ברק אברמוב התעורר בבהלה, והביט בשעון. השעה חמש בבוקר, והדפיקות בדלת רק מתגברות. אברמוב ניגש לכניסה. "משטרה", נשמע קול מהעבר השני. "ואז אני רואה יותר מ־15 שוטרים שנכנסים אליי הביתה", הוא משחזר השבוע לראשונה. "חד־משמעית, זה היה הרגע הכי טראומטי בחיים שלי".
הבנת למה הם באו?
"לא. הבכיר מביניהם אמר לי, 'שלום, אנחנו מלהב 433, אתה חשוד בקבלת דבר במרמה, הלבנת הון, עבירות מס וכולי".
איך הגבת?
"חייכתי. אז הקצין אמר: 'כשאני בא לבתים של העבריינים הכי גדולים בארץ, הם לא מעיזים לחייך. איך אתה מחייך אליי?' אמרתי לו משפט אחד: בסוף יש אמת אחת, ואני יודע שכל מה שאמרת עכשיו לא קרה. הוא ענה: 'אתה מבין שאם באתי לפה עם צו משופט, בחמש בבוקר, יש לי דברים שנוגדים את מה שאתה אומר'. חזרתי ואמרתי: 'יש רק אמת אחת'. ככה, חד־משמעית".
ומה קורה אז?
"התחיל הסיוט של החיים שלי, שנמשך תקופה ארוכה. זו ההרגשה הכי מגעילה שיכולה להיות: אתה יודע שאתה עושה את הדברים כמו שצריך, ואתה מרגיש שבמידה מסוימת מחפשים אותך, כי אתה איש עסקים צעיר ומצליח. אבל זה לא פשע, בניתי את עצמי בעשר אצבעות והצלחתי. הרי יכולתי להיכשל, והכל היה על הגב שלי, אז אני לא אתנצל שהצלחתי. אז כשהבלשים ערכו חיפוש, שאלו אם יש סמים או נשק. אמרתי להם, 'רק כסף'".
והיה כסף בבית. הרבה.
"הבאתי להם את מה שהיה באותו רגע בבית, מעל חצי מיליון שקל. אמרתי להם שיש לזה הסבר, והם צחקו. בסוף הבינו שההסבר שלי נכון".
מי מחזיק בבית יותר מחצי מיליון שקל במזומן?
"אני. ככה אני חי, אוהב לגעת בכסף".
כל זה התחיל לפני שלוש שנים. אברמוב, ששווי עסקיו מוערך בכחצי מיליארד שקל, מוּכר בעיקר כבעליה של קבוצת הכדורגל בני־יהודה, אבל את הכסף הגדול הוא לא הרוויח במגרשים. אברמוב הוא קודם כל אימפריה של מסעדות, שהידועה שבהן היא רשת ג'פניקה, ובעליה של חברת "לאנדורה", שהפעילה בין השאר מזנונים באצטדיונים ובאולמות ספורט.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בחקירה מסועפת של יאחב"ל, עלה החשד שהעבריין אורי לוזון ואנשיו הפעילו את אברמוב כ"קוף" – שם קוד בעולם הפשע לאיש עסקים לגיטימי, שעומד בפרונט של מיזמים הקשורים לעבריינים. החשד היה שאברמוב זכה עבור עבריינים במכרזים להפעלת המזנונים באצטדיון טדי ובאולם הארנה בירושלים, עסקים עם פוטנציאל לגלגל מיליוני שקלים. אז המעצר של אברמוב, מיליונר עם אישיות מגה־צבעונית ומי שאין חובב כדורגל ישראלי שלא מכיר אותו – היה הסערה המושלמת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בתחילת החודש, אברמוב סוף־סוף התעורר מהסיוט שלו. בצעד חריג, אחרי שכבר הוגש נגדו כתב אישום חמור בכפוף לשימוע, פרקליטות מחוז תל־אביב החליטה להפוך את ההחלטה ב־180 מעלות – ולסגור את התיק. עכשיו הוא מדבר לראשונה מאז שהפרשה נגמרה, וסוגר כמה חשבונות עם כל מי שהתנכרו, התרחקו, היו בטוחים שהוא גמור, וגם עם אוהדי בני־יהודה, שדורשים ממנו לעזוב את הקבוצה.
