ביום שלישי התרוקנו האולמות הדחוסים במרכז הקונגרסים של ועידת האקלים. המנהיגים ושיירותיהם עזבו את העיר, אחרי הנאומים וההתחככות הרגילה. עמדתי שם בתור יומיים לפני כן, בכניסה לאולם. תור זו מילה קצת מופרכת למה שהלך שם; זה היה עומס דחוק, מפחיד. הבריטים מצוינים בארגון, כל עוד דבר לא משתבש. משעה שמתחיל שינוי כלשהו ביחס לתוכנית המקורית, אפשר לשכוח מגמישות או מהיגיון בריא.
טורים נוספים:
התקרית הדיפלומטית החריפה עם שרת האנרגיה קארין אלהרר היא הדגמה לכך. השגרירות ואנשי משרדה תיאמו עם הצד הבריטי את הגעתה ברכב מיוחד לאזור נגיש לכיסאות גלגלים, אך כאשר הגיעה לאזור אולם הקונגרסים, התברר שהמקום שבו אמורה הייתה לרדת הוא סטרילי, ומיועד למנהיגי מדינות. זה לפחות היה ההסבר הבריטי. לא עזרו שיחות הטלפון הבהולות במשך כמעט שעתיים למשרד החוץ בלונדון; אלהרר נותרה בחוץ. יום למחרת, השר לאיכות הסביבה של בריטניה הגדיל וזרק את האחריות על המשלחת הישראלית, בדרך פטרנליסטית ומתחמקת, כמובן. באותו יום הוציאו הבריטים מייל לכל באי הוועידה. זה היה טקסט מופלא של פאסיב־אגרסיביות, שילוב אנגלי של התנצלות, הסבר ולמעשה נזיפה במתלוננים. הכותרת הייתה "מבקשים את הבנתכם ותמיכתכם". המייל היה רצוף חוסר דיוקים, הגדול שבהם היה שקשיי הכניסה למקום והדוחק קשורים איכשהו ב"אמצעי זהירות יוצאי דופן" בשל קורונה. קורונה היא תירוץ נפלא, אבל כמי שעמד לצד אלפי אנשים צפופים מאוד, ברור לגמרי ששימור מרחק חברתי איננו ההסבר להמתנה של שעה ויותר בקור הסקוטי – וללא התחשבות בבעלי מוגבלויות. הבריטים הסבירו שהימים הראשונים היוו "תהליך למידה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
5 צפייה בגלריה
ראש ממשלת בריטניה בוריס ג'ונסון עם ראש הממשלה נפתלי בנט וקארין אלהרר בוועידת האקלים בגלזגו
(צילום: AP)
זה דווקא נכון. ועידת COP26 מתרחשת בשתי רמות מובחנות לגמרי. הראשונה היא הדיפלומטית, התקשורתית. וולף בליצר מסי־אן־אן, לדוגמה, צייץ השבוע בטוויטר מהאולפן הפתוח של הרשת – באדינבורו. הוא הסביר שהוא באדינבורו שבסקוטלנד ו־20 אלף בני אדם מגיעים לשם לוועידת האקלים החשובה. מאחוריו אפשר היה לראות את הטירה. העוקבים הנמרצים לעגו והציגו מפה עם חיצים. אתה כאן, נכתב ליד חץ אחד, והוועידה בכלל שם, בגלזגו, עם חץ אחר. הם החמיצו את הנקודה. המרחק בין אדינבורו לגלזגו הוא פחות משעה, והראשונה מצטלמת טוב יותר. במונחים אמריקאיים, זהו אותו מקום.
האולפנים הללו פורקו במהירות, ומה שנשאר מאחור, אחרי הנאומים, הוא המו"מ הקשה והטכני. הוא גם החלק המעניין ביותר, וזה שיקבע אם באמת כדור הארץ יצליח להימלט מגורל כמעט אפוקליפטי של עלייה בטמפרטורות של 2.5 מעלות ויותר. כדי להסיר ספק: לדברי מדענים ומודלי אקלים שמחשבים את השפעת פליטות גזי החממה, זהו המצב שאליו אנו מתקדמים, גם אם המדינות יעמדו בהתחייבויות שמסרו עד כה. לא עלייה של "מעלה וחצי או יותר", אלה 2.5 ויותר.
