בנט בהצהרת הפרישה
(צילום: רויטרס )
לטוב ולרע, נפתלי בנט של ארבע השנים האחרונות היה פוליטיקאי של מהלכים חדים, נועזים, פזיזים לעתים. מי שנכנס לראשונה לכנסת דרך הבית היהודי ב-2013 באווירת טיול שנתי, הפך בשנים האחרונות לפוליטיקאי פורץ דרך של הכול או כלום.
נקודת המפנה בקריירה הפוליטית הדחוסה שלו הייתה בדצמבר 2018 עם הקמת "הימין החדש". מי שליווה את בנט מקרוב הרגיש איך בדיוק אז הולך ומשתנה בחדות ה-DNA הפוליטי שלו.
עד אותה נקודה היה בנט איש ציבור בולט עם הישגים בלתי מבוטלים, כזה שלא ניתן להתעלם ממנו, ובכל זאת, חסה באופן סטטי בצלו של בנימין נתניהו וקיבל בהכנעה את מרחב התמרון המוגבל.
ב-2019 בנט כבר התחיל לראות דברים אחרת. הוא חשב שהאופן שבו קושר נתניהו את הימין אליו בלולאות ברזל מיצה את עצמו, גם הסגנון החדש שהביא הליכוד לקדמת הבמה, וחלם להקים ימין ממלכתי חדש.
להרפתקה הזאת בנט הצליח להביא בהרבה עבודה קשה את איילת שקד, שסירבה לפרוש מהבית היהודי ולא האמינה בנקודת הזמן ההיא בהקמת מפלגה חדשה. אבל בנט דהר קדימה והחליט שזה הזמן לקחת סיכונים. יותר מהכול הוא מאס בנתניהו וביחס המזלזל שהפגין כלפיו וכלפי שקד.
המסע הזה נגמר רע. בנט ושקד לא עברו את אחוז החסימה, אבל זמן לא רב עבר עד שהוא כבר יצא לתכנן את המהלך הבא - חבירה למפלגות הימין הקטנות בגוש ומינוף הכוח של כולן יחד. אולם גם אז השורה התחתונה לא הייתה מוצלחת - נתניהו הקים ממשלה עם גנץ ולא לקח אותו בחשבון.
משם, עוד חשיבה מחודשת. העובדה שנתניהו לא הצליח לייצר הכרעה שחררה את בנט ושקד לאט לאט מהכבלים ופתחה עוד אפשרויות. התקלה המרכזית בדרך הייתה שבנט עצמו לא הבין עד כמה הכבלים השתחררו. הוא הקים סיעה ימנית, שמיועדת לממשלה ימנית, ואחרי הבחירות נפתח לאופציות שבכלל לא עמדו על הפרק. סיעתו הייתה נתונה ללחצים קשים לאחר שבבייס הטבעי הצעד התפרש כבגידה והפרה בוטה של הבטחות הבחירות.
זמן קצר יחסית אחרי, חלקים מימינה כבר התחילו להתפורר. בנט עצמו לא תחזק אותם מספיק והיה שקוע במשימות שלו כראש הממשלה. הערב, כשהודיע על פסק זמן פוליטי, סיים את נאום הפרידה בציטוט (למעשה פרפרזה) משיר: "היו שלום, אני הולך לדרכי". אלא שנדמה שכמו ב-2019, יש לפחות עוד שיר אחד שיתאים במקרה של בנט: "אני האיש אשר תמיד חוזר".
