אחרי שבועיים בשטח מגיע הביתה, מקבל הרבה חום ואהבה מהמשפחה. יעל אשתי שואלת אותי מה הדבר שהכי רוצה, עונה בצורה מהירה לחזור לפעילות בדרום.
הכניסה לעזה מרפאת, הצבא הסמיך אותי להיות מפקד לוחם ועד שלא עשיתי "טאץ' און דה גראונד" באדמת עזה ישבתי בבית בדיכאון.
המציאות שם מראה שאין הפרדה בין אזרחים לחמאס, האוכלוסייה סייעה לחמאס ונתנה חסות לטרור והיא זו שצריכה לחסל את החמאס. עד שזה לא יקרה אנחנו צריכים ללכת עד הסוף.
לראות את החיילים בשטח נחושים לנצח מחמם את הלב, אין דיבור על ימין או שמאל - יש רק ביחד. המפקד מהעיר והלוחם מהקיבוץ נלחמים כתף אל כתף, כשיש אתגר פותרים אותו ביחד.
אחרי שהילדים נרדמים יעל ואני מכינים קפה ומתיישבים מול הטלוויזיה. באחת ממהדורות החדשות יושב פאנל של פרשנים שסליחה על הביטוי "מבלבלים את המוח", כל אחד מהם מינימום מח"ט שיצא זה עתה מהשטח ובאסרטיביות עושה ניתוחים מעמיקים על כלום ושום דבר. היחיד שמדבר לעניין הוא הכתב לענייני ביטחון, שמבין את הסיטואציות ומדבר בצניעות מתוך הכרה שיש פער עצום בין תמונת הקרב של מי שנמצא תחת הפלורסנטים באולפן לבין מה שקורה בשטח.
מחדלי ה-7 באוקטובר קשים ונסחב אותם על גבנו עוד שנים רבות. לכולנו - פוליטיקאים, אנשי צבא ואזרחים - יש אחריות על הסיטואציה הזאת, מי יותר ומי פחות. כל אחד צריך לעשות עם עצמו חשבון נפש ולראות איפה היה צריך להיות יותר טוב.
ברמה האישית - מרגיש שלפני שנתיים כאשר תליתי את האפוד והנשק ויתרתי לעצמי, יכולתי למשוך עוד הרבה שנים, אבל כנראה הרגשתי מספיק בטוח במצב ולכן בער בי דבר אחד: לדאוג לביתי. עכשיו אני מנסה כמה שאצליח לתקן את הטעות.
הפוליטיקאים והמפקדים צריכים לקחת אחריות אחרי המלחמה וכולם יאלצו לשים את המפתחות. אבל עכשיו, עכשיו הזמן להיות ביחד.
רוצים את החטופים? יש לנו דרך אחת להחזיר אותם - שהחמאס ירים דגל לבן. עד אז כולם כולם צריכים לעסוק במטרה אחת: לחסל את תשתיות הטרור. ביד אחת צריך לעקם לחמאס את היד וביד השנייה להצמיד את ראשם לתוך החול.
אז כמו בקרב, בואו נלך קדימה וניתן את הפקודה ביחד לכל אזרחי המדינה. המילואימניק מהמושב, המורה הדתי או הפרשן מהכפר.
מדינת ישראל, "קדימה להסתער" על החמאס.
רס"ן במיל' איתן בן צבי הוא לוחם יחידה מובחרת בשירות פעיל
