קיומו של טקס הדלקת המשואות במתכונתו החריגה (מוקלט מראש וללא קהל) הוא חטא על פשע, ובעיקר הוא מהווה אקדח מעשן כמו קטר להמחשת האופי היהיר והמנותק והמגמות האנטי-דמוקרטית של השלטון. לא הייתה שום הצדקה להפקיע מהציבור את הנוכחות בהר הרצל ואין שום היגיון בקטיעת האפקט של השידור החי, מלבד הרצון להרחיק קולות זעם ולשלוט כמה שיותר בנרטיב. למרות שזה לא נראה ככה, אבל ככל הידוע המפעל הזה לא שייך לא לשרת הטקסים (בתחבורה היא לא ממש עוסקת) וגם לא לאבא שלה.
ובעוד הגיבורים והגיבורות שבחרו להשתתף בו בהחלט זכאים לקחת חלק במעמד מסיבותיהם שלהם, המחאה הציבורית המתרחבת נגד חורבן המעמד האהוב היא הוכחה חשובה לקיומו של שריר ההתנגדות איפה שזה באמת חשוב: העם, זה שכל האירוע נולד כדי לייצג אותו. בלעדיו יכול להיות טקס וגם ידליקו בו משואות. אבל הוא לא יהיה "טקס הדלקת המשואות".
עם זאת, הקריאה לערוצי הטלוויזיה לא לשדר את הטקס אמנם מובנת כחלק מאותה מחאה אך בפועל היא מתחככת עם פופוליזם וציפיות לא ריאליות. למעשה, וזאת דרכה של תקשורת המונים מאז שהטכנולוגיה מאפשרת לתקשורת להגיע אליהם, ככל שהטקס יותר שנוי במחלוקת כך הוא נעשה יותר מעניין לצפייה ורצון להבין - על מה המהומה והאם היא מוצדקת. כל מנהל שידורים זוטר יודע: גם צפיית שנאה היא צפייה.
בנוסף, וזה נכון לשידור הציבורי כמו גם לשידור המסחרי, לא ניתן וגם מאוד לא נכון להתעלם מחלקים רבים בציבור שמאמינים שנחוץ לקיים את הטקס דווקא השנה והם מתכוונים לצפות בו כרגיל, לדמוע עם זכר הנופלים והנופלות ולהתגאות בנשים ובגברים שמייצגים בעיניהם את כל מה שיפה בישראל. טקס המשואות שייך גם להם ולהשאיר להם רק את ערוץ 14 כאופציה זה לא צודק ועוד יותר לא חכם.
אבל, וזה אולי יישמע מפתיע בעידן שבו נהוג לצעוק פתרונות נחרצים לבעיות מורכבות, יש עוד דרכי התמודדות על מנת להקהות ככל האפשר את מוטת השליטה של השרה מירי רגב: מהטקסטים שילוו את המשדר ועד החלטה לפצל את המסך כדי להציג התרחשות אלטרנטיבית. בשנה שעברה, למשל, התקיימה הדלקה חלופית כחלק מהמחאה נגד התוכנית לשינוי המשטר, והיו מי שהראו חלקים ממנו במקביל למתרחש בהר הרצל. וזה בגלל ביטול עילת הסבירות, כן? לא המחדל הגדול בתולדות האומה.
עינב שיףצילום: נמרוד סונדרס רוצה לומר: הטקס עצמו הוא אולי מוצר מוגמר, אבל השידור עצמו ממש לא, ושם הרבה יותר הגיוני לבחון עד כמה אפקטיבי הכעס הן על עיוות הטקס והן על הנהגה שנושאת באחריות ל-7 באוקטובר אך ממשיכה להתנהג כאילו כל זה קרה לאנשים אחרים לגמרי. כמובן שכל זה דורש החלטות עריכה לא שגרתיות ומוכנות להתמודד עם תגובות קשות. זה נקרא אומץ והוא מגיע בצורת מיץ יקר ומר. נותר לגלות מי מוכן לשתות אותו.
פורסם לראשונה: 14:25, 12.05.24
