בשבוע שעבר נכנס שלמה גרוניך לנעליו של דודו טופז המנוח, הן באמצעות השימוש בביטוי "צ'חצ'חים" והן בהבעת ההתנצלות/הסבר/תירוץ שמקבילה ל"פליטת פה", מופע היחיד של טופז משנת 1984. מה גרם לגרוניך לומר את הדברים האלה בפומבי ולעיני כל? האם ייתכן שבמהלך הופעתו בפסטיבל עין גב הוא חווה פלאשבק לימים עברו כשראה מולו קהל הומוגני-אשכנזי, כל יפי התואר והבלורית האלה, מזמרים בנימוס שירים של פעם, אולי אפילו מחזיק שירונים? האמת, מי לא היה מאבד את שיקול הדעת בסיטואציה כזאת.
אלא שהתקופה שבה אנו חיים עכשיו רחוקה שנות אור מהימים שבהם ההתבטאות של טופז גרמה לסערה שגרמה, ולמרות זאת הדברים של גרוניך עוררו גל תגובות מזועזעות - מחאה של מזרחים, צביעות של אשכנזים, וגיחוך של "חצי אשכנזים חצי מזרחים". כל אחד מהם אמר בדרכו – לצחוק על מזרחים זה לא יפה. הם סבלו, במעברות, בפריפריה, באפליה. אה, וגם הם שרים יפה, וצ'חצ'ח זה ביטוי פוגעני, בשביל מה, כולנו יודעים איך זה נגמר.
מה שנעלם בתוך הוויכוח הוא דימויו ומעמדו של הגבר האשכנזי, שהתקבע תפיסתית באופן שלילי. הוא שם נרדף ליבשושיות, כבדות, נרפות, נאיביות, ובאותו זמן להתנשאות וחוסר מודעות. "יא אשכנזי" זו קללה פופולרית למדי בבתי ספר. שלא לדבר על ה"פוליטיקה האשכנזית" ה"סמולנית" ויפת הנפש, שלא מבינה כלום בערבים. כמה אוהבת הציבוריות הישראלית להתייחס לאנשים כיוסי שריד ז"ל, דדי צוקר או דב חנין כסתם אשכנזים נאיבים עם עיגולדים.
התפיסה הרווחת בישראל היא שאשכנזיות ומזרחיות הן משחק סכום אפס, כלומר - לרומם את האחת משמעו להפיל את השנייה. האומנם?
התרבות האשכנזית נחשבת מודחקת, לא רלוונטית, לא שייכת לאקלים הארץ ישראלי. שלא לדבר על האוכל התפל והחיוור שלא מדגדג את בלוטות הטעם. ובאופן כללי, כל האנרגיה הזאת, האשכנזיות הלאה והמותשת, היא עייפה וחסרת תכלית. גבר אשכנזי עשרים עשרים ושתיים, אוי ואבוי לך, אתה מושא לשנאה.
הקיבעון התפיסתי הזה לא החל בפרשת גרוניך, וגם לא בשבוע לפניו. זהו תהליך חברתי ארוך שנים. הוא גם לא קשור להיסטוריה המוכחת של גזענות ממוסדת בישראל, היעדר ייצוג מזרחי במוקדי הכוח וחלוקת משאבים מפלה כלפי יוצאי מדינות ערב והאסלאם. מדובר בתופעה חווייתית, מורלית ויותר מכל – סממן של מגמה.
שלמה גרוניך בפסטיבל עין גב
כתלמיד בשנות ה-90 הייתי כמעט האשכנזי היחיד בכיתה. מלכתחילה לכסנו אליי עיניים ודי מהר הגיעו הקללות – יא הומו, סבון, מרגרינה, צחוקים על המנהגים, על הסנדוויץ' בהפסקה, המפית על הברכיים כשאוכלים. הקנטה שיטתית בגיל הזה היא חוויה שמלווה אותך כמו שד או צלקת. היא אישית ותחושתית ונמצאת מעבר לכל התנהגות חיצונית. גם ספיגת גזענות מצד מי שאינם "פריבילגים" היא בעלת מחיר נפשי.
דולב מוריגחכו עכשיו הקוראים ויגידו: "נו, הגלגל התהפך, מה הוא מתבכיין האשכנזי הזה?". אמירה כזאת משקפת את התפיסה הרווחת בישראל שלפיה אשכנזיות ומזרחיות הן משחק סכום אפס, כלומר - לרומם את האחת משמעו להפיל את השנייה. האומנם?
חבל לפשט כך את הסוגייה כי היא הרבה יותר מורכבת. אנחנו בעיצומו של תהליך חברתי וכדאי שנתנהל בו בחוכמה כדאי ליצור דו-שיח שיניב תוצאה שלווה לכולם. אם נגביר את המודעות החברתית ולא נתמקד רק בחלק מהתמונה, נוכל להגיע לחברה ישראלית הטרוגנית ושוויונית יותר, כזאת שנותנת ביטוי ראוי לתרבות של כולם, עם או בלי קשר למוצאם.
- דולב מור הוא עורך טלוויזיה ומחבר הספר "להציל את דובי הקוטב" (הוצאת שוקן)
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