"בהתחלה עורכי הדין שלי אמרו: ‘אנחנו מקווים שתסכים ללכת פה לעסקה’", הוא מגלה השבוע. הוא סירב להקשיב להם בפעם ההיא, בדיוק כמו שלא הקשיב להם, כשייעצו לו לשתוק בחקירה. "וזה כי ידעתי מה האמת שלי".
בוא נתחיל מהסוף. הסירו מעליך עננה כבדה.
"כן, במשך שלוש שנים וחצי הלכתי עם אות קין על המצח, כשאני יודע שאני חף מפשע. בישראל, ברגע שאתה חשוד בהלבנת הון – ואני מדגיש, חשוד – מבחינת המדינה כבר הורשעת. אתה נענש סתם, לפני שהוכח שעשית משהו, ואת זה חייבים לשנות. לכל אדם מגיעה חזקת החפות וחשדות הם עדיין רק בגדר חשדות".
כשאתה אומר "נענש סתם", במה זה מתבטא?
"עם בנקים, למשל. לצערי נאלצתי להגיע איתם לבית המשפט. כי לא רק שהם סגרו לי את האשראי באותו רגע, אפילו לא נתנו לי לפתוח חשבון עסקי שרציתי לפתוח. במקרה שלי, לא עמדה חזקת החפות. זה עצוב מאוד. אני מספיק חזק פיזית, כלכלית ונפשית לעבור את זה, אבל יש אנשים שלא חזקים, ויכול להיות שיתברר שהם לא עשו כלום, אבל את העונש שלהם הם כבר קיבלו. וזה עונש שנמשך שנים, זה אף פעם לא נגמר ביום".
בסביבה שלך, הרגשת שהיחס אליך השתנה?
"הסביבה שלי כמובן תמכה בי והאמינה בחפותי לאורך כל הדרך, אבל מול כמה אנשי עסקים – כן. היו לי מספר דברים גדולים על הפרק ואני יודע שאנשים פתחו גוגל, ראו את החשדות והאישומים כביכול, ונרתעו. אבל לא ניסיתי להצטדק בפני אף אחד, תמיד אמרתי: מי שלא רוצה לא חייב".
נדיר שהפרקליטות חוזרת בה אחרי הגשת טיוטת כתב אישום. האמנת שתשכנע אותם עוד לפני המשפט?
"בכלל קיבלתי בהפתעה גמורה את טיוטת כתב האישום, הייתי בטוח שהפרקליטות תבין שלא עשיתי שום דבר לא חוקי, כמו שטענתי לאורך כל הדרך. הייתי מאוד־מאוד־מאוד מעורב בתהליך, וברגע שהגיע כתב האישום, קראתי כל שורה – ורק אז נרגעתי".
נרגעת?
"כי ידעתי שלא עשיתי את הדברים. אני לא אגיד לך שלא הייתי לחוץ, ידעתי שיש אנשים שלא עשו כלום והורשעו. הייתי מאוד לחוץ, לכן גם לקחתי את עורכי הדין הכי טובים שיכולתי (שילה ענבר, תמיר סננס, שחר חצרוני ומיכה פטמן – א"ס), שליוו אותי בתהליך הזה. וגם הם, לפני שקיבלו את ליבת החקירה, אמרו לי שהם מקווים שאלך לעסקת טיעון. כשהם סיימו לקרוא את החומרים הם אמרו לי: 'שום עסקה ושום כלום'. אני שמח שלא הגעתי לבית המשפט".
כעסת כשהמשטרה קראה לך “קוף של אורי לוזון”?
"לא, זה הצחיק אותי. אני גם לא יודע אם הם באמת האמינו בזה, אני יכול להגיד שבדקו אותי מא' ועד ת' ואני ביקשתי מהם לחקור הכול. אמרתי להם: 'גם אם אין לכם אישור (משופט), אני מאשר לכם לקחת את כל המסמכים שקשורים לכל העסקים שלי".
לא התעצבנת?
