אלה ימים קריטיים, בעיקר בגלל המנהרות. בחו"ל פורסם השבוע שהחלה הזרמת מי ים לחלק מהמנהרות. אפשר להניח שישראל משתמשת בפתרונות יצירתיים אפילו יותר; בשבועות האחרונים נחשפתי לרעיונות המוטרפים ביותר להתמודדות עם התת-קרקע. אין מיזם שהמוחות בישראל לא בחנו, נכתוב במגבלות הצנזורה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
הנה האמת: אין עדיין תשובה ותורת לחימה סדורה למנהרות. "וכל עוד לא תהיה, אנחנו בבעיה", אמר לי חבר קבינט השבוע. "הפתרון", אמר חבר אחר, "יהיה שילוב של שיטות. אבל אין ודאות מתי זה יגיע. אולי השבוע, ואולי בעוד חודשיים". במשך שנים התמקדו בישראל במנהרות תקיפה. אלה שמהן יוצאים המחבלים, מבצעים ירי, חטיפה, חודרים לישראל. מנהרות התקיפה הוקמו גם ברחבי הרצועה, לתקוף ולהרוג בכוחות צה"ל החודרים.
אך המנהרות המשמעותיות לחיסול צמרת חמאס ואיתור החטופים הן אחרות. אסטרטגיות, אם לצטט את המינוח שבו השתמש מבקר צה"ל בשעתו. לדבריו, הן גדולות יותר. עמוקות בהרבה. דמיינו לעצמכם מעליות. חדרים של ממש. מערכות תקשורת. לא מחילה חשוכה. לישראל ולפיקוד הדרום היו הישגים, אך בתחומים האלה האתגר בעינו, והוא כפול: התמודדות עם פירים ומנהרות תקיפה, והתמודדות עם הבונקרים שחמאס בנה ליום הדין. יום הדין היה 7 באוקטובר.
אנחנו חוזרים לנקודה הכי חשובה ונשכחת: חמאס התכונן לרגע הזה. שנים. הוא הבין שתוצאת המתקפה ב-7 באוקטובר תהיה פלישה מסיבית של צה"ל לרצועה. הוא נערך לכך שהחטופים יוחזקו מתחת לאדמה. הוא צפה שהמטרה תהיה חיסול סינוואר.
שג'עייה צפויה להפוך קטנה יותר, דחוקה יותר מערבה. כלי ה־D9 מבצעים הריסה נרחבת של מבנים בה. פיקוד הדרום נחוש שלא יקומו יותר מגדלי שמירה, לא יהיו תצפיות, לא תהיה התקרבות לגדר
וכן, יש שעון. לא שעון לריסוק הזרוע הצבאית; זה עניין שיכול לקחת חודשים ויותר מכך. שעון שמתקתק לסוף השלב הקרקעי האינטנסיבי, "העצים", כמו שאומרים בצה"ל. הבית הלבן, דווח לשרי הקבינט השבוע, לא הציג תאריך. אבל בצה"ל מדברים על ינואר, בשאיפה לכל הפחות לסוף ינואר. אם זה תלוי בצה"ל, עד אז ישראל צריכה להחזיק בשליטה מוחלטת בצפון הרצועה – כפי שראינו השבוע, עניין קשה וכבד דמים – להשיג הישגים יוצאי דופן בחאן־יונס, ואולי להגיע לנקודות דרומיות משם.
