולל אחיו, המלך אדוארד. בכוח הדוגמה האישית, ובעיקר בגלל השמרנות היסודית של הציבור הבריטי, הוא הצליח לחצוב למונרכיה מקום בעידן העכשווי. בתו הבכורה אליזבת, שהעריצה את אביה, לשעבר נהגת צבאית במהלך מלחמת העולם השנייה, סימלה את האפשרות של התחדשות. עבור בריטניה החבוטה, האפרפרה, מוכת הצנע, המלכה נשאה את הקסם של העולם הישן, זה שאבד לבלי שוב.
אך היה פה משהו מעבר לאקזוטיקה של בית המלוכה המפואר, ששרד אל תוך המציאות העכשווית. המלכה הצעירה התגלתה כדמות שמרנית, סמלית. כזו שמתעקשת לקבל קידות עמוקות מחברי בית המלוכה לפי ההיררכיה המדויקת, הטקסית, הקיימת כבר מאות שנים. בניגוד לבתי מלוכה אחרים, בייחוד בצפון אירופה (ההולנדי, השוודי), בית וינדזור סירב להפוך עממי יותר. "מלוכה של אופניים", אמרו הבריטים בלעג על בית המלוכה ההולנדי, שחבריו צולמו נוסעים ברחבי אמסטרדם על אופניים, משל היו בני עם פשוטים. יחד עם הנסיך פיליפ בעלה, אליזבת יצרה קוד פנימי קשה, אכזרי, בתוך המשפחה. הם נוהלו היררכית, כמו תאגיד, לפי רמות בכירות שונות; הם כינו את עצמם THE FIRM. בעיקר, הם שאפו לשמר, להגן, לנצור. לא רק את המלכה, אלא את המוסד כולו.
זו בעצם הייתה ההחלטה הגדולה של אליזבת השנייה, שהורכבה מעשרות אלפי החלטות קטנות. היא יכולה הייתה לרצות להיות עכשווית. מהירה. להתאים את עצמה לעידן הטלוויזיה, להתראיין פעם בעשור וחצי, לבקש להיות עממית, אהובה, פופולרית. מי שעשתה זאת היטב, ובאורח מופלא, הייתה הנסיכה דיאנה. מותה הטרגי היה קץ ההתנגשות הזו, בין מי שרצתה להכניס סנטימנט עכשווי לבית המלוכה, לבין מי שסברה שהאומה הבריטית דווקא זקוקה ליציבות, למסר אחיד, לסמל בלתי משתנה.
בית המלוכה איננו מוסד צודק, או מודרני. חבריו, לבד מהמלכה, יצרו שורה של שערוריות, חלקן מחרידות. אין לדעת אם המלוכה תשרוד לאחר מותה לאורך זמן. אך ברגע הזה, שבו הבריטים והעולם נפרדים ממנה, ברורה הצלחתה: היא שימשה מלכה בין הזמנים, סמל של הסמלים כולם, יציבה עד הרגע האחרון. בעולם בו שום דבר לא ברור, וכל החולות נודדים, לאליזבת השנייה היה מקום, והיה לה תפקיד. היא מילאה אותו באמונה, עד מותה.