"לא, לא לקחתי את זה אישי. מי שמכיר אותי, יודע שאני בחיים לא הייתי 'קוף', ושאני בחיים לא אהיה 'קוף' של אף אחד. אני איש עסקים חזק, מי שעושה איתי עסקים יודע שתמיד אחזיק ברוב האחוזים בחברות שלי. אני בחיים לא נמצא באחוזי מיעוט, וזה לא סגנון של מישהו שהוא קוף וזה לא דרך של מישהו שרוצה להיות קוף".
"במעצר אתה נכנס למקום הכי חשוך בעולם, עם האנשים ברמה הכי שפלה שיכולה להיות, ואתה פשוט נגעל מעצמך שאתה נמצא במקום הזה. שעתיים לפני זה היית בכלל בעולם אחר: עם המשפחה והילדים, חיים אחרים. פתאום אין לך שמיכה, אין לך כריות. הם עושים את זה כדי לשבור אותך"
מה חשבת על ההתנהלות שלהם?
"יש לנו משטרה טובה, אבל במקרה שלי הם טעו. מי שניהל את המזנון באצטדיון סמי עופר, הוא גם זה שניהל את המזנונים שבבעלותי בטדי ובארנה, אז המשטרה החליטה שאם, לטענתם, הוא עשה עבירות שם – זה קרה גם אצלי. התזה שלהם הייתה שהפעלתי את המיזמים עבור אותו אדם, שקשור כביכול לאורי לוזון. באותה תקופה לא הכרתי אישית את לוזון, אלא רק בשם. הוכחתי להם שאותו אדם הוא רק שכיר בחברה, שהעסק בבעלותי המלאה ושאני מכתיב את העניינים ומחליט הכול. וזה עצוב".
מה עצוב?
"עצוב שאדם שומר חוק, ללא עבר פלילי, שבאמת מייצר הרבה מאוד כסף במדינה – ובמקרה הפעם זה אני – יושב במעצר כמעט שבועיים. זו טראומה. חד־משמעית טראומה. טראומה גדולה. פעם חשבתי שלא יכול להיות שאנשים מודים בפשע שהם לא עשו. כשהייתי שם, הבנתי למה אנשים עושים את זה. כי אם אתה לא חזק נפשית, אתה מתפרק ואומר להם, 'כן, רק תנו לי ללכת הביתה'".
זוכר את הרגע הראשון עם אזיקים?
"שמו לי אותם כשהגענו לתחנת המשטרה, ואז חקירה והארכת מעצר. תשמע, אם שופט היה נמצא במעצר 24 שעות, הוא היה חושב פעמיים אם להכניס לשם אנשים נורמטיביים. בטח לא ככה, באהלן־אהלן - עשרה ימים, 14 יום, כאילו זה שעתיים. אני בעד בתי משפט חזקים, אבל צריכה להיות הפרדה בין עבריינים לאנשי עסקים. בוא ניקח את החקירה נגד רשתות הקמעונאות: למה שם אין מעצרים? כי זה יותר 'פנסי' ונחמד ואלה חברות ציבוריות? מה ההבדל ביניהן לביני?"
איך היה בתא המעצר?
"אתה נכנס למקום הכי חשוך בעולם, עם האנשים ברמה הכי שפלה שיכולה להיות, ואתה פשוט נגעל מעצמך שאתה נמצא במקום הזה. שעתיים לפני זה היית בכלל בעולם אחר: עם המשפחה והילדים, חיים אחרים. פתאום העולם שלך משתנה ואתה גם לא יודע מה יהיה מחר, מה יקרה איתך או מה הם רוצים ממך. אתה לא יודע מה השופט יחשוב לגבי מה שאתה אומר. אתה הולך לעבר הלא־נודע. זה הדבר הכי קשה".
ומבחינת התנאים?
"במעצר ימים אין לך שמיכה, אין לך כרית, אין לך ציפיות. אתה מקבל רק אוכל של בית הכלא, שלא ראוי למאכל אדם. אין לך שיחת טלפון, אתה לא יכול לדבר עם אף אחד. זה שובר אותך. בכלא יש לך טלוויזיה, מזגן, טלפון, אוכל בקנטינה - זה משהו שאתה עוד איכשהו יכול לחיות איתו. אבל מעצר ימים זה משהו ששובר. הרי הם עושים את זה כדי לשבור אותך".
איך עברו החקירות עצמן?