במקביל, השטח משתנה. שג'עייה המקוללת כבר לא תחזור לעצמה. השבוע ירד לשם אלוף פיקוד הדרום ירון פינקלמן, אחרי הקרב הקשה שבו נפלו תשעה לוחמים, בעיקר מחטיבת גולני, בראשם המג"ד תומר גרינברג ז"ל. "אתם דור הניצחון", הוא אמר ללוחמים. זמן קצר לאחר מכן החלה פעולת כלים הנדסיים כבדים במערב שג'עייה. השכונה/עיר הזו צפויה להפוך קטנה יותר, דחוקה יותר מערבה. כלי ה-D9 עובדים בקצב ומבצעים, כחלק מהמבצע, הריסה נרחבת של מבנים. למעשה, הם עובדים לאורך כל גבול הרצועה. פיקוד הדרום נחוש שלא יקומו יותר מגדלי שמירה, לא יהיו תצפיות, לא תהיה התקרבות לגדר. במקביל, הרמטכ"ל אישר לראש אגף תכנון האלוף אייל הראל להקים מינהלת צבאית לשיקום אזור העוטף. כל צורך שהוא צבאי, או רבע צבאי, צה"ל רוצה לספק במהירות ליישובי העוטף – ולפעילות הכלכלית שם, ממפעלים ועד עסקים שממשיכים לפעול. בצד אחד בונים, בצד שני הורסים.
כל זה נקרא שלב ב'. מבחינת צה"ל, בסופו חמאס מוחלש, חלקו מושמד, מנגנוני הפיקוד והשליטה שלו סובלים מפגיעה משמעותית. מי יודע, אולי סינוואר או מוחמד דף יחוסלו. אך חמאס קיים בהחלט בדרום הרצועה, אין להכחיש זאת.
ואז, אני שואל את הדרג המדיני והצבאי – מה אז?
זאת אומרת, ישראל תעבור ל"שלב ג'", שבו לא יהיו פעולות כיבוש ברצועה, אלא התקפות מהאוויר ומבצעי כניסה ויציאה. איך מהשלב הזה חמאס יקרוס? כלי מרכזי של חמאס למימון הוא מסים, שליטה במזון, במסחר. מנחל עזה דרומה הוא מחזיק בשליטה כזו. ואם הוא ימשיך לשגר (הוא מסוגל עדיין), איך ישובו התושבים ליישובי הדרום במצב של מלחמה בלתי פוסקת? האם תושבי שדרות ירצו, או יוכלו, במצב כזה לשוב לבתיהם? ואיך בדיוק תיראה "קריסת הכוח הצבאי" של חמאס?
בעולם הולכים וגוברים הקולות של המומחים הצבאיים שמפקפקים בהישגי צה"ל. חלקם נשענים על מידע שגוי, אחרים ממוקדים בפגיעה באזרחים הפלסטינים ובחפים מפשע. אך אחרים תוהים בפשטות – האם חמאס אכן סובל מאובדן רוח לחימה והתפרקות? יש להם ספקות. חלק מאותם מומחים רואים צבא ענק שמתמרן על שטח די מצומצם, מצליח להרוג באויב, אבל נע בצורה ליניארית יחסית, נקודה אחרי נקודה, ללא מהלומות פתע, ובמקביל סובל ממלחמת גרילה קלאסית. עם בגדים או רק בתחתונים, תמונות הכניעה למיניהן הרשימו במידה מוגבלת ביותר את העולם בכלל ואת העולם הערבי בפרט.
בצה"ל מכירים את הביקורת – ודוחים אותה. זה השלב לציין שגם כאשר פיקוד הדרום, המטכ"ל ושר הביטחון הציגו את תוכניותיהם למומחים האמריקאים, אותם שלושה גנרלים ששוגרו מהפנטגון ערב הכניסה הקרקעית, היו פקפוקים. רבים לא האמינו שצה"ל יוכל להיכנס לרצועה ללא אבידות מסיביות; לא האמינו שצה"ל יוכל לטפל בביה"ח שיפא בלי אסון רחב ממדים; הם סברו שפינוי האוכלוסייה לא יעבוד. אני כותב "רבים", אבל רק בשבוע שעבר פורסם בטור זה שנתניהו עצמו חשש מאלפי חיילים הרוגים ברצועה.
