עם ישראל התאחד ביום השנה לציון טבח 7 באוקטובר. האווירה ברחובות, בדרכים, במקומות הציבוריים, עטפה אבלות. לכל אחד מאיתנו העיק משהו על הנפש. השנה הזו שלא נגמרה באמת עמדה בסימן של סולידריות, ערבות הדדית, כאב קולקטיבי וחיבוק של משפחות השכול והחטופים. רגע של חשבון נפש לצד תפילה לקראת מה שיבוא בהמשך.
מי שנכח או צפה בטקס הזיכרון הלאומי של משפחות החטופים ומשפחות השכול לא נשאר אדיש. טקסטים מצמררים, מונולוגים קורעי לב ושירה נוגה ומרגשת פילחו את הלבבות. זה לא היה אירוע או טקס פוליטי. זה היה אירוע זיכרון מרגש לכל דבר. הוא אפילו לא עמד בתחרות עם טקס הזיכרון הממלכתי מטעם הממשלה שהפיקה השרה מירי רגב.
זה היה הטקס הכי ישראלי שיכול להיות, ורק טבעי שכל ערוצי הטלוויזיה שידרו אותו, וגם ערוצי הרדיו השונים - למעט ערוץ 14, שחתך את השידור לפני דבריהם של ההורים השכולים. ערוץ התעמולה שפועל לפי דף המסרים של לשכת ראש הממשלה, בלי קשר לקריטריונים עיתונאיים או שיקולים מקצועיים, החליט להחרים אמש את חלקו העיקרי של הטקס. בעוד כל הערוצים הצטופפו תחת אירוע מרגש ומאחד, השופר השלטוני המשיך להפיץ את מסריו המפלגים והמסיתים. משפחות שכולות? חטופים? זיכרון המתים? הוקרת הגיבורים? שום דבר לא קדוש יותר מדף המסרים הפוליטי, שהפך לסדר היום התקשורתי שלו בערוץ שהסטנדרטים העיתונאיים שלו הם ציות ונאמנות.
העניין הוא שזה לא הסתיים בהחלטה האנטי-עיתונאית של החרמת עיקר הטקס: כוכבני הערוץ ו"עיתונאיו" גם פתחו בקמפיין השחרה ברשתות החברתיות, הסתה של ממש
העניין הוא שזה לא הסתיים בהחלטה האנטי-עיתונאית של החרמת עיקר הטקס: כוכבני הערוץ ו"עיתונאיו" גם פתחו בקמפיין השחרה ברשתות החברתיות, הסתה של ממש. ינון מגל כתב בערוץ החדשות שלו (סוג של בדיחה): "זה טקס לאומי כמו שבנק לאומי". חוכמולוג אחד בשם נועם פתחי לעג לעברי לידר שהופיע בטקס ולמסריו, ומחק את הציוץ. ושמעון ריקלין כינה את המארגנים את והמשתתפים בטקס "שוליים", ואף טען כי מדובר בטקס סקטוריאלי ומתנשא. האמת שקצת קשה להתווכח עם מישהו שכנראה לא ראה את הטקס אבל מספר לצופיו בפרטי פרטים למה אסור היה לשדר אותו.
תזכרו את הרגעים האלה כאשר ידברו איתכם על "אחדות", על "ביחד ננצח" ועל עוד קלישאות. זה עובד רק כשזה מתאים לנרטיב מסוים. אם חלילה תחשבו אחרת – אתם כבר לא שייכים.