"אמרתי להם לאורך כל הדרך: לא אשקר לכם, עורכי הדין שלי אמרו לי לא לדבר בחקירה, שאשמור על זכות השתיקה. ואמרתי להם: ממש לא. אני אציג להם את כל האמת שלי והם יבינו. אני שמח שהקשבתי לעצמי. אני ידעתי שאני אומר אמת, והלכתי איתה".
ואולי כל מה שרצו זה שתפיל את התיק על אורי לוזון?
"אני מאמין שזה היה חלק מהטקטיקה של המשטרה. בכל 12 הימים שהייתי עצור, נחקרתי רק פעמיים. זה כמובן כדי לייצר עליך לחץ, אני לא יודע מה הם ניסו להשיג מהלחץ הזה".
הם אמרו לך, "תדבר, תדבר"?
"מי שמכיר אותי, יודע שגם אם הייתי מכיר את אורי לוזון, אני לא אדם שיבוא וידבר על אחרים. לא מאמין בזה, לא גדלתי בבית כזה. אני תמיד אומר: תשאלו אותי על עצמי, אני אענה לכם על מה שאתם רוצים. רק אל תשאלו אותי על אחרים, כי לא אענה לכם".
ואולי הכסף הגדול שהיה בבית שלך, באמת תרם לחשדות שלהם. מי צריך מעל חצי מיליון שקלים מזומן בבית?
"קודם כל, אני לא חושב שאני צריך להתבייש בזה שאני אוהב את החיים. ממה שידוע לי, בן אדם שרוצה ליהנות מהחיים צריך כסף. קשה ליהנות בלי כסף. אני אישית אוהב כסף פיזית, אני אוהב שיש לי מזומן. מאז שיניתי את ההרגלים האלה, אבל אז גם לא היו מגבלות על מזומן. מה שהייתי אוהב לעשות – וזה היה הכי טיפשי בעולם – זה לפרוט צ'ק מהחברה שלי, ללכת לצ'יינג', לקחת כסף במזומן, לשלם על הפריטה, לשלם מס למדינה על דיבידנד – ולהכניס את המזומן הזה בכיס שלי. אמרתי את זה בחקירה".
לא האמינו.
"נכון, אבל ככה אהבתי לעשות וזו הייתה הדרך שלי. אני לא מתבייש במה שאמרתי. כן, אני אוהב את החיים. אני נהנה לטוס, אני נהנה לבלות, אני נהנה לקנות בגדים. אני נהנה לעשות חיים. וזה מה שהייתי עושה עם המזומן. אחרי שלושה ימים, כשבאתי לחקירה השנייה, השוטר אמר לי: 'שמע, זה קצת לא היה נשמע לנו הגיוני, אבל זו זכותך'".
אברמוב הקים את רשת ג'פניקה ("48 סניפים, חצי מהם בבעלותי"), הפך לאימפריה בתחום ההסעדה ("יש לי גם שמונה סניפים של 'סוסו אנד סאנס', חמישה של ‘שיפודי ציפורה’, עשרה של 'יוגו', 12 של 'פינקי' ויש גם 'דון פרדו', שזו רשת חדשה שאני מפתח עכשיו") - והוא לא אחד שיבזבז את הכסף שלו במחשכים. אין לו שום בעיה לנהל אורח חיים ראוותני. ואם יגידו "שופוני", שיגידו.
מדובר באיש עסקים שצמח מלמטה, ואת ההון והמעמד שרכש הוא לא ירש ולא קיבל, אלא בנה בעשר אצבעותיו. הוא גדל בגבעתיים, בבית בלי הרבה אמצעים, לאבא נהג מונית ולאמא עקרת בית. משם התפתח גם החוש העסקי שלו: "לחברים שלי מהשכונה קנו ג'ינס 'ריפליי', ולי לא יכלו לקנות, אז היה לי את הדחף לקנות – אבל בכוחות עצמי". אז הוא התחיל בתחום כשוטף כלים בבית קפה. "מגיל 12 אני עובד. התחלתי כשליח בחנות פרחים, ואחרי שלוש שנים נהייתי שוזר פרחים".
שוזר?