צה"ל, פיקוד הדרום, שר הביטחון, השב"כ, כולם נחושים: הלחימה נמשכת. "אם יהיה שיגור של פצמ"ר, אנחנו שם, וכמה שיותר מהר", אמר לי גורם צבאי אחד. "ממשיכים להוריד מהאוויר משגרים. נכנסים לפעולה גדודית, בשטח, קרקעית. כמו בחומת מגן, שנים קדימה. מפרקים אותם. בעקביות. בנחישות. אסור שיהיה חמאס על גבולותינו". לא, צה"ל לא יצליח לומר בוודאות לתושבי שדרות שכל שיגור ייעצר; הוא לא יכול עוד לומר ש"הסבב נגמר". אין יותר סבב. אין יותר "שקט ייענה בשקט". יעבור זמן, ויכולת הייצור של חמאס תיפגע קשות. יהיה צריך לטפל בהברחות ולמנוע שיגורים בכוח, תשתית אחרי תשתית, חוליה אחרי חוליה. לא יהיה "תיווך מדיני" מול חמאס בעזה, כמו שאין הסכמות עם חמאס בגדה. השבוע פירסמתי ב"ידיעות אחרונות" וב-ynet כי צה"ל יישאר בצפון הרצועה ולא יאפשר בשום אופן חזרה בלתי מסוננת ומהירה של תושבים לצפון (גם אין להם, למעשה, לאן לחזור). כל חזרה כזו – בוושינגטון רוצים בה – תאפשר חלחול לוחמי חמאס בחזרה אל השכונות והאזורים הקרובים יותר לקיבוצים וליישובים בדרום ישראל.
עוד שנה הישראלים יתעוררו, מקווים בצה"ל, ויראו שאחרי מאמצים כבדים וקורבנות אדירים של מיטב הישראלים, במילואים, בקבע ובסדיר, רוב האיום החמאסי יהיה מפורר, חסר יכולת.
עד כאן עמדת מערכת הביטחון (ובעצם, בשלב זה, קבינט המלחמה). להבנתי, דברים מעין אלה הוצגו ויוצגו ליועץ לביטחון לאומי האמריקאי ג'ייק סאליבן. אין בהם תשובה לוואקום האזרחי והמדיני ברצועת עזה. הסקר בטור זה ממחיש עד כמה הציבור הישראלי בעצמו מבולבל לגבי עתיד עזה. אבל זה, צריך לומר, כבר לא העניין של צה"ל.
ואם נתעורר בעוד שנה וחמאס לא יהיה עוד בעל יכולת צבאית משמעותית אבל חטופים נרצחו ונמקו במנהרותיו? האם ניצחנו?
כל אדם ישיב לעצמו. התשובה שלי היא לא מהדהד. השאלה הזו מתחדדת מאוד השבוע, לאור מציאת גופות החטופים בפיר בצפון הרצועה ולאור הדיווח על ההחלטה שלא לשגר את ראש המוסד לקטאר, כדי לנסות לחדש את המגעים לעסקה נוספת. ובעיקר: בהתחשב בייאוש העמוק ומפלח הלב של משפחות החטופים, שפשוט נקרעות, נקרעות, מההבנה של סיכויי ההישרדות של יקיריהן. וגם מעבר למשפחות, זה עניין בלתי נתפס; ישראל ממשיכה להתנהל, לחיות, כאשר עשרות רבות מאזרחיה, בהם חיילות וחיילים, נמצאים ממש בגיהינום בל ידומיין. בחברה המבוססת על ערבות הדדית, זה צלם בהיכל.
השבוע הוציאו "מפקדים למען ביטחון ישראל", המאגדים מאות קצינים בכירים, אנשי משטרה, שב"כ ומוסד לשעבר, נייר עמדה. בתמצית, הצעתם היא "כולם תמורת כולם – והחוצה". החוצה מתייחס להנהגת חמאס. ישראל תשחרר את כל האסירים הביטחוניים. חמאס ישחרר את כל השבויים, וכמובן גם את החיילות והחיילים. הנהגת חמאס תזכה לחסינות ליציאה מהרצועה ללא פגע.