"הייתי אומר שני דברים לגרטה, זה מאוד נחמד ללכת לאירופה ולארה"ב, אבל מחאות הנוער צריכות לדבר גם עם מנהיגי רוסיה וסין"
שוחחתי על המגעים עצמם עם שגריר האקלים של האיחוד האירופי – יש תפקיד כזה – מארק ואנהאוקלן. "המשא ומתן האמיתי יתחיל בשבוע הבא", אמר לי השגריר, "ואז נראה כיצד להתמודד עם השאלות הגדולות – אלה שמלוות אותנו מאז הסכמי פריז". כאן צריך להבהיר נקודה חשובה למדי: המסגרת החוקית שבה מתפקדת הוועידה היא ההסדרים של ועידת האקלים הקודמת בפריז. ההסדרים האלה איפשרו למדינות להצהיר על "התחייבויות" כלשהן, אבל לעיתים ללא מספרים כלל. אז פקיסטן, לדוגמה, התחייבה שמתישהו בעתיד תתחיל המדינה בירידה בפליטות הפחמן שלה. מתי בדיוק? לא ברור. השגריר ואנהאוקלן היה מודע מאוד לבעיות הללו. "השאלה הראשונה היא שקיפות לגבי הפליטות. בלי שקיפות אין אמון. איך מדינות מדווחות על הפליטות שלהן, איך סופרים".
הוא ציין שהעניין הקשה ביותר הוא יצירתו של שוק פחמן בינלאומי. זהו סעיף 6 המפורסם של הסכמי פריז, שכבר שנים מנסים להגיע בעניינו להסכמות. בתמצית, מדינות שהצליחו לעמוד ביעדיהן ולפלוט פחות מהנדרש יוכלו "למכור" את ה"רווח" שלהן בפחמן שלא פלטו – למדינות שפולטות יותר מדי. בנוסף, ייווצר שוק בינלאומי שבו ימכרו "קרדיט פחמן" שייווצר, לדוגמה, באמצעות שיקום של יער, או הקמת תחנת כוח של אנרגיה מתחדשת.
אמרתי לשגריר שבחוץ האקטיביסטים אומרים שמדובר רק במילים. שזה מו"מ פוליטי מתיש בשעה שדרושים אמצעי חירום. ובמילותיה של גרטה תונברג: "בלה־בלה־בלה". "מה האלטרנטיבה", הוא שאל, "אנחנו מבינים את התסכול אבל אלה ממשלות שיצטרכו לפעול". הוא בעצם אמר: השיטה הבינלאומית היא שפוליטיקאים מקבלים החלטות כאלה. זו לא הטענה, השבתי. הטענה היא שאתם עושים מעט מדי, מאוחר מדי. "הייתי אומר שני דברים לגרטה", אמר ואנהאוקלן, "צריך לוודא שמחאות הנוער ידברו גם עם מנהיגי רוסיה, סין. זה מאוד נחמד ללכת לאירופה ולארצות־הברית. אבל צריך לדבר עם האחרים. הדבר השני הוא שאנחנו צריכים למכור את זה לאזרחים שלנו. הרבה אנשים חושבים שזה יותר מדי מהיר, וצריך לשכנע אותם". ואנהאוקלן אולי פחות כריזמטי ומושך את התקשורת מגרטה תונברג, אבל הוא צודק. הסכנה הגדולה ביותר למשבר האקלים היא אובדן תמיכת הציבור.
הנה דוגמה לריאליזם שלא דובר בו הרבה בוועידה: כרגע, אנרגיה גרעינית היא האמצעי הנקי והזמין ביותר להפחית פליטות של גזי חממה. הבעיה עם כוח גרעיני, כמובן, היא התקלה האפשרית. כמו זו שהתרחשה בצ'רנוביל, באי שלושת המיילים בארה"ב, או בעשור הקודם בפוקושימה שביפן. החשש האנושי מקרינה רדיואקטיבית הוא קמאי: היא בלתי נראית, לוקח זמן רב עד שנזקיה חולפים, היא יכולה להשבית וליצור אזורי שממה, מטוהרים מנוכחות אנושית, לעשרות רבות של שנים. לפני כמה שנים ביקרתי בעיירה נאמי, חלק מהאזור האסור סביב פוקושימה; ראיתי את הכביסה תלויה על החבל ומשפחת שמנמנה ומאושרת של חזירי בר – חזירי בר רדיואקטיביים, אם חושבים על זה – הולכת ברחוב הראשי של העיירה, חולפת על פני רמזורים שעוד היבהבו. מראות מאיימים כאלה, יחד עם תרומתה של סדרת "צ'רנוביל" של HBO, הפכו את התחנות הגרעיניות לעניין בלתי־מכיר לציבור הרחב.