"כן, זה מה שעשיתי עד הגיוס. אחרי הצבא יצאתי לחיים האמיתיים והתחלתי בתור שוטף כלים בסניף 'ארקפה' בהרצליה. אחרי שנה התגלגלתי איכשהו לעבודה במזנון בתיאטרון הבימה, ואז למנהל המזנונים בהבימה, ואחרי זה מנהל בית קפה. ואז הדלתות נפתחו בפניי, ולפני 15 שנה בערך פתחתי את סניף ג'פניקה הראשון שלי. מי שהכיר אותי מגיל צעיר ידע שלא אהיה רופא או מדען, אלא איש עסקים".
למה לא רופא ולא מדען?
"כי לא הייתי תלמיד טוב. סיימתי 12 שנות לימוד, עשיתי בגרות חלקית, אבל אני לא בן אדם של לימודים. אני כן בן אדם שאפתן, שאוהב תמיד לשעוט קדימה, ווינר בנשמה. כששואלים אותי מה סוד ההצלחה שלי, תמיד אני אומר ש־99 אחוז מזל, ואחוז אחד של שכל ויכולת. בסוף, בעסקים זה הרבה מזל ומי שיגיד אחרת, הוא גאוותן שלוקח קרדיט. נכון שצריך לדעת לעשות עסקים, אבל אם אתה נופל בעסק הראשון או השני שלך, אז כל מה שחלמת כבר לא יקרה בזמן הקרוב. ברוך השם, הצלחתי בעסקים הראשונים שלי וזה פתח לי את הדלת".
כמה אתה שווה היום?
"אני יכול להגיד לך שכרגע יש לי הצעת רכישה עבור החברה שלי ביותר מ-600 מיליון שקל".
אז אתה מעריך את עצמך ב־700-600 מיליון שקל?
"יותר אפילו".
"כששאלו אותי במשטרה למה אתה נפגש עם מי שכביכול נחשבים עבריינים, אמרתי להם: תקשיבו, אני עוסק בתחום המסעדנות. בתחום הבשר יש הרבה משפחות פשע; בירקות זה בעיקר משפחות פשע; אז אני נפגש איתם ומכבד אותם. תביאו לי שוטר שימכור לי את הירקות, אני אעבוד עם השוטר"
ג'פניקה הפסידה בקורונה?
"לא. ג'פניקה בקורונה דווקא בנתה את עצמה מחדש בהרבה מובנים. דווקא הקורונה עשתה לה טוב".
יש לקחים שהפקת מהפרשה הזאת שגרמו לך לשנות משהו בהתנהלות שלך? בכל זאת, הקיפו אותך כל מיני דמויות שעניינו את המשטרה. פעם זה אורי לוזון, פעם זה אלירן עובד שהורשע בהימורים בלתי חוקיים ובהלבנת הון, וסיפר שהתייעצת איתו בניהול בני־יהודה.
"רגע, קאט. אלירן עובד הוא חבר שלי. זה שבעבר הוא הורשע באיזשהו תיק, זה לא עושה אותו עבריין. הוא איש עסקים טוב, שעשה טעות כשהיה ילד. הוא שילם על זה לחברה, זה מאחוריו. וכן, מותר לך שיהיה לך חבר עם הרשעה. זה בסדר, הוא עדיין חבר. הוא חבר גם בתקופות טובות וגם חבר בתקופות רעות.
"כששאלו אותי במשטרה למה אתה נפגש עם מי שכביכול נחשבים עבריינים, אמרתי להם: תקשיבו, אני עוסק בתחום המסעדנות. יש אנשים שמוכרים לך בשר, ולצערי בתחום הבשר יש הרבה משפחות פשע; בירקות זה בעיקר משפחות פשע; גם במיחזור בקבוקים שולטות משפחות פשע. אני נחשב מטאור בעסקים שלי, אז ברור לכם שכל אחד מהאנשים האלה ירצה להיכנס ולעבוד איתי. אז אני נפגש איתם ומכבד אותם. להגיד לך שאני עובד איתם? אני לא עובד איתם. בחיים לא עבדתי איתם, ואני לא נותן להם להתפרנס. אמרתי לאותו שוטר: תביא לי שוטר שימכור לי את הירקות, אני אעבוד עם השוטר. אבל אתם לא יודעים להשתלט על הפשיעה בענף, אז אתם באים אליי בטענות?"