שוחחתי עם מתן וילנאי, בעברו הרחוק סגן הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום. וילנאי הוא שריד די אחרון לדור שכבר לא איתנו; הוא לחם במבצעים ברצועה בשנות ה-60. חטיבה 551, שספגה אבידות בשבוע שעבר – הוא הקים אותה (אז היא נקראה 409). ההצעה שלו ושל חבריו האלופים האחרים נראתה לי נאיבית משהו. משום שחמאס לא אותת על רצונו בכלל בהצעה שכזו; משום שעצם השמתה על השולחן הציבורי יכולה רק להעלות את המחיר. ונאיבית משום שבעסקת שבוי אחד, גלעד שליט, שוחררו האנשים והאיש שאחראים למלחמה הנוכחית, וכאן מדובר על תוספת של אלפים ממש לצבא הטרור.
וילנאי לא תמים. כבר בנייר העמדה נכתב שהסבירות הגבוהה היא שחמאס יסרב להצעה. אז מדוע להציע אותה? משתי סיבות: הראשונה, להמחיש לעולם שישראל מוכנה להציע הצעה נועזת לסיום המלחמה (עם גירוש הנהגת חמאס), וכך תבלום לחץ בינלאומי להפסקת אש. הסיבה השנייה חשובה הרבה יותר לדבריו: "המשמעות הערכית של המחשה למשפחות החטופים ולציבור הישראלי בכללותו כי הממשלה יוזמת ואינה פוסלת כל חלופה להשבת החטופים". הוא מודאג ממה שיקרה לחברה הישראלית אם המסקנה תהיה שלא נעשה כל מאמץ להשבת ישראלים שהופקרו – זו מילה שלי – בידי המדינה לידי המפלצות של חמאס. "לא סביר להניח שהחמאס ישחרר את אחרוני החטופים בלי שישתחררו אחרוני האסירים. הסבירות שאחרוני החטופים ישתחררו נמוכה ותושג רק כתוצאה מכיבוש ופירוק כל רצועת עזה ועד אז ימשיכו חטופים להירצח. הנזק לחברה הישראלית יהיה נזק בל יתואר לאורך שנים, יביא לעימותים קשים והקצנה בתוך החברה הישראלית, מסעות ציבוריים קודמים לשחרור חטופים יכולים להוות רמז לבאות, גם הפעם. במונחים של עלות מול תועלת, שחרור האסירים, יציאת חלק לא מבוטל מלוחמי החמאס מעזה ושחרור החטופים מהווים חישוב נכון של עלות מול תועלת". הוא לא חושב שהנזק הצבאי בעקבות שחרור האסירים יהיה מסיבי ומבטיח שנרדוף אותם. "בסגנון מינכן, אם אתה מבין למה אני מכוון". אין לו אשליות, הוא אכן חושב שחמאס יגיד לא. "במידה ולא יסכים – חמאס יצטייר כארגון אשר דואג לעצמו ולא לשלום עמו, יערער את מעמדו בקרב הציבור ברצועה ויגביר את הלגיטימציה להמשך פעולה צבאית של ישראל – לגיטימציה לה ישראל זקוקה".
אין לי מושג אם וילנאי צודק. רוב הנושאים והנותנים אומרים לי שכל צעד ציבורי, כל הצעה ציבורית רשמית רק מרחיקים את ישראל מפתרון והשבת חטופים. שזו איננה הדרך. למי שאומר כך, צריך להשיב: אז תמצאו ותסללו את הדרך. אולי הצעת וילנאי מוטעית לגמרי. אבל יש בה תעוזה ושקלול.