תחנות גרעיניות וכל נזקיהן עד כה לא מתקרבים לנזק מתחנות כוח פחמיות, וגם מאלו שמונעות על גז. כוח גרעיני הורג על פי מחקרים 0.7 בני אדם לשעת טרה־ואט חשמל. גז הורג פי ארבעה, ותחנות פחמיות הורגות בערך 25 בני אדם לכל שעה שכזו
אך תחנות גרעיניות וכל נזקיהן עד כה לא מתקרבים לנזק מתחנות כוח פחמיות, או אפילו כאלה שמונעות באמצעות טורבינות מבוססות גז. על פי מחקרים שפורסמו בין היתר ב"לאנסט", כוח גרעיני הורג 0.7 בני אדם לשעה אחת של טרה־ואט של חשמל (זו מעט מאוד תמותה על הרבה מאוד חשמל). גז הורג פי ארבעה, ותחנות פחמיות הורגות בערך 25 בני אדם לכל שעה שכזו, בדרך כלל בחלקיקים מזהמים שגורמים למחלות ריאות. אחרי התאונה הגרעינית בפוקושימה, החליטה אנגלה מרקל לסגור את כל תחנות הכוח הגרעיניות במדינה בהדרגה. זה אכן קרה. מחקר שפורסם ב־2019 הראה כי כתוצאה מכך הואט חיסול תעשיית הפחם. כ־10,000 אזרחים גרמנים מתו מאז ההחלטה של מרקל כי הם נשמו אוויר מזוהם; והמהלך עלה 12 מיליארד דולר למשק הגרמני. הסינים הבינו את הסוגיה הזו מהר: הם יבנו בעשור וחצי הקרוב 150 תחנות כוח גרעיניות בשווי של 440 מיליארד דולר. זה יותר ממה שכל העולם בנה ב־35 שנים.
העניין הוא שזה רק חלק מהסיפור. תקלה אחת קטסטרופלית יכולה לשנות שוב לגמרי את המאזן הגרעיני החיובי יחסית. מוטות הדלק הגרעיני יישארו מזוהמים ומסוכנים לעשרות אלפי שנים, ויהיה צורך למצוא להם מקום בטוח – עניין מסוכן ויקר. אפשר לבנות כורים בטוחים, אבל במקרה היפני הגיעה רעידת אדמה ואחריה צונאמי ששיבשו את התוכניות. ממילא, בנייתו של כור חדש אורכת שנים רבות – שנים שאין לנו במסגרת משבר האקלים. עוד בעיה שאמורה להעסיק אותנו היא שכוח גרעיני אזרחי יכול לשמש, ולהסוות, הפצה של טכנולוגיות נשק גרעיני. הדיון הזה לא ממש מתקיים במערב, ובעצם גם לא במזרח: שם כבר החליטו. מי שרוצה שההודים והסינים יפחיתו פליטות יצטרך להבין שהם יעשו זאת באמצעות שילוב של אנרגיות מתחדשות וכוח גרעיני.
בארה"ב אישרו השבוע הרשויות כולן את חיסוני הילדים, ועשרות מיליוני מנות החלו להיות מחולקות לבתי חולים ברחבי המדינה. איגוד רופאי הילדים האמריקאי מימן תשדיר בטלוויזיה שבו נראים ילדים שמחים ששואלים "הגענו כבר?" לנקודת החיסון שלהם. בישראל בחודשים האחרונים התפתחה תעשייה ממש שמפיצה או פייק־ניוז ביחס לחיסונים, או זורעת ספקות שמקורם בחוסר דיוק על חוסר דיוק, צרימה קלה ולאחריה אחת בוטה יותר. המוטיבציה לא לגמרי ברורה; לעיתים קרובות מדובר באנשי מקצוע ממש, רופאים, שמעולם לא פירסמו מאמר על חיסונים או על קורונה, ומשום מה החליטו לצאת למסע צלב. לא מחקרי, כזה שהיה מוסיף מידע לעולם. תקשורתי, כזה שנותן להם יותר חשיפה.