אתה דמות מאוד צבעונית, שגם מושכת אש. זה מכוון?
"אני חושב שאדם שלא יודע ליהנות מהחיים הוא אדם מסכן. וכל אחד יודע ליהנות בדרך אחרת: יש אדם שאוהב לעשות סקי, יש אדם שאוהב שיש לו מטוס פרטי, ויש אדם שאוהב ליהנות מהחיים בצורת מסיבות, טיסות ואפילו קזינו – זו לא מילה נוראית. אם הכיף של בן אדם זה ללכת לקזינו, גם זה בסדר. כן, אני אוהב את החיים, אני אוהב לקנות בגדים יפים, אני אוהב לטוס - אני אוהב ליהנות, ואני לא חושב שאני צריך להתנצל על זה. אני מרוויח כסף בשביל זה, לא גנבתי מאף אחד. אני פשוט נהנה מהחיים".
אז מבחינת ברק אברמוב בילוי טוב זה "נו לימיט"?
"יש לימיט. אגלה לך סוד: ברק אברמוב לא שותה אלכוהול".
די.
"בחיים שלי לא שתיתי אלכוהול".
למה?
"כי אני פריק קונטרול, אוהב להיות בשליטה. אבל עדיין, כשאני יוצא לבילוי אני לא שם לי יעד. הסכום לא מעניין אותי. זה הכיף שלי להזמין את החברים שלי".
אז איך חגגת כשהתיק נסגר?
"האמת שלא חגגתי, הייתה אנחת רווחה גדולה. בבית הספר לעגו לבנות שלי שאבא שלהן עבריין והוא הולך לכלא. אחרי שהתיק נסגר, הסברתי להן שיבינו שהן יכולות להיות גאות, ושלא יתביישו. הכי חשוב שהן גאות באבא שלהן".
את הכסף הגדול הוא עשה בענף המסעדנות, אבל החשיפה התקשורתית של אברמוב והכניסה האמיתית לתודעה הציבורית, הגיעו כאמור כשהוא נכנס לעולם הכדורגל והפך לבעלים של בני־יהודה בעונת 2015/16. ההתחלה הייתה ורודה, עם זכייה ראשונה בגביע המדינה אחרי 36 שנה. ואז, כשהוא על גג העולם, הכול התהפך.
כשהוא היה מוטרד מהאפשרות שיעמוד למשפט, במקביל גם ההצלחה של בני־יהודה התפוגגה, ואחרי זכייה בשני גביעים בתוך שנתיים – הגיעה ההתרסקות, עם ירידת ליגה בעונה שעברה וחלק קולני במיוחד מאוהדי הקבוצה שרואה בו אשם, ומנהל מולו מאבק שכולל קללות וקריאות גנאי באצטדיון והפגנות מחוץ לביתו. למרות שאברמוב אומר שהוא מרגיש שהוא מחויב להחזיר את הקבוצה לליגה הבכירה, הוא מודה: "אם יבוא מישהו עם הצעה - אני מוכר".
עד כדי כך?
"לפעמים, כשאני שוכב בלילה לפני שאני נרדם, אני חושב: 'למה אני צריך את זה?' עד השנה האחרונה, בני־יהודה הייתה הצלחה אדירה - מועדון קטן שעד שהגעתי זכה במשך 80 שנה באליפות בודדת ובשני גביעים; עם 1,500 צופים שהיו מגיעים אז למשחק; זה מועדון שיש לו קטע של אנדרדוג שכולם אוהבים – מייצג שכונה. היה לי חשוב לקחת את המועדון הזה ולהצעיד אותו קדימה. תראה קבוצות אחרות בסדר הגודל שלנו – מכבי פ"ת, מ.ס אשדוד ומכבי נתניה – רק אנחנו הבאנו שני גביעי מדינה בשנים האחרונות. בליגת־העל הגענו לפלייאוף העליון (אחת משש הראשונות בטבלה בסיום העונה), ובבני־יהודה זה כמו תואר.
"אני יודע שאוהדים לא אוהבים לשמוע את זה, אבל בני־יהודה זה לא מועדון שיכול לרוץ לאליפות. בליגת העל היו לנו הכנסות של עשרה מיליון שקל בשנה, אצל הקבוצות הגדולות הסכומים הם 35־40 מיליון שקל. מה שעשיתי בשש השנים האלה בבני־יהודה זה הישג, שני גביעים בשלוש שנים".