את התעוזה שומר בנימין נתניהו להופעותיו הפוליטיות. נניח, זו בפני השוטרים השבוע. מה עוד אפשר לכתוב על התנהלותו שם. התימהונות; ראש ממשלה שעושה מורל לשוטרים, צועק שאלות. האנרגיות שהפגין, שקולות לדודו טופז בשיאו. אנשי לשכת ראש הממשלה ניסו לטעון שהוא לא היה מעודכן או לא ידע על האסון בשג'עייה באותה שעה. מוזר מאוד. בכלי התקשורת בשעה הזו כבר ידעו היטב על היתקלות קשה והרוגים – ונמנעו כמובן מלפרסם עד להודעה רשמית של דובר צה"ל. ותעזבו את הסגנון התגרני, המנותק כל כך מרוח האומה של אחרי 7 באוקטובר. תקשיבו למהות. הוא שואל את השוטרות והשוטרים – אלה שבעצמם הוכיחו את גבורתם בשבת השחורה – "להמשיך, להפסיק, ללכת עד הסוף?"
מישהו רוצה להפסיק, לא להכניע את חמאס? הרי הקהל הזה לא זקוק לתזכורת. הוא לא זה שסגר הסכמים חמאס ואיפשר להם מזוודות דולרים במשך שנים.
מה שקרה השבוע הוא הצפוי: נתניהו בקמפיין פוליטי על מלא. יום לפני הדלקת הנרות הזו, נתניהו הפציע עם סרטון בחירות למהדרין, מודיע שהוא לא יאפשר לישראל "לחזור על טעות אוסלו". תזכורת: ראש הממשלה שבילה הכי הרבה שנים עם אוסלו, שחיבק את ערפאת, שחתם על הסכם וואי, שוויתר על חברון, הוא כמובן נתניהו עצמו. עוד לפני כן, כמובן, היה הדיון בוועדת החוץ והביטחון, עם ההשוואה של מספר הקורבנות ב־7 באוקטובר לנרצחים אחרי תהליך אוסלו. שוב, על מה מתגאה פה בדיוק נתניהו? הוא היה יכול כראש הממשלה לבטל את ההסכמים האלה. וזה שנרצחו ביום אחד מספר הישראלים שנרצחו במשך שנים רבות – זו לא בדיוק סיבה לגאווה. ולבד מכך – מישהו בעד אוסלו או הקמה מיידית של מדינה פלסטינית?
התשובה היא שמדובר בדקדוקי דקדוקים של הפריט הבלתי חשוב ביותר בחייו הפוליטיים של נתניהו: עובדות. אין לו שום כוונה לנהל דיון רציני ומעמיק על היום שאחרי ברצועת עזה. עובדה: ארה"ב מתחננת לדיאלוג כזה, ועד כה (לפחות עד הביקור שהחל אתמול, של היועץ לביטחון לאומי סאליבן) היא לא קיבלה כזה. נתניהו, כתבתי בטור זה, לא רק סירב לעסוק בעתיד עזה בעצמו – הוא אפילו מנע עבודה של צוותי חשיבה ועבודה במנגנונים הישראליים השונים. הכוונה של נתניהו פשוטה ופוליטית יותר: שנדבר על אוסלו, על המדינה הפלסטינית, על איום כלשהו אחר ושונה מחמאס, מעבר לחמאס. "כי לא יהיה חמאס, זה אני מבטיח לכם!" כמו שצעק לשוטרים. אתם מבינים למה הוא לא רוצה לדבר על חמאס; כי זה עליו. זה המחדל שלו.
ספק אם סער רוצה לסיים את הקריירה שלו כגלגל הצלה לראש ממשלה שדינו הציבורי נגזר. אם יציל את נתניהו זו תהיה הפניית עורף גמורה לכל מה שאמר שהוא מאמין בו
אם זה היה נגמר בכך, מילא. אבל נתניהו, במסגרת הניסיון הנואש להציל את עצמו, סוחב את כל מדינת ישראל לעימות מומצא, פיקטיבי, עם ארה"ב. ג'ון קירבי, שתדרוכיו הפרו-ישראליים בבית הלבן כבר הפכו לשם דבר, הופיע השבוע עם דיסקית של החטופים על צווארו. פישפשתי בסרטון של נתניהו עם השוטרים: לא ראיתי שם דיסקית כזו מעל הז'קט. הבית הלבן אכן סבור שרש"פ שונה, אחרי שינויים משמעותיים, היא האופציה היחידה לשליטה אזרחית ברצועה אחרי חמאס. לישראל יש רעיון אחר? רה"מ ושר החוץ בפועל רון דרמר מוזמנים להציע אחד.
