מי שמבקש להיווכח בנזק הגדול ביותר שחולל נתניהו בציבוריות הישראלית במהלך שנות שלטונו, מוזמן לקרוא את הריאיון שנתנו מתנגדיו, ראשי תנועת "אחים לנשק", ב"המוסף לשבת" אתמול (שישי). ממש כמו אצל נתניהו, במקום חשבון נפש בעקבות ה"אסון הכי גדול שהיה בישראל מאז השואה", קיבלנו רק הכאה על חזה היריב; ובמקום לקיחת קמצוץ אחריות קיבלנו נאום שלם של "אנחנו לא מתחרטים על כלום", מתובל ב"אני ואני ואני", ששיאו כשמייסד הארגון הכתיר עצמו כ"הרמטכ"ל האזרחי של ישראל בזמן הזה".
גם כל שאר המרעין בישין שהביא נתניהו לשיח הציבורי נמצאים פה: אמירת דבר והיפוכו באותה נשימה ("אנחנו לא עושים פרובוקציה" כשאנו באים עם אלונקה למאה שערים, לצד ההסבר שזה היה דרוש כי "לפעמים פרובוקציה צריכה להיות לבטן"); ביטול והגחכת תובנות היריב כתוצרי זה ש"מאכילים אותו בשנאה כלפינו", ובדיוק כמו אצל נתניהו, כל שאלה קשה לא זכתה אפילו לראשית תשובה - אלא נהדפה באמצעות תיוגה כ"חלק ממכונת רעל", כשעצם הצגתה "שערורייה".
החמור מכל הוא השימוש בשפה האורווליאנית שנתניהו מגדולי המלהטטים בה. האחים למדו ממנו יפה איך להיות בעד "אחדות" ו"מציאת המשותף" ובו זמנית לצאת לשכונות חרדיות עם זמבורות. כיצד לטעון שאתה "מעריץ" את עובדי המדינה הרמוסים ובמקביל לטעון נגדם ש"המדינה לא הייתה באירוע" ולבטל באחת את הישגיהם המדהימים, כשבזמן קצר יחסית ולמרות ההלם הקצו מיליארדים מתקציבי מדינה וארגנו סידורי הלנה והזנה למאות אלפי מפונים מהדרום ומהצפון, בתי ספר חלופיים לילדיהם, מרכזי חוסן להתערבויות ארוכות טווח, ועוד. למה לא ניתן להתגאות בהישגים הלא פחות מדהימים של "אחים לנשק" בהתארגנות העורף בלי להקטין את חלקם של האחרים? למה זה חייב להישמע כמו נתניהו, שכל ההצלחות הן שלו ושלו בלבד (ורק הכישלונות של האחרים)?
מה היה קורה אם "האחים" היו מודים שטעו בקריאת המציאות כשסברו שניתן לספוג פגיעה קטנה בביטחון הלאומי לטובת עצירת הרפורמה שתהפוך לשיטתם את ישראל לדיקטטורה? מדוע לא להגיד שהיו נמנעים לקרוא להפסקת התנדבות ולא היו מעדכנים את כל העולם שהנזק שנוצר לצבא בלתי הפיך, לו חשבו שזה באמת כך? האין זה נכון שגם הם - ממש כמו נתניהו - התעלמו מאזהרות ראשי צה"ל (בדבר הפגיעה החמורה שגורמת מלחמת האחים לביטחון) אם משום שחשבו שהרמטכ"ל מגזים או שהצד השני ייסוג, ולא חלמו שזה אכן יתממש?
מדוע לא להתחרט על הריאיון ל"שישים דקות", כשההצהרות שניתנו שם (על טייסי צה"ל שמפציצים בתים בידיעה שעשויים להיות שם ילדים) משמשות כיום לחיזוק הנרטיב החמאסניקי שאנו מבצעים רצח עם בעזה? האם הם היו חוזרים עליו בדיעבד? אני משוכנע שלא. אז למה לא לומר זאת?
ומה היה קורה לו "האחים", כשהם מעומתים עם טענת עמית סגל באותו מוסף שדרישתם מהחרדים להתגייס בעייתית כי "מי שלא בא לצבא למען מה שהוא תופס כדמוקרטיה יתקשה להיות נסער ממי שלא בא לצבא בגלל מה שהוא תופס כיהדות", היו עונים לגופה של טענה במקום לגופו של סגל שרוצה "להמשיך לפלג אותנו"? הרי יש להם תשובות מעולות, בין השאר משום שהם, בניגוד לחרדים, כבר שירתו את מלוא חובתם החוקית. וחשוב מכך - ב-7 באוקטובר, למרות שלטענתם החוזה עם המדינה נשבר עם חקיקת חוק הסבירות, הם אחזו בנשק וירדו להילחם.
ובכלל, למה לפטור כל שאלה בוואטאבאוטיזם עם נתניהו? ברור שנתניהו כראש ממשלה כה ותיק אחראי ל-99 אחוזים ממה שקרה, אם לא יותר. אין ספק בכך. אבל מותר גם לקחת אחריות על שבריר מהאחוז הנותר. האין זה מביך לטעון "שאנחנו לא היינו על ההגה. הם היו על ההגה והם אחראים לתאונה. אנחנו ישנו מאחורה והתעוררנו וצעקנו זהירות"? אמת, לא הייתם על ההגה אבל ממש לא נמנמתם. להפך עשיתם הרבה רעש במושב האחורי ועשיתם זאת במתכוון כי חשבתם שזה דרוש כדי להחזיר את המכונית לדרך הישר? בדיעבד, האם מותר להודות שעם נהג חסר אחריות כל כך, זו הייתה שגיאה, או שגם בזה לא טעיתם והכל זה "האשמת הקורבן"? נו, באמת.
אנו חייבים בדחיפות הנהגה אחרת. באמת אחרת. לא יוסי כהן במקום נתניהו ולא יאיר גולן במקום זהבה גלאון. כדי שזו תוכל לצמוח, אנחנו חייבים שיח אחר, כן ואמיתי. רק מי שיפנים זאת יוכל להתהדר בהיותו אח לנשק במלחמת הקיום הקשה שעוד צפויה לנו על המדינה האהובה הזאת.