ואז מכרת שחקנים צעירים בהרבה כסף, הקבוצה נחלשה והאוהדים כעסו.
"ואני לא מתבייש בכלל שמכרתי, להפך, אני גאה שמועדון כמו בני־יהודה ייצר שחקנים – בין אם זה לקבוצות בכירות בישראל, או לקבוצות בכירות באירופה. כן, אני יכול להתערב מקצועית. אני חושב שבעלים שלא מתערב מקצועית - טועה טעות גדולה. בסוף הוא זה שמשלם את המחיר לטוב או לרע, והוא צריך לקבל את ההחלטות. כמובן שזה תמיד צריך להיות עם הצוות המקצועי".
כמה השקעת עד היום בבני־יהודה?
"הרבה מאוד כסף".
בערך?
"עשרות מיליונים. אני יכול להגיד לך שהשנה הזאת השקעתי מהכיס שלי שמונה מיליון שקל, כי אמרתי שהמחויבות שלי זה להחזיר את המועדון הזה לליגת העל. כרגע הדברים לא מצליחים כל כך, אבל אני מאמין שבסוף הדברים יסתדרו ואנחנו כן נעלה ליגה. ואחרי שנחזור לליגת העל, אחליט עם עצמי את ההחלטות שלי".
איך הסביבה הקרובה מגיבה לביקורת הזאת עליך?
"אני יכול להגיד לך שיש עליי לחץ אדיר בחודשים האחרונים, מצד האנשים הקרובים אליי – משפחה גרעינית והסובבים אותי – לצאת מהכדורגל. הם חושבים שאני עובר משהו שלא מגיע לי".
מה, הכעס של האוהדים?
"אני מדבר על אותו גרעין אוהדים, שגם בעבר דאג שבעלים אחרים לא יהיו במועדון, כי הם רוצים לנהל אותו. הם חושבים שהמועדון הזה הוא שלהם. אני מאמין שהמועדון הזה שייך גם לאוהדים, אבל הם צריכים להבין שבניהול - מה שרואים מפה זה לא מה שרואים משם".
איפה טעית עם האוהדים האלו?
"אמרתי שלנהל קבוצת כדורגל זה לא כמו בסטה. יכולתי גם להגיד מסעדה של ג'פניקה. ה'בסטה' היה משהו שאולי יצא מהקשרו, אבל לנהל קבוצת כדורגל זה משהו שהוא מאוד־מאוד־מאוד קשה".
יש אוהדים שמאיימים עליך?
"אני לא אחד שמאיימים עליו. ניסו לתקוף אותי מספר פעמים בסיום משחקים, וכמובן שהמשטרה מגבה אותי ומלווה אותי עם חברת אבטחה. להגיד לך שזה נעים? זה לא נעים. אבל אני מבין שאם אני אומר קאט, המועדון הזה נמחק".
היה איזה רגע כזה?
"היו מספר רגעים שהם חצו את הגבולות. היו תקיפות. תקפו אותי ברכב, רדפו אחריי. היו כמה פעמים. באותו רגע אמרתי לעצמי: ברק, מספיק. והם לא מבינים שאם אני הולך - המועדון יהיה כמו שמשון תל־אביב, אלא אם כן יבוא גוף אחר, גדול כמוני לפחות, שייקח את המושכות".
ואף אחד לא בא?
"לא פנה אליי אף אחד. אם יבוא מישהו כזה, אני אשמח לפנות לו את הדרך ושיהיה טוב למועדון".
לא תיאחז בקרנות המזבח.
"ממש לא. איפה שלא רוצים אותי, אני לא אהיה בכוח".
בשנה שעברה ירדת ליגה עם המאמן שהוא גם חבר שלך, יוסי אבוקסיס. זה כישלון גדול.
"ועם התקציב הכי גבוה בתולדות בני־יהודה. במבחן התוצאה ירדנו ליגה, זה כישלון. אין מילה אחרת. יש הסברים לזה, אבל זה לא מעניין. הכישלון הזה הוא קודם כל כישלון שלי כראש המערכת. כמובן שנגזר מזה גם צוות מקצועי ושחקנים שנכשלו. בסוף הם אלה שמשחקים, אבל אני הבאתי את האנשים האלה. זה כישלון שלי ואני מקבל את האחריות עליו".