מול ההתנהלות המופקרת הזו של ראש הממשלה, מגלים בני גנץ וגדי איזנקוט ריסון בשיאו. הם לא מאיימים בפרישה מהממשלה, לא בתדרוכים ולא בשיחות סגורות. אבל כמה זמן הם צריכים לשאת ראש ממשלה שעושה קמפיין פוליטי, כולל שלמונים לתיבת האוצר הפרטית של סמוטריץ' (משרדה של אורית סטרוק), צ'ק פתוח למפלגות החרדיות, הופעות פוליטיות למהדרין? אתמול גנץ היה אמור להתחיל במתקפת הנגד שלו ‑ להבהיר ציבורית שיש מי שעושה פוליטיקה (נתניהו) ויש מי שמתמקד במלחמה (גנץ), שיש מי שידבר על מה לא לעשות בעזה ביום שאחרי (נתניהו) ויש מי שינסה למצוא את מה שכן מוסכם על כל הצדדים (גנץ).
אם בחודש וחצי הראשון הפוליטיקה נדחקה הצידה וקבינט המלחמה שלט בסדר היום, כרגע ישראל נעה מעווית פוליטית אחת לאחרת, כולן מיוצרות על ידי המכונה הפוליטית של ביבי. דוגמה טובה לכך היא דיון הקבינט על הכנסת הפועלים מיהודה ושומרון, משהו שצה"ל והשב"כ עומדים על כך שהוא הכרחי. שבלעדיו, אנחנו מתקרבים להתקוממות נרחבת באיו"ש – כזו שלא תאפשר את ניהול המלחמה. נתניהו מכנס את הקבינט. יש לו שם רוב כמעט אוטומטי, אך השרים מבינים, אחרי שעתיים, שהוא לא מתעתד ללכת להצבעה על הצעה חשובה של מערכת הביטחון, בגיבוי שר הביטחון גלנט, ואחרי בקשה אמריקאית מפורשת להקל על המצב בגדה. ולמה? כי זה לא פופולרי אצל בן גביר וסמוטריץ', ובכלל בציבור. הראשון שמבין הוא גלנט. "אני מבין שזה לא ענייני אלא פוליטי", הוא אומר ביובש, אוסף את הדברים שלו ויוצא מחדר הקבינט.
גנץ נהנה מיציבות מרשימה בסקרים. ההחלטה שלו, ללכת על תרומה למדינה, בלי לעשות חישובים פוליטיים, השתלמה. הוא הוזהר: אם תצטרף, לא תוכל לתקוף את נתניהו מימין. ביבי ימצא דרך לכייס את התמיכה הציבורית שלך. מכונת הרעל, בשלב מסוים, תופנה אליך. ההחלטות לא יהיו ענייניות, ומידת ההשפעה שלך תלך ותקטן. הוא אמר לצוות שלו – אין ברירה. לא נתגייס, בזמן מלחמה? וזו בדיוק הייתה הגישה של גדי איזנקוט. השבוע כתב אסף אזולאי, שהיה דובר אוגדת איו"ש בתקופה שאיזנקוט פיקד עליה, את ההנחיות שהאחרון נתן לו: "בוא נעשה כלל. כשיש מבצע מוצלח תן את הקרדיט למ"פים ולמח"טים. וכשיש כישלונות ולפעמים הרוגים מכוחותינו, וצריך לעמוד מול הציבור ולהסביר, אני אקח אחריות ואתראיין". זה בדיוק איזנקוט, שהשבוע קם מהשבעה על נפילת בנו, גל ז"ל.