אין ספק שסיפורים כוזבים מהווים איום יוצא דופן על קהילה וחברה. השאלה היא מה עושים איתם. במכון "זולת" בראשות זהבה גלאון נכתב לאחרונה דוח מקיף. ראשית, הכותבת, ד"ר מיכל עברון יניב, מנסה להבהיר שפייק־ניוז זה לא רק שקרים, אלא פגיעה בזכויות אזרח ואדם: הזכות לפרטיות, הזכות לשוויון שנפגעת מהפצת חומרים המעודדים שנאה וגזענות, זכות הציבור לבחירות חופשיות, וכמובן הזכות לבריאות – שאינה יכולה להיות ממומשת כאשר קהלים גדולים סוגדים לפוסטים בפייסבוק של מומחים מטעם עצמם. המהלך השני של הדוח הוא להציע שורה של אמצעים לטיפול בפייק־ניוז. לפי הסקר שנערך עבור "זולת" זו סוגיה שמציקה מאוד לישראלים. רובם אומרים שידיעות כזב תרמו לשיעור התחסנות נמוך. רובם המוחלט (כמעט 70%) רוצים "חקיקה נוקשה" כדי למזער מידע כוזב ברשתות חברתיות. וכמובן: בימין מאשימים פוליטיקאים מהשמאל שמפיצים פייק־ניוז, ובשמאל מאשימים באותו שיעור פוליטיקאים מהימין.
אך עוד לפני החקיקה, שאלתי את גלאון למה היא, כליברלית פרוגרסיבית, עוסקת בהגבלות שונות על חופש הביטוי. "אנחנו לא עוסקים ברגולציה על האינטרנט או על רשתות חברתיות", היא אמרה, "ההצעות שלנו עוסקות במפיצי המידע, תוך דגש על המוקדים שהתגלו כרגישים לציבור מבחינת פייק־ניוז. לדוגמה: הפצת פייק־ניוז כדי להפריע לקיום בחירות דמוקרטיות, הפצת פייק־ניוז שעשוי לסכן את בריאות הציבור". גלאון בעצם מיישרת קו עם רוב עמיתיה בשמאל הליברלי בעולם. "בכל מדינות המערב מתקיים דיון כיצד להתמודד עם פייק־ניוז תוך הגנה על חופש הביטוי, זה אחד האתגרים הגדולים של זמננו".
יש שורה של הצעות אופרטיביות פשוטות למדי. לתקן את חוק הבחירות (תעמולה) כך שהגילויים הנאותים על תעמולה יחולו גם ברשתות חברתיות. להוסיף לחוק הבחירות לכנסת את הפצת ידיעות כזב כעבירה הקשורה בו. לתקן את סעיף 159 לחוק העונשין כך שיכלול התייחסות מפורשת לידיעות כוזבות בענייני בריאות, ולהוסיף עבירה פלילית של התחזות לאדם אחר כדי להפיץ ידיעה כוזבת. ואולי הכי חריף: להוסיף לחוק למאבק בארגוני פשיעה גם הגדרה שאומרת כי קבוצה או איגוד של אנשים "שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לביצוע עבירות של הפצת ידיעות כוזבות, ובפרט במטרה להפריע לסדרן התקין של הבחירות" ייחשב ארגון פשיעה של ממש. אינני משפטן פעיל, אבל הנקודה האחרונה נראית לי מעט רחבה מדי, בהתחשב בכך שזו נשמעת כמו הגדרה די מדויקת למפלגות לא־מעטות בישראל. הן מוכנות בשמחה להפיץ באורח מאורגן ושיטתי מידע כוזב כדי לנצח בבחירות. שווה לעקוב כיצד הפוליטיקאים יקבלו את ההצעות הפשוטות האלה להילחם בפייק־ניוז.
יו"ר ועדת הכלכלה מיכאל ביטון התקשר אליי השבוע להביע חוסר הסכמה ונחת מהטור שעסק בדיון הוועדה שלו בנושא האירסופט. ביטון אמר שתפקיד הוועדה לבצע איזונים שונים, וכי בניגוד לנכתב, הגבלת הצו המקפיא הבאת נשקי אירסופט לארץ לחודשיים בלבד נעשתה כדי להאיץ בממשלה לסיים את טיפולה בסוגיה – ולא כדי להיטיב עם היבואנים. במשרד הכלכלה חושבים אחרת.
בטור הקודם השתמשתי בדימוי של צפרדע בתוך סיר המתבשל באיטיות והיא אינה חשה בכך; העירו לי שבניגוד לקלישאה הזו, צפרדעים חשות היטב במצב המסוכן שהן נתונות בו וקופצות מהסיר במהירות ובכך מצילות את עצמן. בהנחה שזה המצב, אין ספק שהן מבינות מהו משבר קיומי טוב יותר מהמין האנושי במשבר האקלים.