אבוקסיס הוא גם סוג של חבר שלך. הייתה לך שיחה מקצועית קשה איתו?
"יש לי כל הזמן שיחות עם יוסי, שיחות קשות. אנחנו יודעים לעשות את ההפרדה. יוסי היה מספיק גבר לבוא איתי לליגה השנייה למרות שהיו לו הצעות מקבוצות בכירות בליגת העל. אנחנו עדיין הולכים יד ביד ואני מאמין שבסוף העונה נחייך ונעלה ליגה".
יש בך חרטה שנכנסת לבני־יהודה?
"לא, לא. אני לא מצטער. עשיתי משהו ענק בבני־יהודה, החזרתי את המועדון הזה לקדמת הכדורגל בישראל בשנים האחרונות. נראה לי שאני מקבל את היחס הזה כי אני הבעלים היחיד שהיה כאן שלא גדל מתוך שכונת התקווה. אז ברגע שבא מישהו שהוא, כמו שאתה אומר, קצת צבעוני ולא מתוך הגוורדיה של שכונת התקווה, לא ידעו איך לאכול את זה".
זו הבעיה? שגדלת בגבעתיים ובאת לשם?
"גדלתי ליד. זה נכון שלא הייתי אוהד בני־יהודה, ואני לא בא להגיד שהייתי אוהד מושבע של הקבוצה. בילדות אהדתי קבוצה אחרת".
בית"ר ירושלים. והם מזכירים לך את זה כל הזמן.
"אתה אמרת. אבל אני יכולתי לבחור מועדונים אחרים אם הייתי רוצה. בחרתי בבני־יהודה בגלל מה שראיתי ומה שאהבתי".
אם היית יכול, היית קונה את בית"ר?
"אם ביום מן הימים אני לא אהיה הבעלים של בני־יהודה, אז בהחלט יכול להיות שאשקול לקנות מועדון אחר. אני כן אוהב את הכדורגל, לא אשקר".
מה אתה חושב על הדרך שבה משה חוגג מנהל את בית"ר?
"אם אני חושב שנעשה לי עוול, אז אצל משה חוגג אני חושב שזה בכפל כפליים".
למה?
"כי חוגג שם סכומי כסף מטורפים, שמאז גאידמק אף אחד לא התקרב לסכומים האלה בבית"ר. הוא ניסה לעשות טוב, בא עם אמצעים כלכליים גדולים, הביא אנשי מקצוע טובים. וגם אם הוא התערב, זכותו להתערב. בן אדם שם סכומי עתק, נותן מזמנו ומעבר לכסף, הוא גם נלחם במשהו שאף אחד לא נלחם עד היום: הוא נלחם בארגון לה פמיליה, שזה ארגון מאוד לא קל, והוא נלחם בזה בגופו. הוא התייאש כי הוא הבין שהוא לא יכול להילחם בכולם, והוא הרים ידיים. אני מבין אותו".
דיברת איתו? זה סופי מבחינתו?
"אני מדבר עם חוגג, כן. הוא מחפש רוכש, כרגע הוא הבעלים. אבל עד שלא יהיה מישהו שייקח את המועדון, הוא נשאר. אבל הוא מבחינתו לא מתכוון יותר להזרים כספים, ממה שאני הבנתי".
מה אתה עושה בשביל הכיף, להירגע קצת?
"האמת היא שהכדורגל זה היה כביכול בשביל הכיף".
היה אמור להיות.
"היה, אבל זה כבר מזמן לא כיף, לצערי. אבל להיות עם המשפחה עושה לי כיף".
תרוץ יום אחד לפוליטיקה?
"לא".
למה?
"כי לצערי, בכדורגל יש הרבה פוליטיקה. זה גם משהו שלוקח צעד אחורה. הכדורגל הישראלי תקוע כי יש אנשים שתקועים בהתאחדות הכדורגל שנים. ועד שאותם אנשים לא ישתחררו משם, הכדורגל יישאר תקוע. כי בסוף, כשהראש לא טוב, גם למטה לא יהיה בסדר".