הבעיה היא ששני האישים האלה עומדים בפנייה פשוטה. בעוד חודש, בעוד חודשיים, הם ירצו להפיל את הממשלה. כדי להגיע לכך, הם זקוקים ל־61 ח"כים למען פיזור הכנסת. הם צריכים להעביר צד חמישה חברי כנסת. בעידן אחר היה צורך בקמפיין ציבורי. תנועת מחאה. כרגע, לפי הסקרים, ממש אין צורך. התכלית של קמפיינים היא לשכנע. אבל הציבור כבר משוכנע: הוא רוצה שנתניהו ילך. חוסר האמון בראש הממשלה יוצא דופן. מפלגתו מתרסקת בסקרים. המלחמה שיכנעה את הישראלים שנתניהו נכשל כישלון חרוץ. היסטורי. האם זה יכול להשתנות? אני לא יודע. אבל זה המצב כעת. ולכן מה שנדרש להם, בפשטות, הוא אצבעות. חמישה חברי כנסת אמיצים. לא יותר.
לבני גנץ וגדי איזנקוט יש הרבה יתרונות. מקח וממכר פוליטיים, יכולת לקרוא את התמונה בכנסת, חתירה למגע והבאה של עסקה פוליטית רחבה – כל אלה לא דברים שהם מתמחים בהם. הם יהיו הראשונים להודות בכך. למרבה המזל, עבורם, יש ברשותם את שני הטקטיקנים הפוליטיים הטובים בכנסת – גדעון סער וזאב אלקין. אנשים שהרכיבו ממשלות, הובילו לבחירות וגם ידעו לשמר כוח ולנהלו לאחר מכן. על הקרע הנפער בין גנץ לסער נכתב הרבה; על עמדתו של האחרון שאסור לפרוש בשלב זה מהממשלה, נכתב אפילו יותר.
הנה התובנה שלי: ספק אם סער רוצה לסיים את הקריירה שלו כגלגל הצלה אחרון לראש ממשלה שדינו הציבורי נגזר. אחרי מלחמה שנפתחה באסון נורא. ועוד בהתחשב בכך שסער, בניגוד לנתניהו, התנגד נחרצות להתנתקות ולאוסלו. אם סער יציל את נתניהו זו תהיה הפניית עורף גמורה לכל מה שאמר שהוא מאמין בו. זו כמובן זכותו כפוליטיקאי; אבל מה ייזכר ממנו, שברגע האחרון הוא השתפן עבור משרד בממשלה קורסת והסיכוי ליצוק מים על ידיו של רה"מ שנוא שעתידו מאחוריו? סער הוכיח עמידות מרשימה בהרבה בשנים האחרונות.
מצד שני, גנץ זקוק לו. בעיניי – נואשות. דבר ראשון, מבחינה מספרית ‑ בלי ארבעת הח"כים של סער אין פיזור של הכנסת. לכן הוא זקוק לו כדי לגמור את הסיפור של נתניהו. השבוע פורסמה האפשרות שמשה כחלון יגויס למחנה הממלכתי; כחלון הוא שועל פוליטי יוצא דופן, אבל הוא לא יכול להפיל את נתניהו בכנסת. סער ואלקין יכולים. ביולי 2022 גנץ היה על כשמונה מנדטים בסקרים. הוא יושב היום על כמעט 40. המשימה הראשונה שלו היא לשמור על ההרכב הזה. זה לא יהיה קל. תקום בוודאות מפלגת ימין חדשה, והמנדטים שחונים במחנה הממלכתי מהימין יכולים לברוח. המשימה השנייה היא להביא את הקולות בכנסת להפלת הממשלה הנוכחית (שבה, בינתיים, הוא חבר). לשתי המשימות, גנץ זקוק לסער, וסער זקוק לגנץ. אם לא יבינו את זה, המחיר עלול להיות יקר מאוד.
