תופעת איתמר בן-גביר מסתמנת כהפתעת הבחירות הקרובות והפרדוקס הוא שכ-14 המנדטים (אולי יותר) שמפלגת הציונות הדתית צפויה לקבל ביום שלישי הבא מעוררים חוסר נחת בשני הצדדים: יש עתיד, מרצ וגם העבודה הפכו את בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' לאבן הפינה של הקמפיין שלהן, ומהצד השני אפילו בליכוד ובמפלגות החרדיות מודאגים מהקשית העלולה לרוקן את המחסנית הפוליטית שלהן.
השיח הציבורי והפוליטי, בעיקר במרכז-שמאל, שמצייר את בן-גביר במונחים אנכרוניסטים הלקוחים משנות ה-90, מקפיד לייחס לו ולמפלגתו גזענות ולאומנות קיצונית. אבל ההתעצמות שלו אינה תופעה הקשורה או מבטאת נוכחות גוברת של זרמים כהניסטים. המציאות רחוקה מההתבטאות של סגן הרמטכ"ל לשעבר יאיר גולן על תהליכים מקבילים לגרמניה בשנות ה-30.
תופעת בן-גביר והתחזקותה הפוליטית של הציונות הדתית מהוות למעשה תגובת נגד למגמת ההתמרכזות בפוליטיקה הישראלית של השנים האחרונות: זו מאופיינת ברצף של מפלגות החולקות זו עם זו תפיסות אמצע גמישות כמעט בכל תחום – ביטחוני, לאומי, כלכלי וחברתי – ומטשטשות את הגבולות הרעיוניים ביניהן. הדבר דומה למעין מרק רעיוני עכור וסמיך שלא מאפשר להבחין בין הפרודוקטים שממנו הוא עשוי.
תהליך המרכוז ביטל בפועל את קווי התיחום המסורתיים בין "שמאל" ל"ימין" בישראל. המודל הפוליטי של ממשלת בנט-לפיד נשען כולו על כך: הוא אפשר לחבר בין קצוות רעיוניים בתוך הפוליטיקה היהודית (למשל בין מרצ ה"שמאלית" לבין ימינה, מנוחתה עדן, ה"ימנית"), ואפילו בין הפוליטיקה היהודית לבין זו הערבית, מה שהתבטא בהצטרפות רע"מ לקואליציה.
הממשלה היוצאת אימצה קווי מדיניות שטשטשו את פוליטיקת הזהויות הקלאסית ואת נושאי המחלוקת המובהקים, בעיקר בשדה המדיני. היא נשענה במידה רבה על התפיסה של ממשלותיו של בנימין נתניהו - לכאורה איש ימין מובהק בעל רטוריקה ימנית נחרצת, אולם בפועל מנהיג שאימץ מדיניות אמצע פרגמטית וריאליסטית כמעט בכל תחום. ממשלות נתניהו הפגינו יכולת תמרון בתחום המדיני-ביטחוני בין אקטיביזם מוצהר לבין התנהלות זהירה מול איראן, חמאס וחיזבאללה, ובתחום הכלכלי-חברתי הובילו גישת ביניים בין כלכלה חופשית לבין ניסיון לקזז את השפעותיה החברתיות המזיקות.
הכלכלה הפכה בתקופתו לנקודת הכובד המרכזית. היא אפשרה לא רק את התפתחות תרבות הצריכה וההדוניזם, אלא גם את שילוב האזרחים הערבים במדינה דרך סדרת תוכניות ממשלתיות עתירות תקציב (וכמובן שימשה פלטפורמה להסכמי אברהם בחזית המדינית האזורית ולקניית השקט היחסי בעזה וביהודה ושומרון).
תוצר הלוואי הפוליטי של מחיקת הגדרות ימין ושמאל עשויה לבוא לידי ביטוי בשחיקה בכוחו של הליכוד. ההשקעה של נתניהו בימים אלה בהחזרת מצביעים היא הביטוי להצלחת היתר של פוליטיקת האמצע שלו, שמוססה סוציולוגית את "ישראל השנייה" והפכה אותה לישראל-הראשונה-מינוס. כלומר, לקבוצה שבעה יותר ואקטיביסטית פחות בכל הקשור לדחף להביע התנגדות דרך הצבעה לליכוד.
ד"ר דורון מצאבמקביל היא יצרה אצל חלקים ממצביעי הליכוד הקלאסיים תחושה של פער בין הדימוי הימני של המפלגה לבין המדיניות שלה בפועל, המהווה פרגמטיזם כמעט מפא"יניקי. מבחינתם, חלה נסיגה בנכונות של המפלגה לעמידה ציונית תקיפה מול איומים חיצוניים ופנימיים לטובת סדר יום מעורפל שלא מצליח להתמודד עם תופעות הלוואי של פוליטיקת האמצע, קרי אובדן משילות ופשיעה גואה כמו גם רפיון אסטרטגי-ביטחוני בחזית החיצונית.
מפלגת הציונית הדתית היא כלי הקיבול הפוליטי-רעיוני למאוכזבי הסדר החדש המבוסס על פוליטיקת האמצע. זו חלופה מודרנית למציאות פוסט-מודרנית. בן-גביר וסמוטריץ' מעמידים אלטרנטיבה שמבוססת על גבול, קווי תיחום, והגדרות חדות, מובהקות ובהירות. משכך הם אטרקטיבים עבור ציבורים גדולים שמאסו בפוסט-מודרנה, שמביאה אותם לקלפי שוב ושוב ומונעת הכרעה פוליטית ורעיונית בישראל.
- ד"ר דורון מצא הוא מזרחן ומרצה במכללת אחוה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
