מאז תחילת המלחמה מסגרו לנו את סוגיית החטופים כמשוואה. היא בשום שלב לא עמדה בפני עצמה, תמיד אל מול הניצחון המוחלט או המחיר הגבוה של שחרור מחבלים, ולאחרונה ציר פילדלפי. בשום שלב לא נאמר שהחטופים חייבים לחזור בכל מחיר - תמיד היה עוד עניין לשקול מול השאלה האם להחזירם. זו הטכניקה של נתניהו: תמיד לייצר משוואה. ובמקרה הזה, לייצר משוואה שבה לא משנה מה תהיה התוצאה - הוא ייצא מוסרי. אם הם לא חוזרים, לפחות אנחנו נשארנו בטוחים. הוא קיווה לייצר דימוי של מנהיג טוב, לא משנה מה יקרה, באמצעות שימוש ב"בעיית הידיים המלוכלכות".
הפילוסוף מייקל וולצר הציג את בעיית הידיים המלוכלכות כשאלה האם מנהיג יכול או חייב לבחור בין שתי חלופות שמייצרות כל אחת בעיה מוסרית
הפילוסוף מייקל וולצר הציג את בעיית הידיים המלוכלכות כשאלה האם מנהיג יכול או חייב לבחור בין שתי חלופות שמייצרות כל אחת בעיה מוסרית. נתניהו ידע שיהיה עליו לחץ פוליטי מתוך הקואליציה הקיצונית לא ללכת לפשרות מול חמאס, ומצד שני ידע שהוא יהיה מחויב להחזיר את החטופים - ולכן מיהר מהרגע הראשון לתלות את שתי המטרות זו בזו, ולא להציב האחת מעל השנייה. לא לבחור. הוא ידע שהוא לא יכול להשיג פתרון אידיאלי עבורו, ולכן הציג אותן כמציגות מציאות כאילו בלתי אפשרית: השגה של מטרה אחת פוגעת בשנייה, והוא כמנהיג מוסרי רוצה את שתיהן באותה מידה.
לפי בעיית הידיים המלוכלכות, ישנם מצבים שבהם אנחנו נפעל באופן לא מוסרי או לא צודק כדי לעשות טוב יותר - כלומר נתלכלך כדי להשיג מטרה ראויה וצודקת. לא כי אנחנו אנשים רעים, אלא כי המטרה מקדשת את האמצעים. כך גם אם החטופים נהרגים או נרצחים בתוך המלחמה, הדבר יכול לכאורה להיות מוצדק כחלק מבחירה בניצחון המוחלט. נתניהו, שביקש סליחה, הבהיר כי הוא רק רוצה להגן על אזרחי המדינה ולנצח את חמאס - ומיגורו של ארגון הטרור מצדיק לשיטתו את התלכלכות הידיים, גם אם היא כואבת ומפירה עקרונות מוסריים.
נתניהו אולי חשב שהתוכנית הזו תעבוד, אבל הוא טעה - וזה מתפוצץ לו בפנים בחזרה. הוא בחר במשוואה מוסרית שרוב הציבור השפוי לא מסוגל לחיות איתה, ולא מוכן לוותר על ערך החיים, על הסולידריות, על המצפון ועל האחריות מול אלו שהופקרו.
נתניהו כשל בבחירת המודל לא רק מפני שלא משחקים עם חיים של אנשים - אלא גם כי לא השיג את החלק החשוב השני של המשוואה, הניצחון המוחלט. לפי המודל, על מנת שנצדיק מוסרית את המחיר של בחירה אחת למול האחרת, עלינו לראות כיצד ההבטחה מושגת - כלומר קיים ביטחון וחמאס מושמד. על מנת שמנהיגים יוכלו להצדיק מוסרית את לכלוך הידיים, הם צריכים להראות כיצד הרע שהם עושים משיג את הטוב - וזה לא קרה. אין ביטחון, לא בדרום ולא בצפון. הכל בוער, גם בגזרות שהיו שקטות יחסית מתחילת המלחמה. התוכנית של נתניהו לייצר משוואה שתוציא אותו מוסרי נכשלה - נשאר רק לכלוך, בלי מוסר, בלי חטופים ובלי מדינה בטוחה.
דנה פאן לוזון היא אשת תקשורת, בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, תקשורת וכלכלה ותואר שני בפסיכולוגיה חברתית פוליטית מהאוניברסיטה העברית. מרצה במכללת אונו
